אם יש גן עדן
מפורסם הוא רבינו הרמב"ם בפירושו השכלי לרבים מאגדות חז"ל כמו גם למקראות רבות.
הרמב"ם הוא גדול המצילים מן ההגשמה ומן הטעות בחשיבה שאינה מופשטת.
לכן הדבר נראה מובן מאליו שהרמב"ם יפרש את מעשה גן עדן כמשל ויגלה לנו תובנות עמוקות ומחודשות בעומק כוונת התורה במושג "עדן".
אלא שנכונה לנו הפתעה גדולה.
"גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרות רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד מועילים תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו, וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק, אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה, כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם" (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק).
מהו אם כן גן עדן לדעת רבינו? – מקום מדהים, מלא כל טוב, שאפשר להתענג בו יופי. סוג של חופשה בקאריביים – יש למה לחכות…
הדברים מסתבכים לאור דבריו במורה:
"וממה שראוי שתדע אמרם ויקח ה' אלוהים את האדם, עילה אותו. ויניחהו בגן עדן, הניח לו. לא עשו פסוק זה ללקיחתו ממקום והנחתו במקום, אלא הרמת מעלת מציאותו בנמצאים הללו ההווים הנפסדים והנחתו במצב מסוים" (מורה נבוכים ב.ל).
במקום אחר (שם א.ב) הרמב"ם מבאר שמעלתו של אדם בגן עדן הייתה יכולתו להשיג את האמת ולהבחינה מן השקר. כל זאת לעומת מצבו לאחר שגורש מגן עדן, כלומר לאחר שאיבד מצב הכרתי זה, או אז נמנעה ממנו השגת האמת ותחתיה השיג רק את המושגים היחסיים של הטוב והרע.
אם לא די בזאת שהרמב"ם במורה כותב מפורש שגן עדן אינו מקום גשמי, אלא מעלה ומצב מסוים, הוא אף מבקר את החושבים שגן עדן הוא מקום גשמי!
"לפי מקצת השקפות מי שהולך אחר פשטי המדרשות, הרי גם גופיהם [של בני האדם] יהיו מתעדנים תמיד לנצח נצחים כפי דעת מי שידועה דעתו על אנשי גן עדן" (שם ב.כז).
מניסוחו של הרמב"ם, פשוט שזו אינה דעתו כלל וכלל!
כיצד מיישבים את הסתירה?
לעניות דעתי, הרמב"ם מתכוון ברצינות לכך שגן עדן הוא מקום גשמי. אמנם אין כוונתו כלל וכלל לומר שהוא נמצא במקום כל שהוא על פני האדמה… כיצד מתיישבים הדברים?
נשוב לעיין בלשונו: ""גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרות רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו ".
לדעת הרמב"ם, המציאות היא תוצאה של מדרגת ההכרה השכלית. אדם שמשיג את האמת האלהית, שנוגע בנצח, שחוזר ומתעלה למעלת אדם הראשון יציר כפיו של ה' הנברא בצלמו כדמותו, לא רואה את העולם כמו שאנחנו רואים.
הדבר דומה למדען שגילה את סוד ה DNA ואת אפשרות השיבוט והיצירה של צמחים חדשים ומועילים. בדומה לו, אדם שרואה את המציאות מתוך עיני אלוהיות, רואה את המציאות, הזו שלפנינו כמציאות שלמה – כפי שה' רצה וברא אותה "והנה טוב מאוד". אדם כזה, כבר נמצא בגן עדן.
ילדים זה שמחה
האם ניתן לקיים מצוות פריה ורביה בהפריה מלאכותית?
המפתח לשאלה הוא : האם קיום מצוות פריה ורביה תלוי במעשה האדם – כלומר, בכך שנושא אישה וחי אתה חי אישות סדירים עד שנולדים לו לכל הפחות בן ובת – או שהעיקר במצוות פריה ורביה, הוא התוצאה. כלומר שבשורה תחתונה יש לאדם לכל הפחות בן ובת.
בקיצור אפשר להגדיר את הדיון כך: האם מצוות פריה ורביה היא מצווה פסיבית או אקטיבית?
המינוח שאנו מוצאים בתיאור מצווה זו הינו חריג. במקום מינוח של מעשה חיובי-אקטיבי, המשנה מציגה את המצווה בדרך שלילות: “לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים”. מספר הילדים המחויב מתואר באופן של הסרת איסור (האיסור לבטל מפריה ורביה), ולכן באופן של קיום מצווה.
למעשה נחלקו הפוסקים בשאלה זו הלכה למעשה.[1]
יש הסוברים שקיום מצוות 'פרו ורבו' הוא רק בביאה כדרכה, לכן כל לידה שאינה כתוצאה מחיי נישואין, אינה בכלל קיום פרו ורבו. טעם הדבר שהמצווה היא להקים משפחה בדרך רגילה ולא על ידי התחכמות מיוחדת. לדעתם יתכן שאמנם קיים האיש מצווה המסתעפת למצוות פריה ורביה, היא מצוות: "לא תהו בראה-לשבת יצרה", כלומר שסוף כל סוף התרבו החיים בעולם, אך מצווה אישית שלו, שהוא עצמו פרה ורבה, אין כאן.[2]
לעומתם, יש שסברו, שאין המצווה תלויה כלל במעשה אלא רק בתוצאה,[3] כלומר, בהולדת ילדים ולא משנה על ידי איזה מעשה הם נולדו.
הדעה המקובלת בימינו היא, שהמצווה אכן מתקיימת גם בטיפולי פוריות.
נתבונן בדברי הרמב"ם וננסה לעמוד על דעתו.
הרמב”ם פותח את דבריו בתיאור המצווה במעשה חיובי (הלכה א): “אם לא קיים [פריה ורביה], חייב לבעול בכל עונה, עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר: פרו ורבו”, אך בהמשך דבריו משתמש הרמב”ם בביטוי פסיבי שאינו מצוי בשום מצווה אחרת: “כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? – זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זכר ונקבה בראם”.
על זו הדרך מבואר אף בספר החינוך (מצווה א): “משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ ביישובו, כדכתיב (ישעיה מה, יח): לא תהו בראה לשבת יצרה”.
הסיבה להגדרה המצווה כפסיבית היא שתוצאת המעשים שיעשה – ישא אישה, יחיה עמה חיי אישות סדירים, ייוולדו לו ממנה בן ובת ושאותם ילדים יחיו – אינה נמצאת לחלוטין בתחום שליטתו. כל הכוונה והמעשה טוב, לא תמיד נושאים פרי. כך אפשר לומר שמצוות פרו ורבו היא בעצם מצווות השתדלות – עשה מה שביכולתך, ה' יעשה את שלו.
מובן אם כן תולה הרמב"ם את מצוות פריה ורביה גם במצוות עונה שנמצאת לחלוטין במעשה האדם. האיש חייב בהשתדלות שיכולה להביא לקיום המצווה. אמנם השתדלות זו מחוייבת רק במסגרת החיים הנורמליים: הוא אינו חייב להיות עם אישתו יותר מעונתו – כלומר יותר מדרך חייו הרגילה.
מכאן נובע דיון נוסף – האם יש חובה לזוג שיש לו קשיים לבצע טיפולי פוריות?
מהדברים לעיל עולה שלא חייבה התורה את האדם לעשות מעבר לכוחותיו על מנת לקיים את המצווה. לכן נראה פשוט שאין חובה על זוג לבצע טיפולים כאשר לא מתקיים הריון רגיל.
ועדיין יש לברר, האם במציאות שבה הטיפולים נפוצים וזמינים, לא הופכת ההפריה למעשה השתדלות "רגיל". אם נצמד ללשון הרמב"ם שהחובה היא בבעילה – התשובה עדיין תישאר – אין חובה, כלומר התור אינה מחייבת את האדם לקיים מצוות בדרך שאינה טבעית לו, גם אם הדבר זמין ונפוץ והרי לנו לקח חשוב מפרשת הבריאה.
[1] בלשון הפוסקים: האם ניתן לקיים מצוות פרו ורבו על ידי שהתעברה באמבטי? עי' חלקת מחוקק אבן העזר א, ח.
[2] ט"ז שם.
[3] בית שמואל שם א, יא.