שלי – שלך – שלי?
כמפורסם וידוע לעיני כל, תאוות העריות היא כח חזק מאוד. בפרשתנו אנו חוזרים לאיסור לא תחמוד, שעל פניו אינו נוגע לאיסורי עריות כלל.

אמנם התורה טרחה לפרט את מושאי התאווה: וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 

במקום להסתפק באמירה כללית, "כל אשר לרעך" פירטה התורה את מושאי החמדה וחילקה אותם לשתי קטגוריות: ממוניים – בית, שדה וכו'. אישיים – אשת רעך. מדוע התורה מפרטת ומבחינה בין הבית לאישה? הרי פשוט ש"כל אשר לרעך" כולל אותם?

כדי להבין זאת נתבונן בהגדרת הרמב"ם לאיסור (גזילה א.ט) : "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו, וכן כל כיוצא מדברים שאפשר לקנותם ממנו". 

דווקא דברים שאפשר לקנותם הרי הם בכלל איסור לא תחמוד. אבל הגדרה זו לא פותרת את כל ספיקותינו: האם ניתן "לקנות" את אשת חברו? האם בכלל ניתן לקנות כל דבר?

אם אדם מתאווה לחפץ כלשהוא של חברו,  אם תאוותו מצד השימוש או ההנאה בחפץ, ניתן לקנות חפצים אלו. אם אדם מתאווה לאישה יפה – בנות ישראל נאות הן, ונשים יפות איכא בשוקא. מדוע הוא מתאווה דווקא לאשת חבירו?

על הפסוק ויהי עשיו בן ארבעים שנה פירש רש"י: "כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן". זאת לעומת ישמעאל שאמנם היה שטוף בזימה ומרבה לו נשים – אבל היו אלו נשים פנויות, ולא נשואות. מה העניין של עשיו? עשיו שלא כישמעאל לא משתוקק לעצם התאווה המינית, הוא אינו מרבה לו נשים סתם. שלא כישמעאל הוא לא בונה על "כמות" הוא בונה על "איכות". התאווה שיש לאשת איש, לחפץ שבדהגדרה אינו שלך, אינה תאווה לחפץ ולשימושיו. היא תאווה לקיום אחר, תאווה למשהו שהוא מחוץ לך, לדבר שלעולם לא תוכל לחוות.

מותר לאדם לרצות להיות עשיר, מותר אף להתפלל לזכות לאישה נאה ויפה. אבל כאשר אדם רוצה את ממונו של חבירו דייקא – הרי זה חימוד שעוד יביא לגניבה ורצח. כל השאלה תלויה בהסתכלות, האם אשת חבירו היא בגדר "האפשרי" או לא? האם ביתו הוא שלו במקרה או לא.

התורה פירטה את מושאי החמדה וחזרה וכללה אותם – וכל אשר לרעך, לומר שכל אותם דברים אסורים דווקא אם הם קשורים ושייכים לרעך. יש דברים שהם מחוץ לתחום, שלעולם לא יהיו שלך. גם אם ח"ו ישכנע אותו חומד את האישה לעזוב את בעלה ולהנשא לו, מה שהוא ראה אצלם, לעולם לא יהיה אצלו.

את היסוד הזה ביאר היטב הראב"ע במשל: "איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפיים לעוף השמים… כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'… ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבולותיו".

הכל תלוי בראש – אם אדם חושב שהוא יכול להשיג הכל, גם את מה שיש לו, המשפחה הילדים, גם אותם בסוף יפסיד. וכבר כתבו זאת רבותינו (סוטה ט) : תָּנוּ רַבָּנָן, סוֹטָה נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ, מַה שֶּׁבִּקְּשָׁה, לֹא נִתַּן לָהּ, וּמַה שֶּׁבְּיָדָהּ נָטְלוּ מִמֶּנָּה, שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִין לוֹ. וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ".

דקה לפסיקה פסיקה אקטואלית

איך אפשר לאהוב את ה'?

אהבת ה' שמופיעה בפרשתנו, היא מצווה מופשטת. קשה להבין מהי בדיוק ועוד איך בכלל ניתן לצוות על הרגש לאהוב? 

הרמב"ם מתייחס לשאלות אלו בשלשה מקומות:

יסודי התורה (ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלהים לאל חי".

נשים לב, הרמב"ם מתייחס בדבריו לכמה שאלות:

  1. האהבה היא תשוקת הידיעה: " תאווה גדולה לידע השם הגדול". ומכיוון שה' הוא מעל כל גבול, אם כן זוהי אהבה ללא גבול, אהבה שדוחפת ומעוררת אותנו תמיד אל עבר ה', תורתו ומידותיו.
  2. האהבה מושגת על יד התבוננות בבריאה ויחוסה אל חכמת הבורא.

כך גם כתב במורה (ג.כח): "הוא שאמר: לאהבה את ה'. והרי אתה יודע איזו הדגשה מופיעה באשר לאַהֲבָה: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך. כבר ביארנו במשנה תורה שהאַהֲבָה הזאת לא תיכון אלא בהשׂגת המציאות כולה כפי שהיא והתבוננות בחוכמה שבה.

אמנם בספר המצוות (עשה ג') כותב הרמב"ם כך: "שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג – וזוהי האהבה המצווה. ולשון ספרי: ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' – שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח".

כאן האהבה היא תולדה של השתכלות – הוספת השכלה בתורה ובמצוות. וההכרה היא במי שאמר והיה העולם, שלא מתוך החכמה בריאתו אלא החכמה של "הסתכל בתורה וברא את העולם".

המשותף לשני המקומות הללו הוא שלאהבת ה' פעולה ותוצאה שכלית הכרתית.

גישה זו אינה מופיעה בהלכות תשובה ():"'וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותו אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה".

כאן מדמה הרמב"ם את אהבת ה' לאהבה רומנטית וסוחפת.

 

טיפה מן הרמב"ם ונשמע פתגם המלך

"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות – כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (מורה נבוכים א. סא)

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן