מדוע זכה משה לגדולה? האם מדובר בהכרעה "מלמעלה"? או שמא היה דבר מה בהיסטוריה של משה שהשפיע על החלטה זו?
לכאורה התשובה מופיעה באופן גלוי בפשט הכתובים:
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם".
אירועים אלו, מקדימים את ההתגלות בסנה ונראה לומר בפשטות, שההתגלות הראשונה למשה, ההתגלות בסנה, התרחשה בעקבות אירועים אלו.
כך גם דרשו חז"ל : 'ויהי בימים ההם ויגדל משה' במה נתגדל? בזה ש'ויצא אל אחיו'.
כבר למדנו פעמים רבות שלרמב"ם חשיבה ייחודית ומפתיעה. כך גם בפעם הזאת:
הרמב"ם, באחד מפרקי הנבואה שבמורה (ב.מה), פורס את דרגות הנבואה השונות שקיימות ובתוך דבריו הוא מתייחס לתיאור זה של משה: "הראשונה בדרגות הנבואה, היא שמלווה את האדם סיוע אלוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשׂה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים: צלחה עליו רוח ה'..
דע שכוח כזה לא עזב את משה רבנו מאז הגיע לבגרות. לכן נתעורר להרוג את המצרי ולהרתיע את החוטא מבין שני הנִצים. מעוצמת הכוח הזה שבו, אפילו לאחר שפחד וברח, בהגיעו למדין זר ופוחד, מכיוון שראה עוול כלשהו, לא התאפק מלהסירו ולא יכול לשׂאתו, כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושִען' ".
לפי דברי הרמב"ם, הרצון והמעשה שעשה משה, להציל עשוק מיד עושקו, לא היו המבוא והסיבה לעלייתו של משה במעלות הנבואה. לדעת הרמב"ם מסירות הנפש של משה אינה הגורם להשראת רוח הקדש – הוא התוצאה שלה!
נכון, לא כל איש טוב הוא בעל רוח הקדש. הרמב"ם מדגיש שמדובר ב"מניע ודחף לפעול". דחף כה עוצמתי, עד שהוא דוחף את משה בכוח בלתי ניתן לעצירה לעשות זאת שוב בסיטואציה לא נורמלית, כשהוא בורח ופוחד.
אם כנים דברינו, לדעת הרמב"ם, התורה לא מסבירה כלל וכלל כיצד ומדוע עלה משה לגדולה. התורה מתארת את משה הבוגר, כבעל רוח הקדש. היא לא מספרת לנו מה הוביל אליה.
וכל כך למה? בגלל שאלה פשוטה מאוד: איך יתכן שתינוק שגדל בבית פרעה מינקותו וספג את התרבות המצרית, לפתע פתאום מזדהה עם עם של עבדים נרצעים, עד כדי כך שהוא רואה בהם אחיו! חוסר ההסבר נוטה יותר לחוסר בחירה. זה פשוט קרה.
הסבר זה מבאר את לשונו המוזרה של הרמב"ם (הלכות ע"ז א.יז) בהתייחסו לאמנות ישראל בגלות מצרים: " וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו. "
מהבור של מצרים, אי אפשר לצאת בלי עזרה מלמעלה. בשביל לראות ולאהוב את העבדים כאחים צריך עיניים אלוהיות. אנחנו לא מצופים לעשות מה שעשה משה. משה רבינו הוא לא דגם למנהיג – הוא יצירה אלוהית.
דקה לפסיקה
גבולות הכח – על דרכי חקירת מחבלים בהלכה
בידי חוקרי השב"כ מוחזקת "פצצה מתקתקת" האם מותר לחוקרים לענות את החשוד, לפגוע בגופו, או לכל הפחות להשפילו, כדי לאלץ אותו למסור מידע?
נעסוק בשלושה מצבי יסוד:
א. הנחקר הוא המחבל שהניח את הפצצה או שותפו.
ב. הנחקר שיש בידו מידע על "פצצה מתקתקת".
ג. אי-וודאות שמא הנחקר מסתיר מידע חיוני.
א. הפעלת כוח נגד גורם המסַכן חיים – "דין רודף"
הצלת נרדף מיד תוקפו היא כה חשובה, עד כי הותר, בלית ברירה, להרוג את הרודף כדי להצילו. להלכה הדין חל לא רק על המסכן את זולתו ישירות, אלא אף על סיכון עקיף (גרמא), דהיינו על שותף לרדיפה.
אמנם לאחר מעשה, לאחר שכבר התפוצצה הפצצה, אסור לפגוע במחבל. רק בית הדין מוסמך לגזור את דינו, שכן: "רוצח שהרג בזדון – אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר: "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה לַמשפט" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש א.ה).
כלומר, העובדה שמדובר בפושע אינה גורעת מזכותו למשפט הוגן, אלא שהדין שונה אם הפושע מוגדר כרודף המאיים על אחרים וניתן למנעו מלבצע את הפשע, כדברי הרמב"ם (שם ו): במה דברים אמורים? בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין. אבל הרודף אחר חבירו להרגו… הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.
יש להטעים שאין כוונת התורה להעניק יחס סלחני לחובל או להורג את הרודף. אלא חובה מוטלת על כל אדם להציל את הנרדף. ובלשון הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש א.ו, טו-טז): "כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף. רואה רודף אחר חבירו להרגו… ויכול להציל, ולא הציל – הרי זה ביטל מצות עשה, שהיא וקצותה את כפה. ועבר על שני לאוין, על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעֶך. אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה, חמוּרים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אִבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו".
מכאן שאם החוקרים מחזיקים מחבל שהיה שותף לפיגוע העומד להתבצע, ואין זה משנה מתי, אם הדרך היחידה למנוע את האסון היא להפעיל נגדו כח, לא זו בלבד שמותר להפעיל נגדו כח אלא אף חובה לעשות כן. על כך נאמר: "לא תחוס עינך".
ב. הפעלת כוח נגד מסתיר מידע
- נניח שיש בידי שב"כ לא ה"הרודף" עצמו או שותפו הישיר אלא מי שבידו מידע חיוני ("רודף במחדל"). לכאורה, ספק אם אפשר לראות בו רודף ולהחיל עליו את המסקנות דלעיל, שהרי לא יצר את הסכנה בעצמו אלא נמנע מלהציל, והשאלה היא: האם דין רודף חל גם על מחדל – הימנעות מהצלה שיש בה רדיפה פסיבית? מלשון הרמב"ם (שם), הקורא למי שנמנע מלהציל "מאבד נפש", ניתן אולי להסיק שהוא מכיר במושג של רודף שלא יצר את הסכנה, ואם לא הציל, בדיעבד אין מענישים אותו. אבל כל זמן שיש בידו להציל והוא נמנע מכך, הריהו בגדר "מאבד נפש", ומצווה לפגוע בו כברודף אקטיבי, אם אין דרך אחרת להציל את הנרדף.
- אף מי שאינו מסכים להחיל דין רודף בכגון דא, אפשר שיתיר לפגוע בנחקר כצורך הגנתי, שהרי מטרתם של העינויים היא הצלת חפים מפשע. נראה שיש להבחין בעניין זה בין פגיעה פיזית בנחקר לבין פגיעה בכבודו. אם אין רואים במסתיר המידע משום רודף, נראה שפגיעה פיזית בו אסורה, העובדה שאנשים חפים מפשע נתונים בסכנה אינה מתירה לפגוע בגופו של הנחקר, כי "אסור להציל את עצמו בחבלה [בגופו] של חברו". הרמב"ם פוסק שגם מי שהרג מתוך צורך, "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו", והוא הדין גם במי שפגע בשלמות גופו. לעומת זאת, פגיעה בכבוד הנחקר על ידי השפלתו, אף על פי שהיא עברה, אינה עולה לכדי פגיעה בחייו. האיסור לפגוע בכבוד הנחקר נדחה מפני הצורך להציל חיים, שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש.
ג. הפעלת כוח או לחץ בנסיבות של אי-וודאות
כל מה שאמרנו לעיל בעניין החלת "דין רודף", המתיר לפגוע בגופו של הנחקר, אינו אמור אלא כשברור מעל לכל ספק שהאיש שבידי החוקרים הוא אכן מחבל השותף להנחת פצצה, כולל שותף לקשר עתידי, והוא מסתיר מחוקריו מידע חיוני בעניין זה. אולם צירוף מקרים זה נדיר הוא. על פי רוב, החוקרים פועלים בחוסר ודאות, ובכגון זה התמונה משתנה מכול וכול, משום שאין דין "ספק רודף" כדין "רודף", ואסור לפגוע במי שיש ספק שהוא מאיים על חברו. אם עולה מן הנסיבות שהמחבל שבידי החוקרים היה שותף להנחת הפצצה, והספק הוא רק אם יש בידו מידע חיוני להציל או שמא אין בידו מידע זה, נראה שהפעלת כוח בכגון זה מותרת, אף שעדיין יש לעיין בדבר. ולעניין פגיעה בכבודו של מי שחשוד בהסתרת מידע, המותרת כאמור בעת "צורך", יש להבחין בין שני מצבים. אם אין ודאות קרובה בדבר קיומה של סכנה, אסור לפגוע בו, משום שאיסורי התורה אינם נדחים אלא מפני סכנה ממש ולא מפני סכנה משוערת. לכן, הגנה מעין זו אינה יכולה לחול במסגרת פעילות איסוף המידע השגרתית של כוחות הביטחון והמשטרה. לעומת זאת, אם הסיכון הוא ממשי, כגון שידוע שכבר הונחה הפצצה, ויש רק ספק אם יש בידי הנחקר מידע חיוני בעניין זה, אולי יש מקום להקל על החוקרים ולהתיר להם לפגוע בכבודו של הנחקר, אף שאין ודאות שהוא מסתיר מידע חיוני, ובלבד שיש יסוד סביר להניח כן.
סוף דבר
א. במקרים נדירים, כשאנו מחזיקים תחת ידינו את השותף לפשע עצמו, היוצר את הסכנה, על החוקרים לנקוט בכל הפעולות הנחוצות לחלץ ממנו המידע, כולל פגיעה בגופו, אם אין בררה אחרת.
ב. דומה שכך יש לנהוג גם בנחקר המסתיר מידע חיוני, אף אם אינו שותף פעיל.
ג. ככל שהחוקרים אינם בטוחים שהנחקר אכן מסתיר מידע חיוני, זכות הפגיעה בנחקר מצטמצמת והולכת. ויש להניח שזהו המצב השכיח. אמנם אפשר שפיסת מידע שיצליחו החוקרים לחלץ ממנו תשמש קצה חוט לחשיפת התארגנות טרוריסטית, ובסופו של דבר להצלת חיי אדם. אבל על פי כללי ההלכה הצרופים, אפשרות עקיפה זו אינה מצדיקה פגיעה אפילו לא בכבודו של הנחקר.
שעת מלחמה וצורך שעה
מסקנות אלו מצמצמות במידה רבה את דרכי החקירה נגד מחבלים (אף כי פחות מפסיקת בג"ץ) ומצרות את צעדיו של שב"כ במלחמתו נגד הטרור. אולם חשוב להדגיש שהתעלמנו מן העובדה שהתמודדות שב"כ אינה במקרה פרטי, אלא בסכסוך לאומי, הנוגע בדיני מלחמה, שלהם דינים משלהם.
אמנם הקביעה אם נמצאים במצב מלחמה מסורה לציבור בכללו באמצעות נציגיו המוסמכים. יתר על כן: בשאלות ציבוריות מעין אלו יש להתחשב בשיקולים נוספים – האם ידינו תקיפה? דרכי שלום, איבה. ודינא דמלכותא דינא. וכפי שכתב הרמב"ם (סנהדרין כד.י): כל אלו הדברים, לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה. ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו.
