פטפוטי נשים
מהתמיהות המפורסמות בפרשתנו, היא הפליאה הגדולה על הטרחה שטרחה התורה (והטריחה את בעל הקורא והציבור…) לחזור ולקרוא את סיפורו של אליעזר על השתלשלות האירועים בחיפושיו אחרי שידוך ליצחק ופגישתו עם רבקה.
מדוע האריכה כל כך התורה בסיפורי מעשיות אלו? מה ניתן ללמוד מחזרה על אותו מעשה שוב?
לשאלה זו קיים תירוץ מפורסם לא פחות. רש"י (כד,מב) מביא את תשובתם של חז"ל לשאלה: "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה". אם נתבונן לרגע בדברי חז"ל, דומה הדבר שבאו חז"ל לתרץ ונמצאו מקשים, משום שדבריהם מעוררים קושיה גדולה עוד יותר: האמנם שיחה של עבדי אבות גדולה מתורה?
הקושיה מתחדדת יותר כשאנו באים לברר את המושג שיחה. נתבונן בדברים הבאים:
מדברי הרמב"ם (אבות א.ז) המפרש את דברי חז"ל: "אל תרבה שיחה עם האישה". עולה שישנם שני אופני ביטוי: שיחה ודיבור. אמנם יש ההבדל מהותי בניהם. הדיבור עוסק בתוכן, דיבור כמו דבר – דבר מה שיש בו משמעות או תועלת.
השיחה לעומתו היא פטפוט, צ'אט, SMALL TALK. כמו 'שיח השדה' הגדל פרא ללא טיפוח או מטרה מצד האדם. לכן אמרו חז"ל : "אל תרבה שיחה עם האישה". כלומר, דיבורים בענייני תוכן, משמעות, ניתן להרבות עוד ועוד. אבל שיחה: פטפוטים וקשקושים, יש לדבר אבל לא להרבות. מעט זה טוב, יותר מזה כבר לא.
מובן אם כן מדוע אמרו חז"ל: "כל העוסק בדברי תורה ופורש לדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים". השיחה היא היפך התורה! כאן נשוב ונקשה: איך ייתכן, אם כן לומר שיפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים???
אלא שחז"ל לימדונו קל וחומר גדול, אם יפה שיחתן של עבדי אבות, כל שכן שיפה עוד יותר שיחתן של אבות. התורה מספרת על יצחק אבינו שיצא לשוח בשדה. לשוח, מפרש הראב"ע: "ללכת בין השיחים" הטיול הסתמי של יצחק, ללא מטרה או תכלית שווה בעיני חכמינו לתפילה: "שיחה לשון תפילה, כמו ישפוך שיחו" (רש"י). האדם הקדוש מתעלה על חילוקי הקדש והחול. אצלו הכל קדוש, גם הפטפוט. לכן השיחה שלו גדולה מתורה של בנים שאינה כוללת את כל המרחב של חיינו.
"אבל שיהא האחד מבני אדם יהיה בידו מהשגת האמת והחשק במה שהשיג, מצב שבו יהיה מדבר עם בני אדם ומתעסק בדברים ההכרחיים לגופו, וכל דעתו באותה שעה מופנית אליו יתעלה והוא לפניו יתעלה תמיד בלבו, והוא עם בני אדם בנגלה… הרי דרגה זו איני אומר שהיא דרגת כל הנביאים, אלא אומר אני שהיא דרגת משה רבנו… וזו גם דרגת האבות אשר הושג מקירבתם לפניו יתעלה עד כדי שהודיע שמו בהם לעולם, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב זה שמי לעלם" (מורה נבוכים ג.נא).
אצל האבות, הם עצמן וחייהם, היו במדרגת דבקות אלהית. אבותינו לא נזקקו ללמוד תורה, הם פשוט היו – תורה.
דקה לפסיקה
אמת בפרסום
לבן "עובד" על יעקב ומחליף את רחל בלאה. בהחלט לא נעים. אבל כפוסקים עלינו לשאול: האם מדובר "רק" על מעשה לא נעים, או שמא מדובר על איסור? שאלה זו נוגעת לרבדים רבים בחיינו: האם להתייפות לקראת הדייט זו גניבת דעת? האם מותר להזמין או לכבד אדם – לשם הנימוס, כשברור שאין כל כוונה ממשית מאחורי המחווה? ובהיקף גדול יותר: האם אנשי השיווק צריכים להיזהר מיצירת רושם מוטעה? האמנם חייבים לשמור על אמת בפרסום?
מדברי הגמרא (חולין צד, א) נראה שמדובר באיסור לכל דבר, ולא זאת בלבד, איסור זה חל אף על גניבת דעת הגוי: “אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים”. כך גם מצאנו בתוספתא (ב”ק ז, ג) כמה סוגי גזלנים שהחמור בהם הוא הגונב דעת הבריות.
ואכן הריטב”א (חולין צד, א), סבור שאיסור גניבת דעת הוא איסור גמור מהתורה. אמנם הוא אינו מפורש בתורה אך הוא כלול באיסור “לא תגנבו”. יוצא שלדעת הריטב"א, התורה מחדשת חידוש גדול. גניבת ממון היא דבר גשמי ושפיט, החידוש הוא שהתורה מתייחסת ללב בדיוק כמו לממון! הסמ”ג (לא תעשה קנה) אף הוא מזכיר את האיסור כאיסור תורה. אם כן, לדעת הריטב"א יצירת רושם מוטעה היא גניבה של ממש!
נתבונן בדברי הרמב”ם (דעות ב, ו): “אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הנכרי. כיצד? – לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח – וכן כל כיוצא בו. ואפילו מלה אחת של פיתוטי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות”.
מכל הדוגמאות שהביא הרמב"ם עולה, שאכן אסור לאדם ליצור רושם מוטעה, לגביו או לגבי מוצר שהוא מוכר. אמנם נשים לב, הרמב”ם, אינו מזכיר בתוך דבריו שום פסוק. יתירה-מזו, אם נחפש את איסור 'גניבת דעת' בספר המצוות של רבינו, נגלה שהוא בכלל לא מופיע. מובן אם כן מדוע מביא הרמב"ם את איסור גניבת דעת בהלכות דעות, ולא בהלכות גזילה או גניבה. לדעת הרמב”ם, גניבת דעת היא עניין של מידות ודעות, ולא איסור גזילה או גניבה ממשי.
יש מהפוסקים שמבחינים באיסור גניבת דעת בין ענייני ממון ומסחר לבין עניינים אחרים, וסוברים שחומרת איסור דאורייתא מוגבל דווקא לענייני מסחר (ראה שולחן ערוך הרב, אונאה יא). בוודאי שהסתרת מום בממכר, ונתינת רושם מוטעה שמדובר על ממכר שלם שאין בו פגם, ייחשב לאיסור גמור.
ההשלכות לדיון הן רבות: אחת המפורסמות היא – העתקה במבחן. בפרט במבחן שמקנה זכאות לתעודה כלשהי. ייתכן שבכל פעם שהוא עושה שימוש בתעודה, הוא ‘גונב את לב’ הגוף שרואה בתעודה עדות לעובד שמחזיק בה.
דוגמה נוספת מביא ה’בן איש חי’ (כי תצא ט). דרכן של נשים ערביות הייתה להניח מיכלים גדולים של יוגורט למכירה, וניתנה רשות לקונים פוטנציאליים לטעום מן הסחורה. ה’בן איש חי’ כותב שמי שעושה ‘מעגל טעימות’ ללא כוונת קנייה עובר על איסור גניבת דעת.
מקבילה מודרנית לכך היא ניצול מדיניות החלפה של חנויות. חנויות המציעות אפשרות של החזרת המוצר (תמורת כסף הקניין) עושות כך דווקא עבור לקוחות הרוצים לקנות את המוצר – או לפחות שוקלים לקנות אותו – אך רוצים לשמור לעצמן את הזכות להחזיר את המוצר במקרה שאינם שבעים רצון. אם הלקוח אינו מעוניין כלל וכלל לקנות את המוצר, ורק רוצה לעשות בו שימוש חד-פעמי, עושה ניצול לרעה במדיניות החזרה של החנות, ו’גונב את לב’ המוכר. כך הדין גם בנוגע לנסיעת-מבחן: אסור לקחת מכונית לנסיעת-מבחן במקום שאין שום כוונה לקנות את הרכב.
יש לציין שבמקום מודעות לאפשרות של התנסות או שימוש ומאפשרות אותה, כגון שהדבר נעשה נוהג שכיח ומקובל, או שהקונה מודיע בבירור למוכר שהוא מעוניין להתנסות בלבד, שוב לא יהיה בכך איסור של גניבת דעת.
אמנם לעיתים, יש שאיסור גניבת דעת הופך למצווה. הכיצד? על זאת בעזרת ה' בפרשת ויצא.
