עננות גבוהה
בפרשת אחרי מות מתייחסת התורה לכניסת הכהן לקדש הקדשים פעמיים:

בפעם הראשונה נאמר (ויקרא טז, ב): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

ובהמשך הפרשה (ויקרא טז, יג): וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

נדייק בלשון התורה, בפעם הראשונה התורה אומרת שענן הקטורת  מגלה את ה': "כי בענן אראה על הכפורת", כלומר ה' מתגלה מתוך הענן על הכפורת. אבל בפעם השניה – התיאור הפוך לגמרי: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת" הענן מכסה ומסתיר.

האם גילוי השכינה התרחש ביום כיפור בתוך ענן הקטורת או שענן הקטורת בעצם מסתיר את ה' מאחוריו?

כדי לברר זאת, נגש בתחילה לברר את משמעותה של מצות הקטרת הקטורת לשיטת הרמב"ם.

הרמב"ם כתב (ד.ט) על מצוות ההקטרה: "צובר את הקטורת על גבי הגחלים בידו, לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרובה לארון, ורחוקה מפניו–שלא ייכווה; וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן  ויוצא וכו'". הרמב"ם הוסיף למצוות ההקטרה, שהכהן צריך לא רק להקטיר אלא גם לשהות בקה"ק. נראה שהרמב"ם למד זאת מלשון המשנה: "צבר את הקטורת על גבי הגחלים ונתמלא הבית כולו עשן". המשנה לא ציינה סתם שהבית נתמלא עשן כי כך פעולת הקטורת. אלא שהשהייה של כהן גדול בקדש הקדשים, היא חלק מעכב ממצוות הקטרת הקטורת. על הכהן לשהות ללא מעשה כל שהוא בקדש הקדשים, עד שימלא הבית כולו עשן.

כך גם ביאר הגרי"ז (יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק) בחידושיו (יומא נב:), שהשהייה בעבודות יו"כ, יש לה הגדרה ושיעור מיוחד, "משום דמעשה הכניסה והיציאה עבודות הם, וגם השהייה שנתנה התורה שיעורים בעבודות אלו". יוצא שכניסתו ונוכחותו של כ"ג בקה"ק היא עבודה. והקטורת לפי זה היא תוספת לכניסתו.  

לכאורה, הסברה זו דומה לדעת הצדוקים ח"ו. לשיטתם על הכהן הגדול להניח את הקטרת על גבי הגחלים קודם כניסתו אל קדש הקדשים. לטענתם הקטורת נועדה ליצור מסך מגן לפני הכניסה אל הקדש פנימה, אם כן לפי שיטתם הכניסה היא העיקר. אמנם כשנעיין בדבר נגלה שלא כך הם פני הדברים.

לדעת הצדוקים, העיקר הוא אכן כניסתו של הכהן לקדש פנימה, אבל כאשר הוא כבר בתוך קדש הקדשים, הכהן לא עושה דבר. לעומתם סוברים חכמים, שהכהן עצמו מקטיר את הקטורת בתוך קדש הקדשים. זאת אומרת שמעבר לכניסה אל הקדש פנימה, הקב"ה רוצה בעבודת האדם בתוך קדש הקדשים עצמו. הקטורת אינה מסך מגן בפני השכינה כפי שסברו הצדוקים, אדרבא על הכהן להיכנס כפי שהוא, ללא הגנה אל "מְקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת" ושם לבצע את עבודתו: להקטיר את הקטורת ולשהות בקדש הקדשים, עד שימלא כולו עשן. 

מה המשמעות של השהייה בקה"ק? מבואר בגמרא (נג) שחכמים הבינו שהפסוק: "כי בענן אראה על הכפורת" מתכוון לענן הקטורת. כלומר הענן שנוצר מעבודת הכהן, אינו מסך בפני השכינה, ההפך, הוא סמל לגילוי שכינה!

הגמרא למדה מהפסוק: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ", שרק לכהן גדול לבדו מותר לשהות בהיכל בשעת הקטרת הקטורת. בזמן גילוי שכינה, על הכהן לשהות לבדו עם השכינה. שלא כמו הצדוקים, האדם הקדוש יכול וחייב להיפגש ישירות עם ה', משמעות הדבר היא, שהאדם הקדוש יכול וחייב להיפגש ישירות עם ה'. הכהן הגדול לא עוזב או מתרחק מקדש הקדשים בזמן גילוי השכינה. ההפך הוא הנכון, על הכהן לשהות לבדו עם השכינה, כחתן וכלה בחדר יחוד.

גמר חתימה טובה!

 

דקה לפסיקה

האם מותר לנעול סנדלי שורש או קרוקס ביום כיפור?

הגמרא (יומא עח) דנה בהגדרתו של "סנדל". מהו סנדל שאסור לנעלו ביום הכיפורים? האם מדובר דווקא במנעל של עור? כלומר, האם הסיבה לאיסור היא החומר ממנו עשויה הנעל ולכן העור ורק העור אסור, או שמא כל דבר שהציבור מתייחס אליו כמנעל יומיומי והוא שומר על הרגל היטב כמנעל עור אסור, אף אם המנעל אינו עשוי עור?

תשובה לשאלה זו היא גם תשובה למשמעות ה"עינוי" שהתחייבנו בו ביום כיפור.

האם העינוי הוא במלבוש? כלומר שאין לנעול מה שמוגדר כנעל ביום כיפור, או שהעינוי בתחושת ההליכה? כלומר תחושת חוסר נעימות בהליכה.

אם העינוי הוא פחיתות המלבוש, משמעותו ביום כיפור היא חוויות הפשטות. בדומה ללבושי הלבן של הכהן או איסור הסיכה. הליכה ללא נעליים הריה כעניות המתאימה למבקשים נקיות וטהרה.

אמנם אם העינוי הוא הרגשת צער כתוצאה מהרגשת הקרקע הקשה, הסיכוי להיפגע מקוצים ואבנים וכד', משמעותו ביחס ליום כיפור היא העמדה של החוטא, המבקש כפרה. צער הרגליים מצטרף אל הצום של החוטא לכפר על עוונו.

למעשה זו מחלוקת קוטבית בהבנת משמעותו של יום הכיפורים. האם מדובר ביום טוב, מסוג מיוחד? יום שיש לכבדו כדומה לכל חג, אלא שיש להמנע מאכילה ושתיה וכל שאר העינויים?

או שמא מדובר ביום חרטה וכפרה על עוון? יום שיש בו מימד של צער וכאב של מירוק עוונות?

הנה לפניכם דברי המדרש (ויקרא רבה פרשת בהר פרשה לד): וקראתה לשבת עונג, זו שבת בראשית. ולקדוש ה' מכובד, זה יום הכיפורים. 

כך גם פסק אדמו"ר הזקן (שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי) : קדוש ה' מכובד זה יום הכיפורים שאין בו אכילה ושתיה אמרה תורה כבדוהו בכסות נקיה ובנרות לפיכך נוהגין להציע בגדים נאים בבית הכנסת וכו'.

ויתרה מזו כתב בשו"ת מהרש"ג לרב שמעון גרינפלד אב"ד מונקאטש (ח"ב סי' ק"י ד"ה ומה): "דמי שעושה פעולה שיצטער ביוהכ"פ אפילו באחת מה' עינויים על אופן שהתורה התירה והוא בא להחמיר כדי שיצטער יענש ע"ז משום ביזוי יו"ט, דבאמת יוה"כ יו"ט הוא ואסור לצער עצמו בו וראוי להתענג בו משום כבוד היום חוץ מחמשה עינויים שהתורה צותה עליהם, ונמצא זה כבודו לקיים מצות התורה. אבל על מה שלא צותה תורה והוא מצער עצמו הוי בכלל בזיון היום ח"ו, ועל כן מנעלים של גומי שמותר לילך בהם, והוא מונע עצמו מללכת בהם כדי שיצטער עושה שלא כדין".

דרך זו עולה יפה לדעת הרמב"ן והמקובלים, שעיקר האיסור הוא בנעילת "נעל" ואין כל עניין בהרגשת צער הקרקע.

רבינו הרמב"ם לעומתם צעד בדרך אחרת. כך כתב בהלכות שביתת עשור (ג.ז): "אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף".

משמע שצריך להרגיש את הארץ, כאילו הוא יחף. לפיכך לדעת הרמב"ם, סנדלי שורש או קרוקס אסורים ביום כיפור (לעומת זאת חיקוי קרוקס – "כמוקס", שאינו עבה דיו ומרגישים היטב כל אבן, נראה שמותר).

להלכה פסק השולחן ערוך (אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריד. ב) שעיקר האיסור הוא דווקא בעור וכך נהגו ישראל.

מכל מקום רבים מרבותינו האחרונים כתבו שיש לחוש לדעת הרמב"ם בפרט כאשר מדובר במי שהולך יום יום בסנדלי שורש או קרוקס, הרי שלדידו אלו נעליים לכל דבר, לכן אי אפשר לטעון לפתע ביום כיפור שאין אלו נעליים.

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן