שכר ועונש
"פגעו בלומדי התורה – ההתנתקות לא אחרה להגיע", "אם ראית עיירות נתלשות דע לך שלא החזיקו בשכר סופרים". אלו משפטים שנאמרו על ידי אישי ציבור, מעולמה של תורה בשעות הקשות של הגירוש מגוש קטיף.

ככלל, בחשיבה הדתית רווח השיח המתחשבן של שכר ועונש: "בגלל", "זה אומר ש…". לכל צרה יש בוודאי עוון וסיבה. לכאורה הפרשה שלנו מוכיחה שאכן זו היא דרכה של תורה.

האמנם לכל צרה יש עוון המקביל לה?

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג):"כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכויות ועוונות:  מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו, צדיק; ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו, רשע; מחצה למחצה, בינוני… "

לדעת רבנו, אכן יש חשבון פשוט: "אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו–מיד הוא מת ברשעו… וכן מדינה שעוונותיה מרובין–מיד היא אובדת… וכן כל העולם כולו…"

אלא שהרמב"ם מסיף פרט קטן לעניין והוא, כיצד עורכים את החשבון: "ושיקול זה אינו לפי מניין הזכיות והעוונות, אלא לפי גודלן:  יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות … ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות…
ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות".

לדעת רבנו אם כן, אין כל אינדיקציה אנושית להכריע מי הוא זה אשר עוונותיו מרובין מזכויותיו!
לכן, כאשר אדם לוקה, ראוי לו להרהר בתשובה, אבל אין כל אפשרות לדעת את הקשר הסיבתי שבין החטא לעונשו.

אם כן, מהם כל הברכות והקללות המפורטות בפרשתנו?

הרמב"ם לא מתעלם משאלה זו. יש לשים לב שכל האמור לעיל מתייחס לאדם הפרטי. בהמשך הלכות תשובה (פרק ט) מבאר הרמב"ם שהשכר והעונש המפורטים בפרשה, הם מגמות כלליות בתיקון העולם. השכר והעונש בעולם הזה הם אמצעים, הכנה וסיעתא. מעשים טובים מצטרפים למגמת ההתפתחות בעולם. העולם הופך נוח יותר לקיים בו מצוות. פחות טרדות, פחות צרות ויותר אפשריות ופנאי לעסוק במושכלות.

זה לא אומר שלא יהיו צרות, כפי שכתב הרמב"ם על ימות המשיח, שעולם כמנהגו נוהג ומכל מקום מדובר בעולם של צדק. 

הרבי מליובאוויטש, בהתייחסותו לשואה, דחה את חיפוש העוון מכל וכל (ספר השיחות תשנ"א, כרך א' עמ' 233): "אין לנו שום הסבר וביאור ע"פ חכמת התורה, כלל וכלל על השואה, כי אם רק ידיעת העובדה ש"גזירה היא מלפני"… ובודאי ובודאי לא ההסבר של עונש על עוונות…
נראה שדברי הנביא ישעיה (נ"ה: ח'). "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה' ", מסכמים בקצרה את הנושא כולו.

 

דקה לפסיקה

תרומת איברים ובעלות אדם על גופו 

 

מתוך מאמרו של הרב רצון ערוסי שליט"א

האם לפי ההלכה האדם בעלים על גופו או שאין לאדם בעלות על גופו? 

הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש א,ד) כתב כך: "ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל האדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח". 

ובהל' סנהדרין (סוף פרק יח) כתב: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על פי שני עדים… שמא נטרפה דעתו (=של המודה שעשה עבירה) בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות, שהן תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר – גזירת מלך היא".

וכתב הרדב"ז שם: והטעם שכתב רבנו לא שייך גבי מלקות, ולפיכך כתב "וכללו של דבר גזירת המלך היא", ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת קצת טעם, לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: 'הנפשות לי הנה'. הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, לפי שאין נפשו קנינו".

מכוח דברים אלו כתב האדמו"ר בעל התניא בשולחן-ערוך שלו (הל' נזקי גוף ונפש, שנה,ד): "אסור להכות את חבירו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו". 

בדעה זו צידד הרב זוין (לאור-ההלכה עמ' שיח), ולא חילק בין בעלות על הגוף ובין בעלות על הנפש. לעומת דעה זו, כתב בטורי-אבן (מגילה כז,א) שבסתם אדם (להבדיל מאביו ומאמו), אם היכה את המרשה להכותו – לא עבר איסור. בדעה זו מצדד הרב ישראלי (עמוד-הימיני סי' טז,טז), ולכן סבר שיש לאדם בעלות על גופו.

הרב ישראלי מחזק את שיטת הטורי-אבן מהמשנה בב"ק (סוף פ"י): "האומר לחברו הכני פצעני על מנת לפטור – פטור", ולדעתו פטור לא רק מתשלום, כפי שמסביר הרב זוין, אלא גם פטור מעבירה וממלקות, שהרי הרשה להכותו. אולם אחרי בקשת מחילה, קשה לומר שהפטור האמור במשנה הוא ממלקות. המעיין בכל המשניות באותו פרק – כולן אחת לאחת מתייחסות רק לחיוב ופטור בדיני ממונות. יתירה מזו: המכה את חברו, אע"פ שהוא עובר בלא תעשה מן התורה (ספר-המצוות לרמב"ם, לאוין ש; הל' סנהדרין טז,יד), לוקה רק אם הכהו הכאה שאינה שווה פרוטה, שאין אדם לוקה ומשלם (הרמב"ם שם). הרי שהמשנה עוסקת במכות וחבלות שהן שוות פרוטה, וניתנות להיתבע בדין, וממילא אין במקרה זה מלקות. ואיך למד מכאן הרב ישראלי שהאדם בעלים על גופו?

אליבא דאמת, כל הקורא את דברי הרב זוין ומקורותיו משתכנע שאכן אין גדר בעלות של האדם על גופו או על אבריו.

ומה הקשר לפרשת השבוע? נראה שניתן להביא ראייה לשיטתו של הרב זוין מדיני ערכים ודמים. אם אדם נדר ערכו או ערך פלוני עליו, משלם להקדש לפי ערכים קצובים שהתורה פירטה אותם, לזכר ולנקבה לפי גילם. ואם נדר דמיו או דמי פלוני – שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. והנה, התורה לא קבעה ערכים לאברי האדם, רק לכללות האדם החי (עיינו פירוש-המשניות, ערכין ה,ב). ואפילו אם נדר שייתן דמי ידו, נדרו נדר. הסיבה לכך היא ששמים את הנודר כעבד בלי אותה יד, ועפ"י זה קובעים דמי נדרו, ושומת דמי עבד היא לפי כוח העבודה שבו, ולא לפי הערך הכספי של גופו או של איבריו. ולכן, אם האדם נדר את דמי המת או את ערך המת, פטור מכלום, לפי שאין דמים לגופת אדם מת, להבדיל מגופת בהמה מתה, שיש לה דמים (עיינו פירוש-המשניות, ערכין ה,ה). ולכן הנודר דמי אדם שנגמר דינו בבי"ד למיתה, וטרם הומת, או נדר ערכו – "אינו חייב כלום, שזה כמת הוא, והמת אין לו לא ערך ולא דמים" (הל' ערכין וחרמים א,יג). הרי שההלכה אינה מתייחסת לאדם, חי או מת, בערכים כספיים.

והנה, גם הרב ישראלי מודה שגם אם יש לאדם בעלות על גופו, אין לו היתר להתאבד, ואפילו אסור לו לחבול עצמו או להסתכן. אם כן, מהי המשמעות המעשית לכך שיש לאדם בעלות על גופו? ועוד: הרי הוא גם מודה שאסור לאדם למכור עצמו לעבד, ובוודאי יודה שאסור לאדם למכור אבר מאבריו שלא לצורך הצלת חולים. הווי אומר – אין לאדם ערך כספי, לא לגופו ולא לאבר מאבריו, בין בחייו בין במותו.

אם כן, בעלות האדם על גופו – לשם מה? אם כדי להתיר תרומת אברים לצורך פיקוח נפש, הרי תרומת אבר מחיים לצורך חולה מסוכן היא מידת חסידות של מצוַת הצלת חיים, "לא תעמוד על דם רעך". כמו מי שקופץ להציל אדם שטובע בים ומסתכן בכך, כן תרומת אדם לחולה היא מידת חסידות. הקב"ה שנתן לאדם את גופו כפיקדון הרשה לו לעסוק בכל צרכיו, אפילו להסתכן במשהו. שהרי התורה אמרה על העובד: "ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד,טו). וכן מסתכנים הנוסעים או הולכים במקומות שיש בהם סכנה. אם כן, התורם אבר מחיים לצורך הצלת חיים, אין זה מכוח בעלותו על גופו, אלא ביטוי לשימוש שהוא עושה בגופו, אף שגופו הוא פיקדון מה' ואינו בבעלותו. 

לענ"ד אפוא, הדעה שאין לאדם בעלות על גופו היא היותר מדויקת ואמיתית בהלכה, וגם מבחינה אמונית. ויש להיזהר מפני הדעה הרווחת בקרב אלה שאינם משלמי אמוני ישראל בדבר בעלותם על גופם. לפי השקפתם זו רוצים הם להתיר הרבה דברים האסורים בהלכה, כמו התאבדות, חבלה עצמית, בילויים וטיולים שיש בהם סיכונים גבוהים, ואפילו לסיים את חייו של חולה סופני.

היטיב לבטא את הדעה שאין האדם בעלים על גופו הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ח"ג סי' קמ): בדבר שימוש באיברים של המת על פי צוואתו לצורך רפואה, הנני משיב בקצרה: על פי דין התורה שקבלו חז"ל איש מפי איש, עד משה רבנו ע"ה שקבלנו מסיני,אין שום אדם בעלים על גופו לצוות שיעשו בגופו, ואפילו רק באיבר אחד מאיבריו שום דבר, אף לא לצרכי השגת ידיעה לענייני רפואה. וכל שכן שבניו וקרוביו אינם בעלים.

 

פתגם

ממופתי החכמים מיעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים [פירוש הרמב"ם לאבות א.יז]

דילוג לתוכן