כיצד אנו מקיימים מצוות ישיבה בסוכה?

הנה דברי הרמב"ם בהלכות סוכה (ו.ו): "אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה.  ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או יתר מעט; ואין ישנין חוץ לסוכה, אפילו שינת עראי". דברי הרמב"ם הללו אף נפסקו להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים תרלט, ב).

מדוע כה חמור דין שינה בסוכה, עד שאפילו שינת ארעי אסורה מחוצה לה?  היתכן ששינה חשובה מאכילה?

אכן מצאנו לחלק מהפוסקים שסברו שעיקר מצוות סוכה לאכול ולשתות בה, שינה לעומת זאת היא רק איסור, כלומר הגבלה על פעולה מחוץ לסוכה (ר"ת). הסברה זו מתיישבת יפה עם השאלה מדוע לא מברכים על שינה בסוכה. השלכה לשיטה זו לדוגמה תהיה באדם שנרדם באוטובוס במהלך חג הסוכות, השאלה: האם על חברו להעירו? על כך השיב הרב אוירבאך, שאין כל חיוב להעיר אותו (הליכות שלמה ח"א מילואים סי' יב). ואכן על יסוד שיטה זו היו שהקלו שלא לישון בסוכה כלל (עיין רמ"א תרלט, ב).

אמנם נראה שדעת הרמב"ם ששינה היא חלק מרכזי ממצוות סוכה. בפרט לשיטתו שיש לברך על עצם הישיבה בסוכה, על אף שאינו "עושה" שם דבר. עצם הישיבה הפאסיבית בסוכה, היא היא המצווה לדעת רבנו. כך גם פסק הגר"א וכך נוהגים יוצאי תימן.

כדי להבין את עומק שיטתו של רבינו נלמד תחילה את דברי הירושלמי (ברכות ג, ג) : "ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין אמרין: מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה נוהגת בלילות ובימים, לולב אינו נוהג אלא ביום. התיב ר' יעקב דרומיא: הרי תלמוד תורה נוהג בלילות כבימים? מיי כדון (הבה ונדון) סוכה איפשר לה ליבטל? תלמוד תורה איפשר לו שלא ליבטל?" 

וכתב הרב אליעזר אזכרי, בעל ספר 'חרדים', בפירושו לירושלמי שם: "מצות סוכה אינה פוסקת כלל, דאפילו בשעה שישן מקיים מצות סוכה, [וזו כוונת הירושלמי בתמיהתו:] אפשר למצוה ליבטל? אבל תלמוד תורה אי אפשר לו שלא ליבטל, דבשעה שישן, על כרחו בטל מן התורה".

מדברי הירושלמי למדנו דבר נפלא. מעלת מצוות סוכה על פני מצוות תלמוד תורה, ניכרת בשינה בסוכה! אי אפשר לאדם ללמוד תורה בשנתו, לעומת זאת כאשר אדם ישן בסוכה הוא מקיים מצוות סוכה. מצוות סוכה אם כן, אינה תלויה בפעולה זו או אחרת, אף לא במידת ההכרה במעשה.

הטיב לבאר זאת הרב צבי יהודה קוק (שיחות הרב צבי יהודה, מס' 20, סוכות, סעיף 3): "בשבתך בביתך', מקיף מצבים שונים בחיי האדם, וכולל בהכרח שינה. בהלכות נדרים יש סברה שאדם יכול להתקיים כמה ימים בלי אכילה (רמב"ם הל' שבועות ה, ב), אבל: 'האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין וישן לאלתר' (שבועות כה ע"א). אין מציאות שאדם לא יישן שלושה ימים רצופים. לכן זו שבועת שווא שאי אפשר לקיימה. הכרח השינה בסדר חיי האדם הוא שקובע את חיובה בסוכה. אנו מתקדמים מן השמיעה הפסיבית של השופר בראש השנה, אל השלילה הגדולה ביום כיפור, יום "שביתת עשור" כלשון הרמב"ם. וממנו מגיעים לדרגה עוד יותר עליונה של עבודת ה', במצב של שינה. ביום הכיפורים אנו שובתים מענייני העולם הזה, אבל נמצאים במצב של ידיעה והכרה, כשהאדם מתפלל ויודע שהוא צם. אבל בסוכות, אדם מקיים מצות ה' אף בחוסר ידיעה, גם בחלק חייו בו הוא משולל הכרה. האדם מקיים מצוה של עשיה, מצות עשה". 

ונסיים בברכת: חג שמח ולכל העייפים מההכנות לחג – זה הזמן להשלים שעות שינה – תזכו למצוות!

דקה לפסיקה

האם אפשר לעשות סוכה מסדיני בד?

כתב הרמב"ם (סוכה ד,ה): "העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות–אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האמירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם–הרי זו כשרה:  שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה". 

לכאורה העולה מדברי הרמב"ם שסוכה שדפנותיה מבד, כפי שמצוי ב"סוכה לנצח", פסולה. שכן דפנות הבד נעות ברוח מצויה. ואכן כך הבינו חלק מהפוסקים, שכל תנועה של דופן הסוכה מפאת הרוח, פוסלת את הסוכה.

אמנם, אם נדייק בדברי הרמב"ם, נראה שהרמב"ם הדגים דין זה בסוכה שדפנותיה מענפי אילן. ענפי אילן, אפילו קשורים היטב, נעים קלות ברוח מצויה. לכן יש מהראשונים שפירשו שדווקא אם הרוח יוצרת פרצה בדופן, רק אז נפסלת הסוכה מהכשרה. גדר פרצה הוא ג' טפחים, כלומר 24 ס"מ (לשיטת הגר"ח נאה). אם כן כל דופן שהרוח מזיזה אותה, עד כדי יצירת מרווח של יותר מ 24 ס"מ בין הדופן לקרקע או בין דופן לדופן.

לכן למעשה, אף סוכת בד שדפנותיה מהודקות היטב – כשרה.

פתגם

"כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (הלכות שביתת יו"ט, ו.יח).

השוואה בין משה רבנו למשיח 

שֶׁאוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲמֹד מִזֶּרַע דָּוִד… וְנָבִיא גָּדוֹל הוּא קָרוֹב מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. הרב צבי יהודה קוק , התייחס לדברים אלו של הרמב"ם וכתב: "הרמב"ם היה "חסיד" גדול של משה רבינו. הוא מזכירו בהערצה גדולה. הוא מתבטא בכמה מקומות, בענין נבואתו של משה רבינו, שזאת היתה מדרגה מיוחדת במינה. במדרש תנחומא נאמר על המשיח "ירום ונשא וגבה מאד" – יותר ממשה רבינו! אבל הרמב"ם בהערצתו הגדולה למשה רבינו כותב שהמשיח יהיה קרוב למשה רבינו". [שיחות הרב צבי יהודה, פרשת שופטים, סדרה א, להפטרה, סעיף 5]. ובמקום אחר: "…הרמב"ם… היה 'חסיד' גדול של משה רבינו, ולא יכול היה 'לעכל' שהמשיח יהיה גדול ממשה רבינו. היתה לו שייכות כל כך עמוקה למשה רבינו עד כדי קריאת ספרו הגדול 'משנה תורה', ובגלל הערכתו המרובה למשה רבינו הרשה לעצמו 'לשנות' קצת לשון חז"ל…" [שיחות הרב צבי יהודה שיחה 29, חזקיהו המלך, סע' 5]. 

במקום אחר, תירץ הרב צבי יהודה את הסתירה שבין דברי הרמב"ם לדברי המדרש: "ויש לומר, שזה (דברי המדרש) לא למעלת הנבואה אלא לנשיאות ההנהגה" [הערתו לרמב"ם הלכות תשובה, מובא בהערות לשיחתו לפרשת שופטים, סידרא א הערה 38]. (ועיין הסבר נוסף בשמונה קבצים, קובץ ח, קנז