ענישה קולקטיבית
מעשה שכם
שמעון ולוי פושטים על שכם. הורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים והטף ולמעשה, מחריבים את העיר.
האם מדובר בפשע מלחמה? ברצח של חפים מפשע? אכן רש"ר הירש (בראשית לד,כה-לא) גינה נחרצות את מעשי שמעון ולוי "שלא חסו על אנשים חסרי מגן ופקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם ללא כל הצדקה." לכאורה, זו עמדתו של יעקב שמעבר לחששו מפעולת תגמול, רואה במעשה זה בזיון: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"
כדרכנו, נגש לעיין בפרשנותו של הרמב"ם, לנושא: הרמב"ם (מלכים ט.יד), אגב בדיונו על מצות 'דינים' לבני נח, ביאר את 'מעשה שכם': "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".
לדעת הרמב"ם, לא היה בשכם אדם חף מפשע, ולא 'סתם' פשע, אלא פשע השתיקה על מעשה הגזלה. כמה הנחות עומדות אחורי פסיקתו של הרמב"ם. מצות דינים משבע מצוות בני נח אינה מצווה ממלכתית שחיובה מוטל על המדינה או העיר. חובתו האישית של כל אחד ואחד לדאוג לקיומה של מצות 'דינים', לכן אי-המחאה הופכת אותם לעבריינים בעצמם, ובן נח שעבר על אחת משבע המצוות – חייב מיתה. לדעת הרמב"ם, על כורחך עליך לומר שטענת יעקב לא הייתה אלא על הזמן ועל המקום, שלדעתו לא היו מתאימים; על עיקר הדין, הצודק, לא חלק.
למדנו שלרמב"ם – השותק ואינו מוחה בעושה עוולה, הוא שותף לפשע, וכבן נח שלא קיים מצות דינים – חייב מיתה. ולדורות נמצאנו אומרים, שאותם אזרחים שאינם מתקוממים נגד מעשי העוול והפשע הנעשים בשכנותם, אינם 'חפים מפשע' אלא שותפים לו.
למרות שאנו במדור העוסק בפרשה ולא בהלכה, מן ההכרח להעיר שהסתמכות על מעשה שכם, הלכה למעשה, אף לדעת הרמב"ם בלבד, אינה כה פשוטה. משום שיש לחקור האם אפשרות מחאת האוכלוסייה היא ממשית? האם תתכן ההתקוממות אזרחית או שהדבר לא ניתן לביצוע ואם כן, 'אונס רחמנא פטריה' ויש גבול למחאה אותה ניתן לתבוע מבני העיר.
מכל מקום, העיקר לעניינינו הוא שפשע הוא לאו דווקא מעשה. תמיכה בעבירה, בפרט ציבורית, היא שקולה למעשה העבירה עצמו. זאת בניגוד לתפיסה העכשווית השוללת את המושג אחריות ציבורית.
הרמב"ם חוזר על עקרון זה במורה-נבוכים (ג.מא): "וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצווה שתהיה ועשו אותה ביד רמה, יהרגו כולם. וראיה לדבר עניין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא." בני גד וראובן, בונים מזבח בעבר הירדן. לפי שורת הדין, הבונה מזבח שלא במקומו, או המקריב שחוטי חוץ, לא מתחייב מיתה. אם כן, מדוע נלחמו ישראל עם בני גד וראובן? אלא שאין דין עבריין יחיד כדין ציבור. עבירה קלה במישור הפרטי, הופכת לחמורה ביותר במישור הציבורי, עד כדי חיוב מיתה.
אלימות במשפחה
בדברים הבאים נעסוק בסוגיה רגישה: מה היחס ההלכתי לאלימות האיש כלפי אשתו?
ראשית, חשוב להדגיש, ההלכה המקובלת ומסכמת על כל שעל האיש להתייחס לאשתו באופן שהוא: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו" (הלכות אישות פרק טו, הלכה יז-כ): "וחובה על כל איש לקנות לאשתו, אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, ולא יקנא לה ביותר מדאי, ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה. וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז". זה היסוד והבסיס שאין עליו עוררין.
הלכה למעשה, הפוסקים החמירו עד מאוד בעניין זה, עד שאמרו שיש להכות ואפילו לקצוץ את ידו של גבר שמכה את אשתו. כך כתב המהר"ם מרוטנבורג (תשובות מהר"ם, סימן פ"א): "כי כן נראה לי כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו… מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, דבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה, ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשים בן ברית מעשית כזאת. והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו, אם רגילה בכך".
וברמ"א (שו"ע אבן העזר קנד סעיף ג'): "איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא".
מתוך כך יש לעיין בפסיקתו של הרמב"ם: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (רמב"ם הלכות אישות פכ"א, ה"י).
משמעות ההלכה היא, שכל אישה שלא ממלאת את חלקה בשותפות ובחלוקת התפקידים כפי שהוסכמה בשעת הנישואין, ניתן לתבוע אותה בבית דין ואם תעמוד בסירובה, יכול בית הדין להלקותה. בוודאי שאין לבעל עצמו היתר לכופה בשוטין, אלא דבר זה ניתן ביד הדיין בלבד, לפיכך כתב רבינו בלשון רבים "כופין אותה" – כלומר הדיינים (כך הוכיח הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ביד פשוטה שם).
יש להדגיש שגם בזמנו של הרמב"ם, הנחיה זו לא היתה מקובלת על כל הפוסקים וכבר כתב הראב"ד עצמו באותו המקום: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה". כלומר, מתוקף החיובים ההדדיים, אישה שלא עומדת בהתחייבותה, אף האיש לא חייב לעמוד בהתחייבויותיו במלואן ויש לו למעט מחיובי הפרנסה והכסות.
יש להוסיף ולהדגיש, לדעת הרמב"ם עונש המלקות על חוסר מילוי חובות הבית, אינו חד סטרי. באותה מידה, איש שלא מוכן למלא את חובותיו כלפי אשתו, עלול להתחייב במלקות לפני בית דין.
יתרה מכך, כל אישה שמאסה בבעלה מסיבה זו או אחרת, יכולה לפנות לבית הדין על מנת שיכפו את הבעל לגרשה (הלכות אישות, פרק יד, י): "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי – כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (לשנוא עליה)".
והאמת והשלום אהבו.
פתגם
וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז" (הלכות אישות פרק ט"ו הלכה י"ט)
