עינוי חינוכי
שרה מענה את הגר. מענה ולבסוף מגרשת. לא רק את הגר, גם את הנער ישמעאל. יש כאלו שמחשבה זו זה מעוררת בהם הקשרים נוראים. התעמרות בשפחה שמסתיימת בתמונה של אם ובנה הצעיר תועים במדבר ללא יעד, ללא תמיכה וללא עתיד. אחד מאותם אנשים שביקרו את שרשרת האירועים הזו, הוא רבינו הרמב"ן: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".
לדעת הרמב"ן עינוי הגר היה טעות בשיקול הדעת. טעות הרסנית והרת גורל. לדעת הרמב"ן, זה הרגע שניתב את ההיסתוריה של שני העמים לנתיב רווי דם וסבל.
לדעת הרמב"ן מדובר בהגזמה לא ראויה. למרות הבעיה החינוכית שהתגלתה בישמעאל, לא נכון להפעיל ענישה קשה כמו זו. למעשה לפנינו שאלה חינוכית: כיצד יש להתייחס לסורר ולפורק עול? האם הנחת והשיח הן הדרך היחידה? או שמא יש דרך נוספת?
"הנה שרה עינתה את הגר עד אשר ברחה מפניה. וכתב הרמב"ן ששרה חטאה בזה וגם אברהם שהניחהּ לעשות. ואין הדבר כן, כי כבר כתב המדיני (אריסטו) שתיקון המוטבע במידה פחותה, הוא בהטותו והכריחו לצד המְנגד… וכן שרה, כאשר ראתה את הגר בגאווה וגאון ודרך רע, עינתה אותה ונשתעבדה בה בקושי, יותר ממה שהיתה רגילה, וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המיצוע, והיא כפורעת מוסר, ברחה מפניה דרך המדבר". (אברבנאל, בראשית פרק טז).
האברבנאל דוחה את פרשנות הרמב"ן. למעשה, הוא צועד בדרך הזהב של תיקון המידות של הרמב"ם כפי שהיא מתבארת בהלכות דעות (פרק ב): "ומה היא תקנת חולי נפשות–ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם–עליהם אמר שלמה, "ומוסר, אווילים בזו". וכיצד היא רפואתם: מי שהוא בעל חמה–אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מליבו. ואם היה גבה לב–ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכול, וילבוש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו: עד שייעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה; ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה". לדעת הרמב"ם האדם הבריא והמוסרי, הוא האדם המאוזן. כל נטייה למידה שאינה ממוצעת, דורשת תיקון. התיקון נעשה על ידי הטיה חזקה למידה ההופכית. זאת למרות שהממידה ההופכית עצמה אינה מידה טובה, השימוש בה מאזן מידה רעה אחרת, עד שבמשך הזמן האדם יתרגל ללכת בדרך ממוצעת ונוכל להפסיק להשתמש במידה רעה על מנת להגיע אל הטוב.
אם כן שתי גישות חינוכיות לפנינו. הראשונה, מתנגדת ל"חיסונים". לא משתמשים בגורם שלילי שאינו מאוזן בהגדרה, אפילו כדי לאזן גורם שלילי אחר. הגישה השניה, גישת הרמב"ם, היא שכל דבר יש שימוש. גם למידות רעות. לכן ראוי להשתמש במידה רעה על מנת להביא לתיקון ושיפור כללי של האדם.
מבלי להיכנס להשלכות מעשיות חינוכיות בימינו, גישת הרמב"ם מציגה תמונת עולם מפתיעה. אין אדם או אפילו התנהגות רעה. יש אדם שמתנהג בצורה לא מאוזנת. משום כך, מפני שאין מידה רעה מוחלטת, גם הרע משמש לטוב. שימוש נכון במידה, שהיא כשלעצמה רעה, מביא בסופו של דבר לתיקון גדול, לשלמות הכללית של האדם.
שונא מתנות יחיה?*
בפרשת לך לך, נתקלנו בסירובו של אברהם לקבל מתנות וכול טובת הנאה ממלך סדום, כדבריו: “אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם”. את מעשה קניין המערה בפרשת חיי שרה מפרש רבנו בחיי (בראשית כד, יג) כמשבחת את מידתו של אברהם אבינו שנמנע מלקבל את מערת המכפלה בחינם מפני שהיה שונא מתנות. בניגוד לכל זאת, בפרשתנו, אברהם מקבל את מתנות אבימלך ללא ערעור. כמובן שנשאלת השאלה: מדוע? מתי נכון ומתי לא נכון לקבל מתנות?
בספר משלי (טז, כז) נאמר: "ושונא מתנות יחיה". חז"ל הוסיפו לגנות את אהבת המתנות, וכתבו (סוטה מז, ב): "משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה".
ראשית יש לדעת שמדברי הפוסקים נראה שלא מדובר באיסור, אלא במידת חסידות, כך כתב הרמב"ם (זכייה ומתנה יב.יז): "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך הוא ולא בנדיבים, הרי נאמר ושונא מתנות יחיה". עוד כתב הרמב"ם (תלמוד תורה, ג. יא): "מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא". כך עולה גם מלשון ה'טור' וה'שולחן ערוך' (רמט.ה).
אם כן, כיון שמדובר בעניין שיסודו מידת חסידות, עלינו לברר את טעמה של הנהגה זו.
יש מהראשונים שכתבו, שההרחקה מממתנות נועדה להחירק מעבירות ומידות רעות שעלולות לבוא בעקבות נטילת המתנות. הנוטל מתנה, נמשך אחר הממון ועלול להכשל חלילה בגזל, או בחנופה על מנת לקבל טובת הנאה כלשהיא. יתר על כן, קבלת המתנה מקשה עד מאוד, להוכיח את הנותן על עוולות מוסריות שבידו.
מפרשים אחרים ביארו, שקבלת מתנות מורה על חוסר בטחון מוחלט בקב"ה. המאמין בה', בטוח כי הקב"ה יספיק לו טרפו ומזונו ולא יצטרך למתנות. כך משמע אף מדברי הפוסקים: ה'טור' (חו"מ סימן רמט) וה'שולחן ערוך' (שם),: "מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם, אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה".
כמה השלכות מעשיות עולות מדיון זה:
- קבלת מתנות כאשר זהות הנותן אינה ידועה: אם הטעם לעניין "שונא מתנות" הוא מפני שלא יוכל להוכיח את הנותן, אין מקום לחשוש. אך אם האיסור משום סייג לחמדה וגזל, או משום חסרון בבטחון, יש להחמיר. בספר 'אמרי יעקב' (סימן א, סעיף ט, בביאורים) נטה להקל בזה, וכן משמע מדברי הגמרא (חולין קלד, ב) המספרת שכאשר נשלחו מעות לבית המדרש קם רבי אמי וזכה בהם לעצמו. הגמרא לא מעירה שלכאורה יש בכך חשש מפני "שונא מתנות יחיה".
- קבלת תשורות ממפעלים וחברות או מהממשלה: בספר 'שושנת העמקים' (קונטרס רפא ירפא, אות נז) הביא שאלה מהורים שנולדו להם שלישיה, ויש ביכולתם לשלוח מכתב בקשה למפעלים שונים, בצירוף אישור מבית החולים, ולקבל מתנות של חיתולים, מזון לתינוקות, ביגוד, ועוד. האם הנהגה זו ראויה או שלא? בתשובה לשאלה זו, הביא שם בשם הרב יצחק זילברשטיין שאמנם לפי הטעם של סייג חנופה ושלא יוכל להוכיח הנותן, אין מקום לחשוש במתנות ממפעלים וחברות. אולם אם טעם החשש הוא משום סייג לחמדה או משום מידת הבטחון, יש להחמיר ולא לקבל מתנות אף ממפעלים וחברות.
- קבלת מתנות מאינם-יהודים: בספר 'אורחות מתנה' (סימן יד) כתב שטעם התוכחה, אינו שייך בגוי שאין לגביו מצוה להוכיחו. גם איסור חמדה נאמר רק "בבית רעך" ולא באינו-יהודי. לכן במתנות הגוי, נראה שאין מקום להחמיר. בוודאי שלפי טעם הראשונים שהאיסור הוא משום סייג לגזל או משום מידת הבטחון, ודאי שיש להחמיר שלא לקבל מתנות גם מגוי.
דוגמה למתנה ראויה, מצאנו בשו"ת חיים שאל (לחיד"א, ח"א, סימן עד, אות מב), שנשאל אודות מי שהיה צריך למכור ספר תורה בשביל לשאת אישה, אך הוצע לו על-ידי עשיר אחד שלא ימכור את הספר, ובמקום זאת יתרום לו את הוצאות החתונה. הלה לא רצה לקבל את המתנה, מפני מידת "שונא מתנות יחיה". על זאת השיב החיד"א שבודאי עליו לקבל את המתנה, ולהימנע מלמכור ספר תורה, כי שנאת המתנות היא "זהירות בעלמא בדור הזה, ורובא דרובא ידם פשוטה לקבל מתנות בשמחה".
דוגמה נוספת: מקום שבודאי אין חשש מלקבל מתנות הוא כשנתינת המתנה טובה היא לנותן, כגון באדם מכובד שהסכמתו לקבל מתנה מכבדת את הנותן. כך נאמר על רבי זירא (חולין מד:) שלא היה מקבל מתנות מבית ריש גלותא, אבל כן היה מתארח שם, "אמר אתייקרו הוא דמתייקרו בי".
אם כן, שונא מתנות, אבל לא את כולן – יחיה …
* עפ"י הרב יהושוע פפר שליט"א.
ציטוט
כל המצוות אשר נאמרו באזהרה על עבודה זרה וכל הקשור בה תועלתן ברורה, לפי שהם כולם להנצל מאותן ההשקפות הרעות המטרידות, הם אשר בעבר חונכו בהם אבותינו וזקנינו, 'בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים.
כמה גדולה איפוא תועלת כל מצווה המצילה אותנו מן הטעות החמורה הזו, ומחזירה אותנו אל הדעה האמיתית, והיא שיש שם אלוה בורא כל אלה, והוא אשר ראוי לעבדו ולאהבו וליראה אותו, לא אותם שמדמים בהם שהם אלוהות. ושהאלוה האמת הזה אין צריך בהתקרבות אליו והשגת רצונו לדברים שיש בהם יגיעה כלל, אלא אהבתו ויראתו לא יותר, והם התכלית בעבודה" (עפ"י מורה נבוכים ג. כט)