מהי הטומאה? האם מודבר בגורם רוחני בלתי נראה? איזה כח מיסטי, אנרגיה? או שמא מדובר ברעיון סמלי, מין דרך לבטא תוכן מסוים דרך הגדרה הלכתית שאינה שונה מכל הגדרה הלכתית אחרת כמו כשר, אסור וכד'.
בסיום ספר טהרה, הרמב"ם מכריע באופן חד משמעי כאפשרות השניה: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות – מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא… כיוון שטבל – טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר" (מקוואות, פרק יא, הלכה יב).
יש הרואים את שיטתו של הרמב"ם כנטיה אחר החשיבה הפילוסופית-מדעית, השוללת את קיומם של מציאויות רוחניות שלא ניתן להסבירן. אלא שדברי הרמב"ם מעוגנים היטב במסורת חז"ל.
"שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת – מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה… מזין עליו… והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה – דחית בקנה, לנו – מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: "זאת חוקת התורה" (במדבר רבה פרשה יט, ח).
רבי יוחנן משתמש בהסברה המיסטית כדי לדחות מעליו את הגוי. נראה שריב"ז משתמש השפתו ובעולמו התרבותי של הגוי כדי לקרב אל דעתו, ואולי אף אל יראתו, את עניין הטומאה בישראל.
לתלמידים ברור שמדובר בדחייה בקש ולא באמת התורנית שבה: " לא המת מטמא, ולא המים מטהרין".
לכאורה יש מין טעם לפגם בהסברה זו. אם הכל 'לא באמת', מדובר בעין 'משחק בכאילו'. הטומאה היא דמיון בעלמא שאין שום דבר אמתי מאחוריה. אמנם הנחה זו בעצמה מבוססת על המודל הרציונלי-פילוסופי, בו הדמיון הוא לא יותר מבלבול שכל.
למרות שנראה שזו דעת הרמב"ם, כפי שכתב בהקדמה למסכת אבות שהדמיון ממציא דברים בלתי אפשריים, מכל מקום יש סוד גדול בשרשה של דעה זו אותו מגלה לנו הרב קוק:
"הדמיון שהמציאות מצוירת בו בציורינו הפנימי, הוא יותר חשוב אצלנו מאמיתתו כשהוא לעצמו, כי את אמיתתו לעצמו אין אנו יכולים להשיג, ובציורינו הלא נחיה ונחוש. על כן כל הגוונים השונים שמצטייר בו המציאות, בכל הדורות כולם, הם לבושים אל המציאות בייחס האדם, שכדאי לשום אליהם לב ולהשכיל לתוצאותיהם" (הראי"ה קוק ; אחרון בבויסק א').
מה שאנו חווים וחשים, מה שעובר לנו במחשבתנו הוא אכן הכל בראש בלבד. אבל משום שאין לנו כל ממשק לתפוס מציאות שנמצאת מעבר להכרה, התפיסה שלנו את המציאות, היא גופא המציאות הבלעדית בשבילנו. מציאות זו היא חשובה ויקרה יותר מאיזו מדידה מכשירית שלא רלוונטית ואין לנו כל מגע עמה.
לכן, לא הכל בסך הכל בראש אלא הראש הוא הסך של כל.
דקה לפסיקה
חרקים – איך לא לאכול אותה
אחת השאלות המרכזיות בדיני תולעים היא אלו מאכלים דורשים בדיקה לפני האכילה, ואלו אין חובה לבדקם. תשובה לשאלה זו תלויה בשאלה אחרת: מה הסיכוי שיש חרקים במזון זה?
ישנם מאכלים שידוע לכל שיש בהם נגיעות גבוהה ביותר של חרקים, בהגדרה ההלכתית ‘מוחזקים כנגועים’, כגון חסה, כרוב, שמיר. לעומתם ישנם מאכלים שרק לעיתים נדירות מגיעים אליהם חרקים, מה שנקרא בהגדרה ההלכתית ‘מיעוט שאינו מצוי’, כגון תפוחים ומלפפונים. מאכלים אלו אינם דורשים בדיקה לפני האכילה, מפני שהסיכוי שימצא בהם חרק קטן מאוד, ואין לחשוש לו.
ההשלכה משמעותית נוצרת כאשר ירקות שאינם בדוקים מחרקים, עורבבו בטעות לתוך תבשיל.
אם מדובר בירקות נגועים, אזי אסור לאכול את התבשיל או הסלט.
מה הדין בירק שיש בו חרקים, אבל רק לפעמים, כגון משמשים ותמרים? או בשפה ההלכתית ‘מיעוט המצוי’? להלכה יש לבדוק מאכלים אלו לכתחילה, אבל במקרה ועורבבו לתבשיל ללא בדיקה וכעת לא ניתן לבדוק את התבשיל, המאכל מותר בדיעבד. לדוגמא, אם לשו קמח כדי לאפות עוגה, ולאחר מכן נודע שהקמח לא נופה, הואיל וברוב המקרים אין בקמח תולעים, אפשר בדיעבד לסמוך על הרוב, ולהניח שאף עוגה זו נאפתה מקמח שלא היו בו תולעים (שו”ע יו”ד, סימן פד, סעיף ט).
כל זאת טוב ויפה, אך מהם הקריטריונים לקבוע מהו אותו ‘מיעוט המצוי’?
הריב”ש (קצא) כותב שמיעוט המצוי הוא קרוב למחצה. שיטה זו מקלה מאד, שכן כל שאין בו שכיחות של קרוב לחצי, נחשב למיעוט שאינו מצוי, ואין בו חובת בדיקה כלל.
אולם, דעת הפוסקים נוטה אחר דברי ה’משכנות-יעקב’ (סימן יז), הסבור כי מיעוט המצוי מוגדר כחלק עשירית. כלומר, אם מתוך עשר מנות ימצא לכל הפחות באחת מהן חרק או תולעת, ישנו חיוב לבדוק את כל המין ההוא לפני אכילתו.
ישנם מרבותינו האחרונים שחולקים ומחמירים להגדיר מיעוט המצוי בכל מקום שבו המיעוט הוא ‘הכרח המציאות’, דהיינו כשהמיעוט מלווה תמיד את הרוב. אך במקום שהמיעוט הוא מקרי, כגון שהוא נובע ממעשה אדם ואינו טבוע בטבע העולם, אין חוששים לו.
ישנם מהאחרונים המשתמשים בהגדרה מעניינת: מיעוט המצוי הוא כאשר אדם נתקל במציאות האיסור ואינו מתפלא מכך. לפי זה, גם רמת שכיחות נמוכה מאד של חרקים נחשבת מיעוט מצוי. למשל, אם נשאל את עצמנו האם שכיח למצוא חרקים במשמש, אפרסק או שזיף הנקנים בשוק, התשובה תהיה שלילית. אך בהחלט, לא נתפלא אם נמצא בהם חרקים.
ראיה לשיטה זו ניתן לכאורה למצוא בדברי הרמב”ם (הלכות מכירה יט, ה): “המוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שייוולד מקרקע זו יהיה חייב לשלם… אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה… פטור, שאלו… אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה….”. אולם, יש לומר שהגדרה זו נאמרה רק בהקשר לאונסים: הרמב”ם מדבר על מוכר המקבל עליו אונסים אף אם אינם שכיחים, ואעפ”כ לא חייבוהו באונס שהוא פלאי, כי אינו בכלל התנאי.
אך לעניין גזירות חכמים, שכיחות רגילה אינה נמדדת בעובדת היותו פלא, ולא גזרו חכמים אף בדבר שרמת השכיחות שלו אינה פלאית. לשיטתם ,חכמים חייבו בדיקה רק בדבר השכיח, ואם אינו שכיח הוי מיעוט שאינו מצוי גם אם אינו מפליא. דבר מסתבר הוא שחכמים גזרו רק במציאות שהשכיחות היא גבוהה יותר מאשר במצב קיצוני כזה. לכן נטו הפוסקים להגדיר מיעוט כשיטת המשכנות יעקב ולהגדיר מיעוט המצוי כאחד חלקי עשר.
