לימוד בחבורה – הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה

פרק א:
האב מצווה ללמד את בנו תורה משיתחיל הבן לדבר. חיוב זה קודם לחיוב של הרב ללמד את תלמידו המצווה ללמד תורה שבעל פה בחינם ותורה שבכתב בשכר. החיוב של אדם ללמד עצמו קודם לכל (אא"כ בנו חכם יותר ממנו).
כל איש מישראל מצווה ללמוד תורה אף אם הוא עני ובעל יסורין עד יום מותו, אך מהראוי שילמד אדם תורה קודם שנשא אישה בזמן שדעתו פנויה. אישה אינה מצווה ללמוד תורה אך אם למדה יש לה שכר, ואין לאדם ללמד בתו תורה.
בתחילת למידתו על האדם לשלש לימודו שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבע"פ ושליש בהעמקה ועיון. משיגדיל, עליו ללמוד בעיון כל ימיו ולעסוק בתורה שבכתב ובע"פ רק כדי שלא ישכח.
נקודות להרחבה:
1. הרמב"ם מתחיל את הפרק דווקא ממצוות לימוד התורה לאחרים ורק לאחר מכן עובר למצוות תלמוד תורה. האחרונים דייקו מכאן שיסוד לימוד התורה הוא העברת המסורת מדור לדור.
2. בפרק זה טמונה סוגיית לימוד תורה לנשים. מפורסמת פסיקתו של החפץ חיים שכיום מצווה ללמד אותם תורה כדי לחזקן באמונתן.

פרק ג:
מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות ממילא כל מצווה שיכולה להיעשות על ידי אחרים אינה דוחה תלמוד תורה. כתר תורה גדול מכתר כהונה ומלכות, אך בשביל לזכות לכתר תורה אין לרדוף אחרי העושר אלא להסתפק במועט, להסיר התאוות מליבו, ללמוד כל לילה ולהמית עצמו באהלה של תורה. אין להתפרנס מן התורה אלא עוסק במלאכתו כדי חייו ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.
נקודה להרחבה: הרמב"ם החמיר מאוד בעניין המתפרנס מהתורה וכתב דברים חריפים מאוד נגדו ("חלל את השם… ונטל חייו מן העולם הבא") אך גם הרמב"ם התיר למלמדי תורה לקבל שכרם. רבים חלקו על דברי הרמב"ם וכבר העיר הכסף משנה במקום "…וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".

פרק ה:
התלמיד מצווה בכבוד רבו המובהק יותר מכבוד אביו וממילא מצווה בכל הלכות כיבוד אב גם ביחס לרבו. אסור לו להורות בפניו. אסור לו לקרות לרבו בשמו ולדבר אתו כדרך החברים אלא ביראה ובכבוד. לא יושב במקומו, לא נכנס עמו למרחץ, עומד בפניו ומשמש אותו כמו עבד לאדונו. הרב יכול למחול על כבודו בדינים אלו, ובכל זאת מצווה התלמיד לתת לו הידור למרות שמחל. גם הרב מצווה לכבד את תלמידיו ולאהבם שהם מוסיפים חכמתו ומהנים אותו בעולם הזה ולעולם הבא.
רבו שאינו מובהק מצווה לעמוד בפניו ולקרוע עליו טפח בלבד (עיין בפרק הבא).
לא כל אחד ראוי להורות אלא רק תלמיד הראוי להוראה והמלמד כשאינו ראוי מחריב את העולם ומכבה נרה של תורה.

פרק ו:
עומדים בפני כל חכם ובפני זקן המופלג בזקנה. עומדים מפניהם משיכנסו לתוך ארבע אמות עד שיעבור אלא אם כן מדובר בנשיא ובאב בית דין. תלמיד היושב לפני רבו עומד לפניו לא יותר מפעמיים ביום. תלמידי חכמים לא יוצאים לעבוד בצרכי העיר ומכבדים אותם במסחר ובבית הדין.
איסור חמור לבזות חכם או לשנוא אותם, וכל המבזה חכם בפני עדים מנדים אותו וקונסים אותו קנס כספי. על עשרים וארבעה דברים מנדים את האדם. דיני הנידוי והחרם יתבארו בפרק הבא.
נקודה להרחבה: ההלכה שתלמידי חכמים לא יוצאים לעבודות העיר קשורה לפולמוס הגדול בעניין גיוס בחורי ישיבות לצבא. יש שלמדו מכאן לפטור בחורי ישיבות, אך רבים דחו שכאן אין המדובר במלחמת מצווה אלא בצורכי הציבור. אך יש ללמוד מכאן שאין לטעון כנגד בחורי הישיבות את טענת ה"שוויון בנטל" הנשמעת, שהרי מהנטל הציבורי חכמים אכן פטרו אותם.

פסיקה אקטואלית

מה דעת הרמב"ם על פטור בני ישיבות מחובות אזרחיות?

בהמשך לנלמד בהלכות תלמוד תורה בפרק ג' אנו מעלים דיון אקטואלי מעניין
אחד המקורות המצוטטים תדיר על ידי התומכים במתן פטור לבני ישיבה, הוא דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן. אלא הם חיל השם, שנאמר: 'ברך ה' חילו' והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים".
לכאורה, דעת הרמב"ם ברורה. כל מי שנדבו ליבו לעמוד לפני ה', הרי הוא בבחינת קדש קדשים ואינו עורך מלחמה כשאר ישראל.
אך, יש לשים לב. הרמב"ם יודע להתנסח במדויק, הביטוי הוא קדש קדשים. אם משמעותו הוא לפטור מחובות כגון מלחמת מצווה, מדוע לא כתב זאת רבנו בפירוש?
יש לתת את הדעת לעובדה שהדברים באים בסוף הלכות שמיטה ויובל, לא בהלכות מלכים, שם עוסק הרמב"ם בדיני המלחמה. כידוע הסדר של ה'יד' אינו מקרי. בפרט לאור העובדה שאין להלכה זו הד בהלכות מלכים. אילו רצה לרבנו להורות על פטור בהלכות מדינה, אין ספק שהדבר היה בא לידי ביטוי כלשהוא בהלכות מלכים.
עיון נוסף בהלכה זו מעמיד אותנו על לשון הרמב"ם: "כל איש ואיש מכל באי העולם". לא מדובר בכלל בישראלי, אלא אף בגוי!
לא בכדי, הרב קאפח מעיר על אתר, שכל הלומד מהלכה זו פטור מעיסוק בדרך ארץ, פרנסה וכד', הרי הוא בכלל: "עקושי הלב, נפתלי המחשבה, נעדרי הדעת".
אם כן מה כוונת הרמב"ם: "אין עורכין מלחמה כשאר ישראל"?
תשובה לדבר מצאנו בדברי הרב עוזיאל: "כל הכהנים, ואפילו כהן גדול, הם מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, ואין צריך לאמר במלחמת מצוה… ולפי זה מה שכתב הרמב"ם ז"ל: "ולא עורכין מלחמה כשאר ישראל", כוונתו היא ברורה, שאין עורכין מלחמה שבטית ככל שאר השבטים שאחרי חלוקת הארץ בימי יהושע ואחריו. אבל במלחמת הכיבוש, וכן במלחמת הרשות, שכל ישראל נלחמים, חייבים להתגייס גם הכהנים ככל ישראל".
אם כן, הלכה זו אינה עוסקת בפטור ממלחמת מצווה ואף לא ממלחמת הרשות. כוונת הרמב"ם להביא בסוף הלכות שמיטה ויובל את חזון התורה שעליו מבוססת מצוות השמיטה והיובל – שכל בני העולם יוכלו, אם רצונם בכך, לעמוד לפני ה' ולשרתו.