תראה לי אהבה
אהבה היא מידה נפלאה. "ואהבת לרעך כמוך". כלל גדול בתורה כנודע.
אך מדוע התורה מגבילה את מידת האהבה "לרעך" דווקא? מיהו אותו רעך שאותו יש לאהוב ומיהו זה שאינו בכלל זה?
הרמב"ם התייחס לשאלה זו, פעמיים:
פעם ראשונה בהלכות דעות (ו.ג) : " "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חברו – אין לו חלק לעולם הבא".
בפעם השניה בהלכות אבל (יד.א) : "… בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותו לך אחרים – עשה אתם אתה לאחיך בתורה ובמצוות".
בהלכות דעות, האהבה כוללת את כל בני ישראל. זו אהבת המשפחה כולה ללא שיפוט ערכי.
מפשט לשון הרמב"ם עולה, שמי שאינו אוהב אפילו אדם אחד מישראל בגלל סיבות כאלו ואחרות, אינו מקיים מצוה זו בשלימות. לעומת זאת, בהלכות דעות האהבה היא שיפוטית – אהבה לדתיים בלבד.
מהי האהבה הראויה אם כן?
ידוע שאת הלכות ה'יד' יש להבין בהקשר ובמיקום המדויק שסידר להן הרמב"ם.
הלכות דעות מדריכות את האדם להדמות ולהדבק בה', על ידי הליכה בדרכיו: "להדמות בדרכיו, להדבק ביודעין, לאהוב את רעים…" אדם המעלה, הוא איש נוח לבריות, המכבד ואוהב כל אדם באשר הוא, בגלל שזו מעלה עליונה המיוחסת לה' בכבודו ובעצמו.
לעומת זאת הלכות אבל עוסקות בפרקטיקה של אהבה בתוך מערכת יחסים אנושית – האבלות. הדיון לא נסוב על מידותיו הפנימיות של האדם הבא להדבק במידות השלמות, אלא על השאלה כיצד מיישמים זאת בפועל. למי חייבים להוזיל מממונו, מזמנו ומנפשו.
שני 'סוגי' האהבה הללו נפסקו להלכה על ידי הרמב"ם. יוצא, שיש אדם שאינו בכלל רעך בתורה ומצוות, אין מצווה לעשות לו דברים, כלשון הרמב"ם, שאתה רוצה שיעשו אותם לך ואך על פי כן, יש מצווה לאהוב אותו בלבך. לכן הרמב"ם מגדיר ומדייק את ההלכה בהלכות אבלות: "בכלל ואהבת לרעך כמוך". מדובר בפרט מתוך הכלל הגדול שנוסח בהלכות דעות.
יש מקום להאריך רבות בהשלכות העולות משני האהבות הללו. כיצד ניתן להכיל ולארגן עמדות נפשיות מנוגדות בעת ובעונה אחת? מכל מקום עולה כאן תמונה של עמדה בעלת חוויה ניגודית.
כמו אהבה בחיים הפרטיים כך גם מצות ואהבת. האהבה הפנימית נבלמת ואינה מציפה את האדם עד שאינו יכול לעצור בעצמו ולפעול לטובת הרשע. ובה במידה, מניעה והגבלה של ביטויים מעשיים של אהבה, לא מטשטשת את האהבה העצומה – כגופו ממש.
אהבה אמתית היא כזו היא למרות עוצמתה לא מטשטשת את מסגרת הערכים, לא מרככת את העול והחובה הנדרשים על מנת לכונן חברת צדק. ומאידך, כל ההגבלות המופיעות במציאות, אינן מפחיתות כהוא זה את הטוטאליות של האהבה הפנימית.
דקה לפסיקה
יש מקום לרחמים ולחנינה בדין?
בעמדנו בתפילה אנו מזכירים את חסד הבורא ,שדן את ברואיו במידת הרחמים, ב מתנת חינם: "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם". החנינה היא מתנת ה' הבאה מתוך טובו וחסדו שאינם מוגבלים.
"רבי מאיר אומר: 'וחנותי את אשר אחון'-אף על פי שאינו הגון; 'וריחמתי את אשר ארחם'- אף על פי שאינו הגון" (ברכות ז'). האם מתוך שמצווה על האדם להדמות לקב"ה ולהדבק בדרכיו, על השופט לנקוט בגישה ליברלית כלפי החנינה? האם ה'ערך הדתי' או הערכי, צריך להנחות את מערכת השיקולים של השופט בבואו לדון על חנינה?
לבית הדין סמכויות מפליגות: להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, ואף להרוג מי שאינו מחוייב מיתה (סנהדרין פרק כד). כלומר התורה מגדירה מראש את תפקידו של בית הדיין כמעצב מוסרי של הציבור. לכן לא יתכן שדין תורה יגרום בסופו של דבר להתדרדרות מוסרית. אי לכך, לבית הדין סמכות מפליגה, לדון של על פי דין כדיי לעשות סייג לתורה.
גם בסדרי הדין, ניתנה לדיין סמכות מפליגה: "יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי להריב עימו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שיערו" (שם). ואם במיתה וביזיון, כל שכן במאסר.
אמנם הרמב"ם הגביל סמכות מופלגת זו: "כל אלו הדברים, כפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך, ושהשעה צריכה לכך.
ובכל יהיו מעשיו לשם שמיים, ואל יהי כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקוב המחזיקים בדת האמת–שיהיה זהיר שלא יהרוס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד: שכל המבזה את התורה, גופו מחולל על הבריות; וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. ואין כבוד התורה, אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".
על הדיין לפעול מתוך שיקולים טהורים של הגדלת כבוד שמיים, כאשר העמדה הבסיסית היא שכבוד התורה הוא חוקיה ומשפטיה ולא הוראת השעה ובפרט שבפעולות אלו יש פגיעה אנושה בכבוד האדם. לכן כל פעולה חריגה צריכה ישיבה של 'שבעה נקיים' כדי לזככה ולנקותה טרם תבוצע בפועל.
ביד החזקה, הרמב"ם לא פירט את הקריטריונים לחריגה – לדין ולחסד, מכללי הענישה הנתונים בדין תורה. אמנם במורה נבוכים מגלה הרמב"ם ארבע אבחנות שיפוטיות הנוגעות להחמרה או הקלה בדין ואלו הן:
- חומרת העבֵרה
- מידת שכיחותה
- מידת התאווה וההרגל בעשייתה או הצער שבהימנעות ממנה
- קלות עשייתה.
לדעת הרמב"ם, ענישה היא רכיב הכרחי במערכת המשפטית: "לפי שאם לא יֵענש המזיק, לא יסתלקו הנזקים כלל, ולא יֵרתע כל מי שזומם להרע".
ומה בדבר מידת הרחמים? האם יש לדיין להדבק במידתו של השופט כל הארץ ולהשתדל לחון את הנאשם? באופן מפתיע, מקומה של מידת הרחמים אינו עומד בסתירה לענישה: "ולא כקלות דעת מי שדמה כי זניחת העונשין רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד סדר המדינה. אלא הרחמים מה שצוה בו יתעלה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (שם ג.לה).
פתגם
"כך למדו (חז"ל) בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חַנּוּן, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין- ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" )דעות , א.ו).