מדוע תיאור חנוכת המזבח מופיע פעמיים במקרא? בפעם הראשונה בפרשתנו, מתוארת משיחת הכלים ולעומת זאת בפרשת נשא מתוארת חנוכת המשכן דרך הזווית של קרבנות הנשיאים. 

כדי לענות לשאלה פרשנית זו, עלינו להתבונן במחלוקת יסודית הרבה יותר: מה עניינו של המשכן?

בתשובת שאלה זו מצאנו מחלוקת יסודית בין שני גדולי עולם – הרמב"ם והרמב"ן.

נפתח בדעת הרמב"ן. הרמב"ן חוזר בכמה מקומות על הרעיון שהמשכן הוא בעצם המשכיותו בזעיר אנפין, של מעמד הר סיני: "וסוד המשכן הוא  שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם "וישכן כבוד ה' על הר סיני"… כן כתוב במשכן "וכבוד ה' מלא את המשכן"… והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני… והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש"…

לפי תפיסת הרמב"ן, המשכן הופך את מתן תורה, מאירוע היסטורי חד פעמי, לתהליך מתמשך. מתורה אחת שניתנת לציבור נתון ברגע מסוים, לתורה אין סופית שניתנת כל פעם מחדש לכל דור ודור.

מתבקש אם כן שמרכזו של המשכן לדעת הרמב"ן, הוא הארון. הארון שבו שוכנת התורה וממנו יוצא הדיבור: "והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת".

כיצד תופס הרמב"ם את המשכן והמקדש? את זאת ניתן ללמד כבר משמותם של ספריו העוסקים בהלכות המקדש – 'עבודה' ו'קרבנות'. ואם תאמרו: הרמב"ם עוסק במצוות, בפרקטיקה לא ברעיונות, לכן הוא בחר בשמות המייצגים את מרכז העבודה, ראו כיצד מנמק הרמב"ם את המצווה לבנות מקדש: " הציווי שנצטווינו לעשות בית לעבודה, שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה"… (מצות עשה כ', תרגום הר"י קאפח). בלשון זו הוא משתמש גם במשנה תורה: מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר:"ועשו לי מקדש"  (הל' בית הבחירה פ"א ה"א).

 

הרמב"ם רואה במשכן מקום לעבודת ה' ולהתוועדות העם בחגים ומועדים. לדעתו, המזבח ולא הארון, הוא מרכזו של המשכן: המזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: "וזה מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: "ולך לך אל ארץ המוריה". ונאמר: "ויבן שלמה את הבית בהר המוריה". ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא… (בית הבחירה פ"ב, א-ד).

זו הסיבה שבהלכות בית הבחירה (פ"א ה"ו) מונה הרמב"ם את רשימת כלי המקדש, ובפרקים הבאים הוא מפרט אף את צורתו ותבניתו של כל כלי וכלי. אך בכל דבריו לא נזכר כלל הארון, אף שבתורה (שמות כ"ה, י-כב) מובא הארון ראשון לכל הכלים! 

 

כך ניתן להסביר את שני התיאורים של חנוכת המשכן: בפרשת פקודי במשיחת כל כלי המשכן, ובפרשת נשא (במדבר ז') בחנוכת הנשיאים. בראשונה מוזכר המזבח כאחד מן הכלים במשכן, אבל בשנייה המשכן בעצמו נקרא על שמו של המזבח – "זאת חנוכת המזבח" – כלומר, עצם קדושת המשכן והמקדש תלויה במזבח. כאשר הוכשרו כלי המשכן לעבודתם, הכשרתו של המזבח אינה שונה מכל שאר הכלים. אמנם כאשר נחנך המזבח בפועל, כאשר נגשו בני ישראל אל המשכן, מתגלה שהם ניגשים אל המזבח.  

בין תפיסת השכינה הנבואית המתגלה בארון, לתפיסת השכינה כמקור לעבודה, לשעבוד הלב, לקשר של עבודה בין האדם למקום, הרמב"ם מעדיף את השניה.

 

דקה לפסיקה

ידוע ומקובל הוא שאין למנות את ישראל. מה יסוד האיסור? ומה השלכותיו? האמנם אסור לאדם ירא שמים להשתתף במפקד אוכלוסין?

הנביא מתאר את הכנותיו של שאול המלך למלחמה בעמלק: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה".

מדוע שאול עושה זאת? האם זו פשוט שיטה נוחה?  או שכך ניתן להשתמש בכבשים לשם מיסוי, הכנת אוכל ליוצאי הצבא וכד'?

הגמרא לומדת מכאן: "אסור למנות את ישראל אפילו בדבר מצוה, שנאמר ויפקדם בטלאים " (יומא כב)

השו"ע, לא הזכיר כל איסור לספור את ישראל. זאת בניגוד לדעת הרמב"ם מדובר באיסור הלכתי של ממש.  אמנם גם הרמב"ם הזכיר זאת רק כהסבר לאותו מנהג בעבודת יום הכיפורים, בו הכהנים מפיסין-מגרילים ע"י הרמת אצבעות ולא ע"י ספירת הראשים.

"ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? -לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר "ויפקדם בטלאים" (תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד).

לכאורה, פשוט שלדעת הרמב"ם אין היתר לבצע מפקד אוכלוסין.

אלא שהסוגיה רחבה יותר:

הרב עוזיאל, נשאל : האם מותר ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לעשות מפקד אוכלוסין?

וענה על כך באופן הבא: "שאלני רב חביבי בדבר המפקד שרגילים לעשות בארצנו בהסתדרות הפועלים, או על ידי ועדי הקהילות ומוסדות העיריה, לדעת מפקד מספר העם היושב בארץ ונמנה להסתדרות זו, או לשם בחירות ועדי הקהלות והעיריות בשאלונים מיוחדים בכתב, ואח"כ מונים מספרם מתוך הכתב אי יאות עבדי ?

ומעכ"ת פתח פתחא להאי דינא ממ"ש בגמ': אסור למנות את ישראל אפילו בדבר מצוה, שנאמר ויפקדם בטלאים (יומא כב) ופסקה הרמב"ם בהלכותיו (תמידין פ"ד ה"ד) והוסיף וכתב מעכ"ת כי יסוד דין זה נאמר בכתוב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, הרי שעל ידי דבר אחר כגון תרומת שקלים או הצבעה מותר למנות והוא הדין מתוך הכתב.

ואולם לפי הנחה זו הוקשה לו למר, דא"כ למה נענשו בימי דוד והלא אז לא היה המנין אלא מתוך הכתב? ואם נאמר שחטא דוד היה משום שנעשה המנין שלא לשם מצוה, אם כן צריכים אנו לדעת הגדרת מפקד שהוא לצורך מצוה, ואם מפקדי ההסתדרויות או ועדי הקהלות והעיריות נכללים בגדר מנין שהוא לצרך מצוה, ומענותנותיה דמעכ"ת בקשני לחות דעתי בשאלה זו.

ואני בעניי הנני נדרש לאשר בקשני להשיב כהלכה, לפי קוצר השגתי, ואען ואומר: מאי דפשיטא ליה למעכ"ת שעיקר דין אסור המנין נובע מקרא, דכתיב: ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף, אינו מחוור, לעניות דעתי, שהרי בגמ' (יומא שם) למדו זאת מדברי קבלה מדכתיב "ויפקדם בטלאים" (שמואל א' יא) או מדכתיב "והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד" ולא למדו זה מגופה דקרא שנאמר בתורה…

…דמקרא דכי תשא לא למדנו לאסור אלא שלא לצורך, אבל לצורך כגון תרומת שקלים וכדומה לו מותר. ורבי יצחק וכן רבי אלעזר ורב נחמן בר' יצחק למדו מדברי קבלה דלא הותר לצורך אלא על ידי דבר אחר כגון שקלים או טלאים והצבעה בבזק או בכל אחר האברים, אבל לגולגלות אפילו לצורך אסור, תדע שהרי פייס התמיד ודאי שהוא לצורך מצוה ובכל זאת אינן מונים אלא על ידי הצבעה.

…לפי זה יוצא לדינא בשאלה בנדון דידן שכיון שהמפקדים נעשים לצורך בחירות וכיוצא בו ומתוך הכתב אין בהם נדנוד איסור. והנלע"ד כתבתי.

אם כן, להבנת הרב עוזיאל שבדרכו הלכו גם ה'שרידי אש' (חלק א סימן קמ עמוד תנ), וה'ציץ אליעזר', איסור זה של מניית ישראל חל דווקא על מניית ראשים,  אסור אפילו מתוך הכתב. אבל מניין שאינו ע"י אמצעי כגון פתקים אגודלים וכד' – מותר לדבר מצווה.

 

דילוג לתוכן