עסקים עם יצר הרע???
ידועים דברי חז"ל (קידושין כא:) לגבי היתר 'אשת יפת תאר' : "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות".
את כוונתם ביאר שם רש"י: מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה, בשר מסוכנת שחוטה, ואף על פי שהיא מאוסה …
כלומר, אומרת התורה: מה לעשות יש לאדם יצר. אם לא תתן לו לפרוק קצת את היצר, הוא עלול להתפרץ למחוזות הגרועים ביותר. לכן עדיף לשחרר קצת. בעצם להתיר טיפה את האסור כדי שלא להגיע לאסור ממנו. סוג של תפיסת מזעור נזקים, בבחינת מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
גישה זו בעייתית מאוד. כיצד יתכן שהתורה עושה עסקים עם יצר הרע? האם לדוגמה בגלל שתופעת הזנות ימיה כימי עולם ומיגורה לא נצפה בעתיד הקרוב, ידונו רבותינו מה הם הדרכים הראויות למסד את הזנות?
השאלה מתחדדת עוד יותר דווקא לשיטתו של הרמב"ם. נחלקו הראשונים האם מותר לבוא על אישה זו בשעת המלחמה או לא. הרמב"ם פסק במפורש את לשון חז"ל להלכה (מלכים ח.ב,ד): "בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו" וכן "הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר". אמנם לאחר מכן, יש לנוולה על מנת שתתגנה עליו ותתגייר או תצא, אבל בשעת התעוררות היצר לשונו של הרמב"ם מאוד "ליברלית" : הביאה הראשונה היא לגמרי פרי היצר, עד כי גם כהן מותר בביאה הראשונה אף שאין לו אפשרות לשאתה לאחר מכן משום שגיורת אסורה לכהן.
זאת לעומת ראשונים נוספים שהבינו שהתורה אסרה ביאה ראשונה בשעת התעוררות היצר. לדעתם אפשר לומר מדובר במין "טריק" שימושי, מעין פת בסלו – מותר לבוא על הגויה לאחר כל תהליך הניוול, בתקווה שעד שנגיע לשם, כל החשק ישאר מאחור…
ננסה לעמוד על עומקה של המצווה מתוך דברי רבנו במורה (ג.מא) : "יודע אתה את אומרם: לא דיברה תורה אלא כנגד היצר. עם זאת כללה אותה המצוָה מידות נעלות שראוי למעולים לסגלן ושברצוני להסב את תשׂומת-הלב אליהן. כי אף-על-פי שגבר עליו יצרו ואינו יכול להתאפק, הכרחי להפריש אותה למקום מוסתר. זה הוא מה שאמר: אל תוך ביתך. ואסור לו שיִלחצנה במלחמה כמו שהבהירו. כן לא מותר לו לשכב עמה פעם שנייה עד אשר ישכך יְגוֹנָהּ ותרפה דאגתה. ואין למנוע אותה מלקונן, מלפרוע את שׂערה ומלבכות ככתוב: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחַר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה, כי הנוגים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את יגונותיהם עד שילאו כוחותיהם הגופניים מלשׂאת פגיעה נפשית זאת, כשם שלשׂמחים יש מרגוע במיני משׂחק. לכן חמלה התורה עליה ואפשרה לה את זאת, עד שתיקע נפשה מן הבכי והיגון. יודע אתה שהוא שכב עמה בגיותה, אפילו כאשר זה היה בעבירה כלשהי, כלומר, שהיתה אז גויה. עם זאת נאמר: לא תתעמר בה תחת אשר עִנִּיתָהּ. התברר אפוא אֵילו מידות נעלות יש במצוָה זאת…"
אכן לדעת רבנו, אשת יפת תואר היא סוג של מצווה היוצאת מתוך "עבירה כלשהיא". אחר שגבר יצרו של האדם עליו "ואינו יכול להתאפק", התורה מכוונת את האדם לדרך של מידות נעלות המתגלות דווקא ולמרות המצב הבעייתי.
אכן, כנגד יצר הרע- מתוך מצב של נפילה ומתן לגיטימציה מסוימת ליצר, דברה תורה – התורה מדברת.
דקה לפסיקה
ניתוח לשינוי מינו של אנדרוגינוס
ניתוח לשינוי מין מצוי בימינו גם אצל כאלו שנולדו זכרים או נשים לכל דבר ועניין. לקמן אנו נדון רק באדם המוגדר הלכתית כאנדרוגינוס – כלומר בעל אברי רביה זכריים ונקביים. גם כאן נביא רק על קצה המזלג מתוך דיון מורכב זה.
הרמב"ם מגדיר את האנדרוגינוס כך : "מי שיש לו איבר זכרות ואיבר נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק אם זכר, ספק אם נקבה, ואין לו סימן שיוודע בו אם הוא זכר ודאי אם היא נקבה ודאית לעולם". ולעומתו סובר הראב"ד, שאנדרוגינוס הוא חציו זכר וחציו נקבה, כעין חציו עבד וחציו בן חורין. בשיטה אחרת לגמרי דוגל רבי יוסי. לדעתו, אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקבה.
כדי להפוך אנדרוגינוס למין מוגדר יש צורך בניתוח פלסטי. בניתוח כורתים את האברים "שאינם רצויים" ובונים אברים השייכים למין הנבחר. לדוגמא, כדי להפוך זכר לנקבה, יש לכרות את אשכיו ואיבר המין הזכרי, וליצור פרוזדור תקין אל הרחם. מעבר לניתוח, כדי ליצור תפקוד דומה למין הנבחר, יש צורך בטיפול הורמונלי, כך שהתפתחותו החיצונית מבחינת סימני המין המשניים יתאימו למין הנבחר. אחרת עלולות להופיע תופעות שאינם תואמות למין הנבחר.
ניתוח לשינוי מין טומן בחובו מספר סוגיות הלכתיות: האם יש איסור סירוס בהפיכת זכר לנקבה? האם יש איסור פצוע דכא וכרות שפכה בכריתת האשכים והגיד? האם מותר להפקיעו ממצוות שחייבים בהן גברים? ועוד. אנו נדון לקמן בעיקר באיסור סירוס.
איסור סירוס קיים רק בזכר, כלומר רק בניתוח לשינוי זכר לנקבה קיימת שאלה האם מותר לסרסו או לא. לראב"ד, חציו זכר ואסור. אמנם אף לשיטת הרמב"ם, עדיין מדובר בספק תורה.
לדעת המנחת חינוך (רצא) יש לתלות את איסור סירוס במצוות פריה ורביה. לשיטתם אם מבחינה רפואית אנדרוגינוס זה אינו יכול להוליד, אין איסור לסרסו.
ואכן ה'ציץ אליעזר' דן בתינוק שאבריו החיצוניים דומים לנקבה אבל מבחינה גנטית הוא כזכר, והתיר לנתחו ולשנות את מינו הן לזכר הן לנקבה.
אבל הרמב"ם וספר החינוך גם הוא, לא הביאו דין זה, שכל מי שאינו ראוי להוליד אין בו איסור סירוס, משמע שסוברים, שאין הבדל בין אם הוא ראוי להוליד או לא ובכל מקרה יש בו איסור סירוס. מכאן שלדעת רבינו איסור סירוס אינו תלוי באפשרות ההולדה, אלא מדובר באיסור עצמי. ואסור לנתח את אברי המין הזכריים, מטעם סירוס וכך גם פסק החתם-סופר.
ביחס לשאר השאלות : איסור פצוע דכא – יש מי שכתב, שאין איסור לעשות אדם פצוע דכא, אלא שמי שהוא פצוע דכא אסור לו לבוא בקהל.
בעניין איסור הפקעה מהמצוות – יש שהתירו משום שלדעתם, עצם מציאותו של האנדרוגינוס היא פעם גבר ופעם אישה. לכן כשאנו קובעים שיהיה אישה, אין כאן הפקעה, משום שהיה בו חלק אישה קודם. לעומתם יש הסוברים שמציאותו של אנדרוגינוס אינה כפולה: גברית-נשית, משום שפסקנו להלכה כי אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא וכן אסור לו להתייחד עם הנשים מכאן שאנו מתייחסים אליו כגבר ויש הפקעה מהמצוות.
לכן למסקנה כתבו הפוסקים, שהפיכת אנדרוגינוס לזכר גמור על ידי כריתת איברי המין הנקביים, אין בזה כל איסור לכל הדעות. אבל לסרס את איברי מין זכריים של אנדרוגינוס על מנת להופכו לנקבה אסור.
