שמע : ישראל ה', אלהינו ה' – אחד
בפרשת ויחי, יעקב אבינו, רגע לפני הסתלקותו, מסדר ומארגן את בניו, את עם ישראל הטרי.
חז"ל מספרים (בראשית רבה צח, ב): שיעקב מבקש לגלות לבניו את הקץ: "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). אבל הקץ נתכסה ממנו – נסתלקה ממנו שכינה.
סילוק השכינה מיעקב יכול להיות סימן מבשר רע. שמא מפעלו הגדול – משפחתו, ראשית ישראל, אינה ראויה להיות ההמשך הישיר אליו? שמא יש פסול בזרעו? במילים אחרות: שמא עם ישראל עדיין לא יכול להיוולד?
כנראה שהחרדה הזו ניכרה על פניו של יעקב אבינו והבנים ממהרים להרגיע את אביהם.
אמרו לו בניו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" (פסחים נו, א). שמח יעקב וענה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
מסורת חכמים זו, היא המקור למנהגנו לומר משפט זה באמצע קריאת שמע, ללא חשש הפסק, למרות שלא מדובר בפסוק מהתורה כלל.
וכך כותב הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"א ה"ד): "הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו: "ואהבת את ה' אלהיך" עד סופה. ולמה קורין כן, מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם: בני, שמא יש בכם פסלות, מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו: "פן יש בכם איש או אשה וגו'". ענו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, "ה' אלהינו ה' אחד". פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה".
הרמב"ם לא נוהג להביא דברי אגדה ביד החזקה. מכאן שלדעתו, הידיעה מאין נובעת אמירה זו היא חלק מהותי מקיום המצווה. כדי להבין את משמעותה עלינו לשוב לחששו של יעקב אבינו.
יעקב הוא איש קדוש, בדומה לאברהם ויצחק. איש קדוש, עם כל קדושתו, אינו עם קדוש. היחיד יכול להתעלות לשמי שמיים, הציבור לעומתו, תמיד יהיה איפשהו באמצע, כידוע צבו"ר ר"ת: צדיקים בינונים ורשעים. תשובתם של הבנים היא לא פחות מחידוש עצום שלא הופיע עד כה בתורה – יש ציבור קדוש. משמעות הדבר שכעת מופיע בעולם אופן חדש של קדושה שלא היה קודם. קדושה כזו שיכולה לחול על ציבור. על עם שמטבע הדברים, כפי שכבר נוכחנו לקרוא בפרשות הקודמות, יש בו ניגודים חריפים. למרות זאת ואולי אף על פי כן, בלבם של כל האחים – ה' אחד.
את ההכרה הזו אנו מבטאים בוקר וערב. יחד עם יחוד ה' עצמו. הכנסת אמירת ברוך שם כבוד מלכותו בין ההכרזה על יחוד ה' לבין פרשיות קריאת שמע היא פלא. משמעות הדברים היא, שיחוד ה' ואמונת ישראל בו הם שני עניינים שאין ביניהם הפסק, שנים שהם אחד.
דקה לפסיקה
והעליתם את עצמותי
להלכה נפסק, כי מותר להעלות את עצמותיו של המת לא"י, אפילו כבר נקבר בחו"ל, אם זו הייתה צוואתו. כך גם עולה מתשובתו של הרמב"ם. והנה, בדורנו נחלקו הרב עובדיה יוסף והרב משה פינשטיין בדבר העלאת עצמותיו של השר משה מונטיפיורי, במיוחד לאור העובדה שהשר משה מונטיפיורי לא ביקש במפורש בצוואתו להיקבר בארץ.
טרם ניגש לדברי האחרונים, נברר את דעתו של רבנו בנושא.
נשאל הרמב"ם : ותורינו הדרתו גם כן בדבר אחד מישראל שהיה לו אם ואב, שכבר השתוקקו כמה פעמים בחייהם, וגם כשחלו חוליים שמתו בו, להיקבר בארץ ישראל, או שעצמותיהם תובלנה אחרי מותם להיקבר שם. וסייע אלוקים לאחד מבניהם, גם שהיה חלש ועני מאוד, ומצא לו עוזר שהוליכו לירושלים, ולקח עמו עצמות אבותיו, וקברן קרוב לירושלים, אם צריך למחות בידו על פי הדין, ואם עשה בזה מצווה או עבר עברה. תורינו הדרתו, ושכרו כפול. והרמב"ם, שלא כדרכו משיב בקיצור נמרץ: הדבר שעשה טוב מאוד, וכך עשו גדולי חכמי ישראל. וכתב משה.
כך גם כתב בהלכות מלכים (פ"ה, הלכה יא): "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין; שנאמר: "ובל יאמר שכן חליתי העם הישב בה נשא עון" (ישעיהו לג,כד). אפילו הלך בה ארבע אמות – זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה, נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה; שנאמר: "וכפר אדמתו עמו." ובפורענות הוא אומר "על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז,יז). ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק".
גם הרב משה פיינשטיין משיב בקצרה, מהטעם "שבכהאי גוונא אין להאריך בהוכחות ובטעמים. משום שאם נאריך בזה, יאמרו אלו שרוצים לפנותם מקבורתם שיש בזה איזה שקלא וטריא, ושייך שאיזה רב יתיר. שלכן צריך להשיב בקצרה, כי אסור לפנות את עצמות השר משה מונטיפיורי ועצמות אשתו ז"ל מקברם".
וטעמו: "לא רק מצד איסור פינוי המת, שהוא גם כן איסור, שמצד זה היה אולי מקום לומר שליכא איסור כשכוונתם לפנותו לארץ ישראל, אף שגם זה פשוט וברור, ששייך זה רק לבנים שרוצים בטובת אביהם ואמם, אבל לא לאחרים, אף אם היה אמת שכוונתם הוא לטובת המת. כי מדוע דואגים לטובת מת זה, ולא להרבה גאוני עולם וצדיקים וקדושים שבכל המדינות בחו"ל, שהם עדיפי מהשר ואשתו, שהם רבותינו הקדמונים, בין גאוני האשכנזים, בין גאוני הספרדים, אשר הם רבותינו, בין לאשכנזים, בין לספרדים, ומניחין אותן להישאר בחו"ל? וכשיפנו קברי השר ואשתו, יהיה כמבזין את כל רבותינו מימות עולם".
ובנוסף, לדעת הגר"מ פיינשטיין, העובדה שהשר מונטיפיורי "ציווה שיקברוהו דווקא בעירו שבחו"ל, אף שידע מארץ ישראל. ומרוב רצונו להיות נקבר בעירו שבחו"ל, לא בא אף בימיו האחרונים, שהיה זקן מופלג, להישאר בארץ ישראל ולמות שם ולהיקבר שם". נחשבת כצוואה. וקבורה בארץ ישראל תהיה לפיכך בגדר עבירה.
כמו הרב פיינשטיין, גם הרב עובדיה יוסף פותח בתשובה ברורה וקצרה: "והשבתי לו להתיר בזה, ואמרתי שאדרבה, מצווה נמי איכא". אמנם כדרכו, הוא מוסיף ראיות למכביר. בפרט הוא נסמך על דעת הרמב"ם שאותה למדנו לעיל. בניגוד לרב פיינשטיין הרב עובדיה מעריך אחרת את צוואתו של השר מונטיפיורי:"והנה ידוע, שהשר המנוח, ר"מ מונטיפיורי זצ"ל, חיבב מאוד בחייו את ארץ ישראל ואת תושביה, וכמה שקד על תקנת תושבי הארץ להשיג לחמם בכבוד… ולמפורסמות אין צריך ראיה. לפיכך נראה, לעניות דעתי, שמצווה רבה לטפל במהירות האפשרית בנידון, לגרום נחת רוח לאותו צדיק ולהעלות עצמותיו לירושלים, עיר הקודש, ולהטמינם בהר הזיתים. והייתה מנוחתו כבוד".
פתגם
הוויתור והסליחה הן הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה (דעות ז.ח).
