תרגיע
חטאו של משה רבנו, שבגינו לא זכה להכנס אל הארץ הקדושה עלום ונסתר. כבר מנה ראב"ע אחד עשר פירושים מה בכלל היה חטא זה.
דווקא תשובתו של הרמב"ם לשאלה זו מאוד מפתיעה. בהקדמתו למסכת אבות מבאר הרבינו את חטאו של משה כך: "ואתה יודע, כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבינו, כבר אמר לו יתעלה: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי', 'עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם', 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי'– כל זה. וחטאו, ע"ה, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באמרו: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים', דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה, בחוק האיש ההוא חילול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה ממנו הכעס והוא מפעולות הרע. … וכל מה שיעשה או יאמר יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא ע"ה אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים ושאנו הכעסנוהו יתעלה – לא היה כועס. ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה העניין לא כעס ולא קצף, אלא אמר: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה וכו' וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם'. וכבר יצאנו מכוונת הפרק, אבל התרנו ספק מספקות התורה, שהרבה נאמר בו, והרבה ישָׁאל: איזה חטא חָטָא… והאמת תורה דרכה." (פרק רביעי משמונה פרקים).
כלומר לדעת הרמב"ם, חטאו של משה היה פשוט בגלל שכעס. אבל הכעס לא הסתיים אצל משה רבנו וגם לא אצל רבנו משה. תשובתו של הרמב"ם מממש הכעיסה את הרמב"ן: ""והר"ר משה… הוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אומר 'מריתם פי… לא האמנתם בי'. ואין העונש בעבור הכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל בחנם… ועוד כי אהרן לא כעס מימיו? … ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול בעשותם מריבה עם משה… וגם משה אמר 'גם בי התאנף ה' בגללכם".
הרמב"ן מתנגד בתוקף לפירושו של רבינו ומכביר עליו קושיות. אמנם אף לדעת הרמב"ם עצמו, צריך עיון: כיצד יתכן שמשה רבנו, האחד והיחיד, שאין ולא יהיה גדול ממנו, חטא בכעס פשוט? ועוד, מדוע העניש ה' את נביאו, הרועה הנאמן, בעונש כל כך קשה בשל מעידה קטנה ורגעית?
ביאור עמוק לפירוש הרמב"ם מופיע בדברי הרב קוק: "כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אף על פי שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מכל מקום אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת, שלוה וכבוד".
יש בחינוך, ברצון לשפר ולתקן, מגע עם החסר. למרות המגמה הטובה ששרשה בקדושה וטהרת לבב, אי אפשר להתעלם גם מהאלימות המעודנת שיש בחינוך. במקום אחר מבאר הרב שלימוד בארמית – אילוף. לכן בסופו של דבר גם חלק החסרון הזה שבתוך ההדרכה ייתקן.
"שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה".
משה רבנו עמד ב"קו פרשת המים". אילו היה מוציא וממשיך את מי התורה ללא כל קפדנות מהלך העולם היה משתנה ומי התורה היו זורמים בנחת. משלא נעשה התיקון אז, הוא נדחה לזמן הגאולה:
"תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק".
אמנם, תלמידי החכמים שלומדים ומלמדים כך הם עצמם המשך של משה: "והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה על ידי תלמידי חכמים בדורות אחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבאו מרחוק מאפסי ארץ לשם ד' צבאות אלקי ישראל, המלך שהשלום שלו".
אבבל גם החטא, או שיקול הדעת של משה לנקוט בדרך הקפידא לא היה לחינם וללא הועיל: "וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם על ידי כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של הלא כה דברי כאש נאם ד', יצא אל הפועל, אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות שיצאו מזה הדרך, ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט. ודבר שלום לגויים, והוכיח במשור לענוי ארץ. וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה". (קובץ ג, ט)
לאחר שיסוד האש התקבע בנפש האומה, הוא יכול להתמתק ולבוא לידי ביוטי בגבורה מלאה עדינות שאילולי מי מריבה, לא הייתה יכולה להופיע בגלל הסכנה שבהופעת תורה רפויה מהוססת ומימית. בימינו אנו מתקרבים לסגירת המעגל, להופעה של אש הנשמה שתאיר את העולם כולו.
דקה לפסיקה פסיקה אקטואלית
האם נשוב לקדש חודשים לפי ראיה?
שאלה
שלום רב. עכשיו שלומדים על קידוש החודש יש שאלה שקצת מציקה לי וסליחה אם היא חוצפנית. אבל נראה לי שכל העניין הזה שייך לעבר. היום כשיש לוח, יכולים לחשב מראש את כל התאריכים. האם כשתקום סנהדרין זה ישתנה? למה לקדש על פי ראייה כשיש אמצעי יותר פשוט ומדויק? שלא לדבר על הבאלגן בחיים: מה יהיה עם הגנים ובתי הספר ושוק העבודה, המסחר הבין לאומי ועוד – כשלא ברור מתי יחולו החגים והאם תהיה שניה של 13 חודשים?
תודה מראש על התשובה
תשובה
אפשר לנסח את שאלתך כך: האם ניתן לותר על עדות ראיה ולקדש לפי חשבון – מבלי להכנס לשאלת חשבון הממוצע או חשבון הראייה.
אכן היו מגדולי ישראל שסברו שעיקר המצווה הייתה לחשב, אף בזמן שקידשו על פי ראייה. לדעתם כללי חשבון דוגמת לא אד'ו רא'ש חלו אף בזמן הבית. ממילא לדעתם אף כשתקום הסנהדרין במהרה בימינו, נקדש לפי חשבון.
באופן דומה הרשב"א (שו"ת ד.רנד) סבור שבית דין מחשבים כדי לתאם בין עדות הראייה בין החשבון. אמנם מקדשים על פי הראייה, אבל היא צריכה להיות מתאימה לחשבון.
ומה דעת הרמב"ם? בפתיחה להלכות קידוש החודש כתב רבינו: "הוא מצות עשה אחת והיא לחשב ולקבוע באיזה יום תחילת כל חודש מחודשי השנה". מאידך בהלכות עצמן כותב הרמב"ם (הלק"ה ה"ב) "ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא – שבזמן שיש סנהדרין, קובעין על הראייה; ובזמן שאין שם סנהדרין, קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ואין נזקקין לראייה".
אם כן לדעת הרמב"ם אנו מקדשים לפי הראייה, אך במקביל אנו מחשבים כדי לדעת מתי נופל ראש חודש (א.ו; יח.ו).
אמת שגם לרמב"ם מכוונים דברי העדים על פי חשבון (ב.ד), אך הבדל גדול מאוד יש בין דעתו של רבינו לדעת הרשב"א. לשיטת הרשב"א החישוב נעשה לשם חקירת העדים, הראייה היא הגורמת, החישוב רק "מתקן אותה".
לעמת זאת לרמב"ם אין הראייה מקדשת אלא בית הדין. הם ש"מחילים" את הקדושה בהכרזתם: "מקודש מקודש". הכרזה זו אינה הליך טקסי, עיקר הקדושה חל מכח בית דין. לכן גם אם בית הדין טעה אין זה מעכב (ב.י-ח, טז; ח.ח-י). עדות הראייה היא רק הדרך בה נקבע החודש, אך עצם העובדה שמישהו ראה אינה מקדשת את החודש.
לרמב"ם החישוב הוא אופציה לגיטימית ביד בית דין לקדש את החודש אף לולא עדות הראייה ולעיתים אף בניגוד לה!
גם אם בית הדין טעו בקביעת החודש הוא מקודש, בית הדין יכול לקבוע את החודש בשונה מהראייה רק על מנת לתקן טעות; לדוגמה, אם טעו במשך מספר חודשים, או שלא יכלו לקדש בגלל שהיו עננים, בית דין יקבע לפי החשבון כדי להחזיר למצב תקין (ח.ח-י). הוא הדין למצבים חריגים בעיבור השנה שיש חשיבות לדעת בית דין לקביעה מסוימת.
לכן אף כאשר בית הדין הגדול בטל וקובעים את החודש לפי חשבון אמצעי – ממוצע, לא מדובר במצב דיעבדי וזו הלכה למשה מסיני! (ה.ב). לסיכום, לדעת הרמב"ם, ישנם שני מצבים לגיטימיים לקדש את החודש : כשאין סנהדרין על פי חשבון ממוצע. כיש סנהדרין –על פי חשבון ועל ידי עדות ראייה. אבל העיקר על דעת הסנהדרין.
האם כשתקום במהרה סנהדרין חדשה, יחליטו חכמיה לקדש על פי חשבון הראייה או חשבון ממוצע או לחזור לעדות ראייה?
על דברים מעין אלו אומר הרמב"ם : "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (מלכים יב.ב).
טיפה מן הרמב"ם ונשמע פתגם המלך
בלי ספק יש לשׂכל האנושי גבול, אשר שם הוא נעצר. יש דברים שמתברר לאדם שאי-אפשר להשׂיגם, והוא לא ירגיש את נפשו משתוקקת לדעת אותם, מכיוון שהוא חש שזה נמנע ושאין שער שבעדו יוכל להיכנס ולהגיע לכך… אך יש דברים אשר האדם מרגיש שתשוקתו להשׂיגם גדולה. השתלטות השׂכל לבקש את מהותם האמיתית … על אודות דברים אלה מרובות הדעות, מתגלעת מחלוקת בין המעיינים, וספקות מתעוררים בגלל דבקות השׂכל בהשׂגת הדברים האלה, כלומר, התשוקה אליהם (מו"נ א.לא).