ביכורים

1. מסכת ביכורים (פ"ג מ"א)
אומרת המשנה במסכת ביכורים (פ"ג מ"א):
"כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים.
ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע".

מה כוונת המשנה: " שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר "? בעצם, מהם הביכורים?
לכאורה, מפורסם וידוע, שמצוות ביכורים היא סימון הפרי הראשון שהבשיל והבאתו לבית המקדש.

2. בבא בתרא (פא)

כותב הרשב"ם בפירושו לגמרא בבבא בתרא (פא):
"ואותה שביכרה תחִלה קושר בה גמי, לידע שמבכרת היא".
כלומר לשיטת הרשב"ם, הפרי שהבשיל ראשון, מתוקף היותו "בכור" הרי הוא קדוש מצד עצמו. קשירת הגמי מייצגת סימון בלבד, על מנת לזהותו כשיגיע העת לקוטפו.
אם כן, "תאנה שביכרה" הכוונה – הבכורה – זו שהבשילה ראשונה. האמנם?

נעיין בפירוש הרמב"ם על המשנה – האם דבריו הולמים את דברי הרשב"ם?
"ואמר ה' בבכורים ראשית פרי האדמה, לפיכך אומרים חכמים בשעת הבאה בלבד צריך שיהו פרי, אבל בשעת הפרשה אפילו היו בוסר הרי זה מותר, ולפיכך אומרים אם קרא להן שם כשהן בוסר באילנותיהן אין צריך לקרוא להן שם אחרי לקיטתן וגמר בשולן,
ור' שמעון אומר כשם שבשעת הבאה צריך שיהו פרי כך בשעת הפרשה צריך שיהו פרי, ולפיכך אמר שקורא אותם בכורים אחרי לקיטתן וגמר בשולן. ואין הלכה כר' שמעון".

הרמב"ם מפרש, שניתן לסמן בגמי ולקרוא שם, כלומר להפריש ולהגדיר את הפרי כביכורים, גם כאשר הפרי עודנו בוסר. מכאן שביכר, לדעת הרמב"ם, אין פירושו הבשיל. ראיה לכך אנו מוצאים גם בפסיקת ההלכה:

3. רמב"ם הלכות ביכורים פרק ב הלכה יט
"כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול ענבים שבכרו רמון שבכר קושרן בגמי ואומר הרי אלו בכורים והם נעשים בכורים במחובר משקרא להן שם, ואף על פי שעדיין לא בשלו כל צרכן ומשיגמרו ויתלשם מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרות להם שם…"

שיטתו של הרמב"ם מתמיהה מאוד, מדוע לדעת הרמב"ם, היותו של הפרי "בכור" אינו מעניק לו חשיבות מיוחדת?

נעיין שוב בדברי הרמב"ם – מה משקלה של האמירה וקריאת השם לפרי?
"ורואה תאנה שבכרה, אשכול ענבים שבכרו, רמון שבכר – קושרן בגמי ואומר: הרי אלו בכורים. והם נעשים בכורים במחובר משקרא להן שם".
הרמב"ם מדייק במילה אחת בלשון המשנה: "ואומר".
אילו הביכורים היו קדושים משום שהם הבשילו ראשונים, אין צורך באמירה, לכל הפחות אין בה צורך בזמן שהפרי עודנו מחובר לעץ. לדעת הרמב"ם, דווקא האדם, על ידי קריאת השם, הוא זה אשר מעניק קדושה לביכורים.
למעשה, הרמב"ם מדמה את הביכורים לתרומות ומעשרות. ההבדל הוא שהביכורים ניתנים להפרשה במחובר ואף כפרי בוסר, לעומת תרומה ומעשר שחיובם אינו חל אלא על פרי בשל.
על יסוד זה ניתן להסביר, מדוע הכניס רבנו את דיני ביכורים בספר זרעים יחד עם דיני תרומות ומעשרות. כל זאת לעומת הרשב"ם, שלדעתו הביכורים הם סוג של קרבן, כמו בכור בהמה או פטר חמור.

עניין זה מעלה לכאורה סתירה בשיטת הרמב"ם. נעיין בדבריו

4. הלכות ביכורים פרק ב הלכה א:
"מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך,
ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים [אבל עמון ומואב ובבל] אף על פי שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם אין מביאין מהן בכורים ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים".
אם כן, להלכה נפסק שאין מביאין ביכורים שלא בפני הבית, מכאן שביכורים שייכים למקדש.
אם הביכורים דומים לתרומות ומעשרות הנוהגים בכל זמן, מדוע הבאתם מוגבלת לזמן הבית?
כדי להשיב לשאלה זו, נעיין במקורו של דין זה המופיע

5. במדרש תנאים – הספרי (פרשת כי תבוא פיסקא ש):

כדי להשיב לשאלה זו, נעיין במקורו של דין זה המופיע במדרש תנאים – הספרי (פרשת כי תבוא פיסקא ש)
"והניחו לפני מזבח ה' אלהיך – כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים, וכל זמן שאין לך מזבח – אין לך ביכורים".

עיינו בדברי הרמב"ם לעיל והשוו אותם לדברי הספרי – האם יש בדבריו דבר מה שונה מדברי הספרי?

באופן מפתיע, הרמב"ם לא מצטט את הספרי כמקור לדין זה, אלא מביא פסוק אחר: " רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ " (שמות כג.יט).
כך גם כתב בהלכות ביכורים (ב.א): "ואינם נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד, שנאמר: 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך'…". הרמב"ם שינה מלשון הספרי שהלך אחר לשון הפסוק בדברים (כו. ד): " וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ", ונקט לשון בית ולא מזבח.

6. התוספתא (שקלים ג.כד):

הרמב"ם כמובן לא עשה זאת "סתם". בדבריו הוא נסמך על דברי התוספתא (שקלים ג.כד):
"מפני מה אמרו בכורים אין נוהגין אלא בפני הבית משום שנאמר: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך". כל זמן שיש לך בית – יש לך בכורים; אין לך בית – אין לך בכורים ".

7. מורה נבוכים (ג.לט בתרגומו של ר' מיכאל שוורץ)

מדוע הרמב"ם קושר את הביכורים לבית ולא למזבח? נעיין בדבריו במורה נבוכים (ג.לט בתרגומו של ר' מיכאל שוורץ):
"במקרא ביכורים יש גם מידת הענווה, כי הוא אשר נוטל את הסל על כתפיו. יש בזה הודאה בחסד ובטוּב שהאל מעניק, כדי שהאדם יֵדע שחלק מעבודת ה' הוא שיזכיר את מצבי מצוקתו בשעה שירווח לו. מטרה זאת מודגשת הרבה בתורה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, מפני שחוששים מן התכונות המפורסמות אצל כל מי שחונך ברווחה, כלומר, היוהרה, זחיחות הדעת והזנחת הדעות הנכונות: פן תאכל ושֹבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך יִרביֻּן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורָם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים… ואמרת בלבבך: כֹחי ועֹצם ידי עשֹה לי את החיִל הזה, והוא אמר: וישמן ישֻרוּן ויבעט. בגלל חשש זה ציווה על מקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו".

נראה שהרמב"ם מייחס את עיקר מצוות הביכורים לשכינה השורה בבית ולא לעבודה התלויה במזבח.
לכן ביאר במורה, שעיקר מצוות הביכורים היא דווקא מקרא הביכורים הנאמר לפני ה' ולא הבאתו של הפרי, הגשתו למזבח וחלוקתו לכהנים.
בדבריו לפני ה', חוזר מביא הביכורים אחורה בזמן, עד לזמנו של יעקב אבינו, לפרהיסטוריה של ישראל קודם היותו לעם. מדוע? כדי להזכיר את הצרות, את הקושי והגנות, דווקא בזמן השפע והברכה.

חג השבועות חל לאחר זמן ספירת העומר. הספירה היא זמן של שינוי, של מהפכות. כאלו שצלחו וכאלו שלא. נדמה שכיום לחג מתן תורה מתווספת משמעות חדשה. רק מי שחווה קשיים, יודע ששום דבר אינו מובן מאליו, אבל את הצרות אנו מעדיפים לשכוח. במיוחד כאשר צה"ל חזק, קנינו דירה וצלחתנו מלאה בכל טוב מהמנגל. את צרותינו ואת גנותנו, אנו מזכירים, בספירה, בימי הזיכרון. את הדרך אנו מתווים, ביום העצמאות ויום ירושלים. וליעד אנו מקוים בשבועות. אותו נחגוג לא למרות כל הצרות, אלא דווקא בגללם.

 

דילוג לתוכן