היופי כן קובע

בפרשת תצווה התורה מדגישה את המימד האסתטי של המשכן. הכהן והבגדים הצבועים בצבעי יקר, צלילי הפעמונים, נגינת הלווים ואפילו ריח הקטורת יוצרים יחד חוויה אסתטית היקפית מרשימה. יש צד מוזר בדגש המוקפד על האסתטיקה ובקישור של האידיאל הרוחני לאידיאל היופי. יש ביופי על כל יתרונותיו, משהו המוני ומוחצן. המקדש שמיצג את אלוהי ישראל ואת ערכיו שהם ערכי אמת, מצופה להיות מקום שבו לכל היותר חווית היופי משמשת כמקפצה אל עבר המופשט, הנסתר והנבדל מכל דימוי.

אלו הם דברי הרמב"ם במורה (ג. מח): "וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו, ונתייחדו הכוהנים והלויים, ונעשה לכוהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד, אלא אף הכיעורים פוסלים בכוהנים, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל

הרמב"ם מודע היטב להמוניות שיש "לכבוד ולתפארת". אלא שלדעתו זוהי בדיוק המטרה: " רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל".  המשכן אינו מועדון חברים אקסקלוסיבי וככזה, הוא משרת את כלל הציבור. 

ומה לגבי האליטות? האם להם אין צורך במימד הזה? מדברי רבנו במורה נראה שלא. אמנם בהקדמתו למסכת אבות כתב כך: "מִי שֶׁהִתְעוֹרְרָה עָלָיו מָרָה שְׁחוֹרָה – יְסִירָהּ בִּשְׁמִיעַת הַנִּגּוּנִים, וּבְמִינֵי זֶמֶר, וּבְטִיּוּל הַגַּנּוֹת, וּבְבִנְיָנִים הַנָּאִים, וְחֶבְרַת הַצּוּרוֹת הַיָּפוֹת וְכָיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁיַּרְחִיב הַנֶּפֶשׁ, וְיָסִיר חֳלִי הַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה מִמֶּנּוֹ. וְהַכַּוָּנָה בְּכָל זֶה – שֶּׂיַּבְרִיא גוּפוֹ. וְתַכְלִית הַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ – לִקְנוֹת חָכְמָה".

אם כן יש מקום גם לחכם ולצדיק לחבור לצורות היפות. אמנם גם כאן המטרה היא לבסס את בריאות הנפש והגוף על מנת לקנות חכמה. ניתן היה לחשוב שטוב היה אילו לא היינו 'חולים' לעולם. כלומר טוב היה אילו לא היינו נזקקים כלל לרפואה אסתטית מעין זו. אלא שקריאה מדוקדקת בהמשך דברי הרמב"ם לא מעלה ביקורת או פחיתות לנזקק לרפואה זו, מדובר במצב הכרחי וטבעי, דווקא לחכמים: " כִּי מִי שֶׁיְּכַוֵּן אֶל זֶה הָעִנְיָן – לֹא יִתְעוֹרֵר לְפַתֵּחַ הַכְּתָלִים בְּזָהָב, אוֹ לַעֲשׂוֹת רִקּוּם זָהָב בִּבְגָדָיו הַנָּאִים. הָאֱלֹהִים! אִם לֹא יְכַוֵּן בָּזֶה לְהַרְחִיב נַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁתַּבְרִיא וְיַרְחִיק מִמֶּנָּה חָלְיָהּ, עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּהִירָה זַכָּה לְקַבֵּל הַחָכְמוֹת. וְהוּא אָמְרָם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וּמִטָּה מֻצַּעַת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים". כִּי הַנֶּפֶשׁ תִּלְאֶה וְתַעֲכֹר הַמַּחֲשָׁבָה בְּהַתְמָדַת עִיּוּן הַדְּבָרִים הָעֲכוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּלְאֶה הַגּוּף בַּעֲשׂוֹתוֹ הַמְּלָאכוֹת הַכְּבֵדוֹת עַד שֶׁיָּנוּחַ וְיִנָּפֵשׁ, וְאָז יָשׁוּב לְמִזְגּוֹ הַשָּׁוֶה – כֵּן צְרִיכָה הַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן לְהִתְעַסֵּק בִּמְנוּחַת הַחוּשִׁים בְּעִיּוּן לַפִּתּוּחִים וְלָעִנְיָנִים הַנָּאִים, עַד שֶׁתָּסוּר מִמֶּנָּה הַלֵּאוּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "כִּי הֲווֹ חָלְשֵׁי רַבָּנָן מִגִּרְסַיְהוּ הֲווֹ אָמְרֵי מִלְתָא דִּבְדִיחוּתָא". וְיַחְשֹׁב שֶׁעַלזֶה הַצַּד – לֹא יִהְיוּ אֵלֶּה רָעוֹת וְלֹא מַעֲשֵׂה הֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: עֲשִׂיַּת הַפִּתּוּחִים וְהַצִּיּוּרִים בַּבִּנְיָנִים וּבַכֵּלִים וּבַבְּגָדִים".

 יתר על כן, הרמב"ם רואה בהרחבת הדעת הזו לא רק הכרח בל יגונה אלא מעלה נפלאה : "וְדַע, שֶׁזֹּאת הַמַּדְרֵגָה הִיא מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מְאֹד וַחֲמוּרָה, לֹא יַשִּׂיגוּהָ אֶלָּא מְעַט מִזְעָר וְאַחַר הֶרְגֵּל גָּדוֹל. וּכְשֶׁיִּזְדַּמֵּן מְצִיאוּת הָאָדָם שֶׁזֶּה עִנְיָנוֹ – אֵינִי אוֹמֵר שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַנְּבִיאִים. רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָם וְיָשִׂים תַּכְלִיתָם – יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְבָד; וְלֹא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה קָטֹן אוֹ גָדוֹל, וְלֹא יְדַבֵּר דָּבָר – אֶלָּא שֶׁהַפֹּעַל הַהוּא, אוֹ הַדָּבָר הַהוּא מֵבִיא לְמַעֲלָה, אוֹ לְמַה שֶּׁמֵבִיא אֶל מַעֲלָה. וְהוּא יַחְשֹׁב וְיִסְתַּכֵּל בְּכָל פֹּעַל וּתְנוּעָה וְיִרְאֶה אִם יָבִיא אֶל הַתַּכְלִית הַהִיא, אוֹ לֹא יָבִיא – וְאָז יַעֲשֵׂהוּ".

 

דקה לפסיקה

לקוראים היקרים. נתעתדנו לעסוק השבוע בדברי הרמב"ם על שירים עבריים לעומת לועזיים, אך לצערנו אירועי השעה מחייבים התייחסות לנושא כאוב עד מאוד. נביא כאן מדבריו של הרב יהודה זולדן שלמרבה הכאב, לא חלה עליהם "התיישנות". 

ידינו לא שפכו את הדם?

אחת הסכנות היותר גדולות בדורנו היא תאונות דרכים. חלק מתאונות אלו הם למעשה רצח בשגגה וחלקם רצח באונס. אולם יש שנידונות כשוגג הקרוב למזיד. כלשון הרמב"ם (רוצח ושמירת נפש ו.א- ד): "שלשה הם ההורגים בלא כוונה". נלמד את דיני הרוצח בשגגה בהשוואה למציאות בדרכים בימינו.

ראשית יש לשאול: מה רמת האחריות של הנהג הפוגע? נדגים את המצבים ע"פ התאונות השכיחות:

  1. שוגג הקרוב לאונס: "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו" (ב). 

אדם נהג במכוניתו ודרס הולך רגל. התאונה היתה באופן מפתיע לחלוטין, באופן כזה שלא היה ניתן לצפות מראש את שיקרה. גם בזמן שהיו ערי מקלט, הפוגע איננו גולה לשם, ולגואל הדם גם אין רשות לפגוע בפוגע. שנאמר: "ומצא את רעהו" – "פרט לממציא עצמו" (ט).

דוגמא: אדם נוהג במכוניתו בכביש עירוני במהירות המותרת. הולך רגל- ילד, קופץ לכביש לפתע ונדרס; נהג מכונית סוטה ממסלולו ומתנגש במשאית הנוסעת בנתיבה. למשאית אין להיכן "לברוח", אין לו מספיק זמן לבלום, ונהג המכונית נהרג. 

  1. שוגג גמור: " יש הורג בשגגה והעלמה גמורה – ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל" (א). 

תאונה שבשלב מסוים היתה צפויה אך בלתי נמנעת. בזמן שהיו ערי מקלט הפוגע היה גולה לשם, ולגואל הדם רשות לפגוע בו מחוץ לעיר המקלט. דוגמא: אדם נהג במכוניתו ובשלב מסוים לא התרכז בנהיגה, חשב על משהו אחר, ולא שם לב שהולך רגל החל לחצות את הכביש במעבר חציה. כשהוא שם לב היה מאוחר והוא פגע בהולך הרגל והרגו. לו הוא היה מרוכז בנסיעה הוא היה בודאי שם לב לכך, והיה יכול לעצור בזמן; נהג עוקף מכונית אחרת, במקום בו מותר לעקוף, בהנחה שהוא יצליח לסיים את העקיפה ולא לפגוע במכונית הבאה ממול. מסתבר שהיה זה שיקול דעת לא נכון, ועל מנת לא לפגוע במכונית ממול, הוא מנסה לחזור חזרה לנתיב שלו, אך הוא פוגע בנהג המכונית אותו הוא ניסה לעקוף. 

  1. שוגג הקרוב למזיד: "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעונו חמור. אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור" (ג). לפוגע לא היתה כונה פלילית לרצוח אך הכל היה צפוי ויתכן, והיה עליו לנהוג במשנה זהירות כדי לא לפגוע באחרים. גם פוגע זה איננו גולה לעיר מקלט, אבל מסיבה הפוכה. עיר המקלט קולטת רק מי שרצח בשגגה, ולא מי שמעשיו קרובים יותר לרצח במזיד. כל חייו הוא יחיה בפחד וחשש מפני גואל הדם שיכול לפגוע בו בכל מקום. לדוגמא: ילד קפץ לכביש ונדרס. בחקירה התברר שהנהג נהג במהירות גבוהה מעל למותר בשטח עירוני. לו היה נוהג במהירות המותרת היה יכול להספיק לבלום; מכונית סוטה מסלולה ומתנגשת במשאית. בחקירה הסתבר שנהג המשאית נהג במהירות גבוהה מעל למותר בחוק. לו הוא היה נוהג במהירות המותרת, ישנה סבירות רבה שהיה מצליח לבלום והתאונה היתה נמנעת. 

למותר לציין, שמי שעובר על חוקי התנועה במזיד, או ברשלנות מתנשאת, הוא עבריין גמור, שהרי שם דמים בביתו, כלומר ברכבו, ועומד על דם רעהו. יותר חמור דינו ממי שחילל שבת במזיד שהרי שבת נדחית מפני סכנת נפשות, וחמירא סכנתא מאיסורא.

וידוע המעשה מהאדמו"ר ר' אהרון מבעלז, לנהג אחד שבקש סגולה שלא יארע לו שום תקלה ותאונה, וציוהו שישמור כל חוקי התנועה כחומרת י' הדברות, וגם כן כשרואה אנשים הולכים יקחם ברכבו שלו, ובזכות החסד שעושה על הדרך ינצל מכל פגע רע (הרב שמאי גרוס, שו"ת שבט הקהתי, ה.רמא). 

 

ויהי רצון שנזכה לימים שבהם לא ישמע עוד שוד ושבר בארצנו ונזכה לגאולה שלימה בקרוב אמן.

 

דילוג לתוכן