פרשת תולדות

פרשת תולדות מעוררת מחשבות רבות לגבי השימוש בשקר כאמצעי להשגת מטרה חיובית. יעקב נאלץ לשקר לאביו. לא נעים. אבל מעבר להרגשה, מה הגבולות והמשמעות של "דבר שקר"?

גישה אחת מופיעה בדברי הרד"ק (בראשית כז, יט): "יש תמהים: איך יעקב, שהיה צדיק וירא אלוהים, דיבר שקר? ואין זאת תימה, כי יעקב היה יודע כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו, יתעשת אלוהים יותר לברכתו מאשר לברכת אחיו כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, וחילוף הדברים [כלומר, השקר] במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק… "

לדעת הרד"ק, השקר והאמת מתייחסים לערך שלשמו הם נאמרים. במידה ומדובר בצדיק לעומת רשע, אין כאן שקר כלל. גישה זו דומה לגישת הרי"ף בפירושו לגמרא ביבמות (סה, ב) "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". כותב שם הרי"ף, שלא מדובר בהיתר אלא במצווה! כלומר במקום שיש ערך חיובי לשקר – הוא הופך למצווה!

אמנם, מצאנו במדרש שיעקב אבינו נענש על התחזות זו: "כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה', אמר לה: בת הרמאי! למה רימית אותי?! אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?! כשאמר לך: 'האתה זה בני עשו?' אמרת לו 'אנכי עשו בכורך' ואתה אומר 'למה רימיתני?!' ואביך לא אמר עליך: 'בא אחיך במרמה'?! (מדרש תנחומא ישן, ויצא, יא).

דרכו של המדרש תוביל אותנו לגישתו של הרמב"ם לגבי "שקרים לבנים".

בכל היד החזקה, הרמב"ם דן באפשרות לשקר למען מטרה ראויה, רק פעם אחת.

בסוף פרק יד מהלכות גזילה ואבידה, מביא הרמב"ם את האפשרות לשקר – לשנות, רק בהקשר אחד: "תלמיד שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום . . שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה".

לדעת הרמב"ם מדובר בהיתר בלבד, משום ששקר הוא לעולם שקר ואין כל אפשרות שהשקר יהפוך למצווה. זאת בהתאם לדבריו במורה נבוכים (א.ב) שאמת ושקר הם מציאויות מוחלטות.

מדוע אם כן מותר לשנות מפני השלום?

הטעם מסתתר בסוף הלכות חנוכה: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם".

מדוע הרמב"ם נדרש להלכות סוטה – כדי לבאר עניין בהלכות חנוכה?! אלא שהרמב"ם מלמד אותנו סוד גדול.

אמת היא חותמו של הקב"ה (שבת נה). לכן השקר, הוא למעשה מחיקת השם. אי אפשר למחוק את ה' כדי להגיע למטרה רצויה. מאידך, גם השלום הוא שמו של הקב"ה (שבת י, ב). אם כן, מי דוחה את מי?
בעולם של ערכים סובייקטיביים ויחסיים או בלשונו של הרמב"ם, "המפורסמות", אי אפשר להכריע איזה ערך מכריע ערך אחר. האמת אינה ערך בתוך ערכים. לכן ההיתר לשנות את האמת מפני השלום, אינו העמדת ערך תחת ערך. זו הסיבה שהרמב"ם מביא בהלכות חנוכה את מחיקת השם של הסוטה. כדי לבאר ששינוי מפני האמת אינו דחיית ערך האמת מפני ערך השלום, שלום איננו רק גדול שבשבילו דוחים את מחיקת השם עצמו, הוא עצם התורה -עצם האמת. זה סודה של פרשת סוטה, שמלכתחילה כותבים את השם בכדי למוחקו – בכדי לעשות שלום בין איש לאשתו.

דקה לפסיקה

כשנשאל הסופר שמחה רז : " איך הגעת לכתיבת ספרים על רבי נחמן מברסלב?"

הוא סיפר את הסיפור הבא:

"יום אחד מופיע אצלי אברך לבוש שחורים ואומר: 'שמעתי שבהיותך קצין בגולני התווכחת עם רחבעם זאבי, שכתב פתק שהוא נותן לך את העולם הבא שלו'. "סיפרתי לבחור שהיה לנו ויכוח תיאולוגי, ושאמרתי לגנדי 'קצין מוכשר שומר דרך נסיגה למקרה שייכשל התרגיל מה יהיה אם יתברר לך אחרי 120 שנה שיש עולם הזה ועולם הבא, שכר ועונש? מה תאמר ביום הדין?' גנדי הרים מהרצפה נייר טישו וכתב: 'אני מצהיר שאני נותן את חלקי בעולם הבא לשמחה רז'. "כשסיימתי הבחור אמר: 'גנדי זה אבא שלי'. נדהמתי. גנדי היה מאוד לא דתי, והבן חסיד ברסלב. הוא סיפר שהשקפת אביו השתנתה, וביקש את הפתק. 'תאר לך', הסביר, 'שייתנו לבנך גולות מבריקות והוא ייתן בתמורה יהלומים של האמא. אבא לא ידע להעריך זאת, אבל אני מבקש'. השבתי: 'תן לי להרהר'. בלילה נקישה בדלת. הוא מופיע: 'אני מוכרח את הפתק. מה יהיה אם הלילה אבא שלי ייפטר מהעולם ערום ועריה בלי שום מצווה?'." 

סייר בנימין זאבי הגיש לו את 'ליקוטי מוהר"ן', ורז סירב לקבל. הוא הניח שזו אות תודה על הפתק שעוד לא נתן. כשזאבי הבן הודיע "בלי קשר", הסכים לקבל רק בתמורה לספרים שכתב. "קראתי כל הלילה, והתגלה לי עולם שלם. ראיתי שרבי נחמן עוסק בנושאים שמעניינים כל אדם, הייתי המום מהיקף החומר ומהפיקחות של אדם שחי רק 39 שנים".

למחרת הוזמן להוצאת ספרים שרצתה להעתיק את הצלחת ספרו 'פתגמי חסידים' בקרב חוגים לא דתיים. בהוצאה ביקשו שיציע משהו דומה. "היות שבלילה התרשמתי מספרו, יצא מפי 'אמרות רבי נחמן מברסלב'. 'אה, כל העולם כולו גשר צר מאוד?', הם שאלו בשירה". הספר הצליח ויצא במהדורות נוספות.  

ומה היה על העולם הבא של גנדי?
"סיפרתי לרב שמחה שלמה לוין, בנו של ר' אריה. הוא אמר שאביו השאיר לו ספר עתיק של רב מדמשק, בו מסופר על אדם שמכר את הגיהינום. החבר קנה ממנו עבירה שהצטער עליה, והיה לזה תוקף בעולם האמת כאילו החבר עשה אותה". הרב לוין הציע שילכו יחד לגיסו, הפוסק הנודע הרב אלישיב, שקבע שאין דמיון: שם נתקבלה תמורה וכאן לא היה קניין, אז אין בעלות. רז: "אבל לא רציתי שגנדי יחשוב שהעולם הבא זה דבר שלוקחים ונותנים, אז הצעתי שאדבר עם חברו אורי זוהר, שיעמידו על חומרת העניין. אם גנדי השתנה, אוותר". הרב אלישיב, שחלק לזוהר שבחים, אמר: "רעיון מצוין". זוהר הבטיח שידבר עם זאבי, וכך הוחזר הפתק".

אז מה, האם באמת ניתן לסחור בשר ועונש בעולם הבא?

נתחיל מהסוף. בגמרא (סוטה כא, ב) מבואר כי ההסכם בין יששכר לבין זבולון לפיו זוכר זבולון לחלק משכרו חייב להיעשות קודם ללימוד התורה. לא ניתן להגיע להסכם מקביל לאחר שהתורה כבר נלמדה על-ידי יששכר. עיקרון זה מובא להלכה על-ידי הבית יוסף (יורה דעה רמו) בשם רבנו ירוחם, וכך נפסק ברמ”א (שם, סעיף א).

יתר על כן מצאנו בדברי רב האי גאון שלא ניתן כלל לסחור בשכר רוחני. לא קודם ולא לאחר מעשה:"כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן, ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה, והלא הכתוב אומר: ’צדקת הצדיק עליו תהיה’. כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו, כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך, כדי שיתן זה מתן שכרו לזה”.

ובשלונו הזהב של הרב שלמה קלוגר (שו”ת טוב טעם ודעת ח”א, סימן ריז) “עולם הבא אינו עומד למכירה”.

כייצד ניתן ליישב את דברי הרמ"א? 

בשו”ת מנחת יצחק (ח”ו, סימן ק) הציע פתרון שגם הרמ”א מודה שלא ניתן להעביר שכר ועונש לאחרים. עסקת יששכר וזבולון תקפה, משום שמדובר בשותפות: לא שותפות בשכר, אלא שותפות במעשה. כיון שזבולון הוא זה שמאפשר את לימוד התורה של יששכר, שוב יש לו שותפות במצווה עצמה, וממילא הוא אף שותף בשכרה.

מאידך מצאנו כמה מקורות שמהם משתמע שאכן ניתן להעניק או לקבל ערך רוחני.

המקרה הראשון מופיע בפרשתנו. כאשר יעקב אבינו חושש לרמות את אביו יצחק, אומרת לו אמו רבקה “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”. עוד אנו מוצאים במסכת סוכה (מה, ב) את המאמר המפורסם של רשב"י: “יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין”. רש”י מפרש: “בזכותי אני סובל כל עוונותיהם, ופוטרן מן הדין”.

וגם למעשה, מצאנו בגמרא קידושין (לא, ב) שמחיובי כבוד אביו לומר לאחר פטירתו [עד י”ב חודש] “הריני כפרת משכבו“. רש”י מפרש: “עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו“. דין זה אף נפסק בשו”ע בהלכות כבוד אב ואם (יורה דעה רמ, ט). מפורש אפוא כי הבן יכול לקחת על עצמו עוונות וייסורים האמורים לבוא על אביו. דין זה נכון אף ביחס לאחרים, כדברי המשנה בנגעים (ב, א): “אמר רבי ישמעאל בני ישראל אני כפרתם” 

וכך פירש שם הרמב"ם: "וענין אני כפרתן, שיושם פדיונן, והוא מאמר יאמר אותו האומר לרוב אהבתו, כאשר זכר שווי מראיתם הגדיל חסדו להן ואמר אני כפרתן".

אמנם את דברי הרמב"ם ניתן לפרש כסוג של כבוד אב ואם או רבו. או סוג של “תפילה” שהקב”ה יכפר עוון ולא ישחית. וכך כתב בשו”ת מחנה חיים (חושן משפט, סימן כ) אף את דברי רבקה הוא מבאר “שאין הפירוש שהיא תכנס תחתיו לקללה, אלא שנגלה לה בנבואה שלא יבוא עליו קללה”. למעשה הוא כותב, שהמוכר שכר מצוותיו עובר על איסור כפירה, ואילו הקונה עובר על עזות מצח, והוא מורה לשניהם לקבוע את יום העסקה שביניהם כיום תענית מידי שנה…

הרמב”ם מסרב לחולה

בעת שבתו במצרים שימש הרמב"ם כרופא בחצר המלוכה של צלאח א-דין ועיקר שירותו היה אצל בנו של א-דין, אלפאצ’ל.

סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל קיתי, למרות מצב המלחמה ששרה בין הצלבנים למוסלמים, שלח “מלך הפרנקים באשקלון” לבקש רופא מקהיר, מחצרו של  צלאח א-דין. מיהו אותו מלך הפרנקים?

ברומן ההיסטורי המפורסם "הקמע " של הסופר הסקוטי וולטר סקוט שהתחבר ב-‏1825 מתואר מסע הצלב השלישי , ומחלתו של המלך ריצ'רד לב האריה בזמן שהוא נאלץ להיאבק בתככים של האבירים הטמפלרים. מהמחלה הזאת הוא מתרפא לבסוף בידי הרופא שאותו שלח יריבו הנדיב צאלאח א. דין. בהתחלה ההנחה היא שזהו רופאו האישי של צאלאח א. דין דהיינו רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם . אך לבסוף מתברר שהיה זה צאלאח א. דין עצמו שבא בנדיבותו לרפא את אויבו. יש אף המספרים שבקשתו של ריצ'ארד נמסרה ישירות לרמב"ם אך הוא דחאה. 

הסיפור אמנם רומנטי ומרגש, מחווה אבירית בין אויבים מובהקים. אבל המציאות היתה מעט שונה. הלוחמים הפשוטים נטבחו בהמוניהם בשדות הקרב ומחוצה לו. במיוחד אלפי שבויים מוסלמים נרצחו בידי חייליו של ריצ'רד.

כך גם כנראה הסיפור על הרמב"ם בטעות יסודו וכנראה, הכוונה למלך אמלריך הראשון (Amaury Ier de Jérusalem) שהיה מלך 'ממלכת ירושלים' (הממלכה הצלבנית בארץ ישראל) משנת 1162 ועד למותו בשנת 1174. הקשר שלו לרמב"ם או לוזיר אלפאצ’ל, נוצר כנראה לפני הכתרתו למלך, בזמן שהיה רוזן יפו ואשקלון.

מדוע סירב הרמב"ם? נראה שהתשובה לדבר מופיעה בדבריו עצמו: "אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה… מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור…" (רמב"ם הלכות עכו"ם י,א-ב). 

פתגם

"שמע האמת ממי שאמרה" (פתיחת ההקדמה לפירושו למסכת אבות)

בשבוע הבא 

למה מי שעולה חייב גם לרדת? על עליות וירידות במדרגות רוחניות.

מצאת החמה עד צאת הנשמה – האם צריך למסור את הנפש על העבודה?

מה בין הרמב"ם לגלינוס? האם הרמב"ם היה בעצם רופא יווני?