הלכות אבל
הלכות אבל מוקמו בספר שופטים אגב דיני מיתות בי"ד, שאין אדם מתאבל על הרוגי בי"ד.
פרק א
נקודות להרחבה:
1. הרמב"ם כותב שמצוות אבלות היא מן התורה, אך יש מן הפוסקים שחלקו עליו. בספר המצוות (עשה לז) מסביר הרמב"ם בהרחבה מה המקור בתורה למצוות אבלות.
2. הרמב"ם כותב שיש לשמוח במיתתם של הכופרים, ואין להתאבל עליהם, מה שמעורר את הדיון כיצד להתייחס לחילונים (תינוקות שנשבו?) ודתלשי"ם בימינו.
3. הרמב"ם פוסק שאין להתאבל על אדם שהתאבד, מה שמעלה את הדיון כיצד להתייחס לאדם שהתאבד.
פרק ג
נקודות להרחבה:
1. מהו גדרו של הנשיא שהכוהנים נטמאים לו, והאם דין זה רלוונטי בימינו?
2. איסור יציאה לחו"ל שלא לצורך מצווה לכוהנים ובכלל.
3. בדברי הרמב"ם מבואר שהכהן אינו עובר על איסור נוסף כל עוד לא פירש מן הטומאה. דין זה הוצע כפתרון לכוהנים שעובדים בבתי חולים, שיענדו על אצבעם טבעת שנטמאה במת, וכך לעולם אינם פורשים מן הטומאה, ואינם עוברים באיסור אם ישנו מת בבית החולים.
נקודות להרחבה:
1. אסור להלין את המת אלא לכבודו. הפוסקים דנו האם הלנת המת לצורך הגעת קרוביו ללוויה, נחשבת כהלנה לכבודו או לא.
2. הרמב"ם מזכיר כאן שלא יפנה אדם לבית הקברות. גם במקומות אחרים יוצא הרמב"ם כנגד ההולכים לבתי הקברות. פוסקים אחרים מתירים זאת, אך יש להיזהר שלא לבקש בקשות מן המת, דבר שעלול להיחשב כעבודה זרה.
פרק ה
נקודות להרחבה:
1. דין מקצת היום ככולו.
2. האם וכיצד מותר לאדם האבל על אביו ועל אמו להשתתף בשמחת הנישואין של בנו.
פסיקה אקטואלית
עונש המוות
נודה על האמת, יש איזו שמחה בכך שאין לנו דיני נפשות היום. דיני נפשות הם עניין קשה וכבד.
נראה שגם בהלכה משתקפת תחושה דומה. הדרך לגזר דין מוות רצופה מכשולים: הפחדת העדים, ריבוי פתחי מילוט לפני גזר הדין, הצום שחייבים בו הדיינים, כל אלו מגלים על המתח הקיים בין המצווה לדון את הרשע ולעקור את הרע, לבין האימה שיש באיבוד עולם מלא.
אחרי שברור לנו שמגמתה של תורה אינה לחסל את העבריינים וכדברי הרמב"ם: "כל בית דין שהרגו נפש בשבע שנים, הרי אלו חבלנין". נברר את התנאים הנדרשים לחידוש עונש המוות.
השראת שכינה
אי אפשר לדון דיני נפשות בלי סנהדרין שיושבים בלשכת הגזית שבבית המקדש, לכן משחרב הבית בטלו דיני נפשות. הקשר למקדש, מלמד שדיני נפשות הם לא רק נקמה בחוטא, הצלת החברה מהשפעתו הרעה ואמצעי הרתעה לציבור. דיני נפשות הם תוצאה מחייבת של השראת השכינה.
השראת שכינה פירושה עולם של ניסים גלויים. בזמן כזה ההשגחה הפרטית גלויה לעין, וכולם רואים שצדיק וטוב לו. אפשר לומר שמי שהתחייב מיתה בעולם כזה, כמעט ביקש זאת, כמעט כמו התאבדות.
גם החברה כולה, נמצאת במצב של קרבה גדולה אל ה'. ממילא יש ציפייה שדין האדם ישקף את דין שמיים. מיתות בית דין, הם בעצם הוצאה לפועל של דין שמיים, על ידי בית הדין. אי ביצוע גזר הדין על הראוי לכך, דומה למרד בה', כאילו אמרנו: אנחנו יודעים בברור שזה מה שאתה רבנו של עולם, היית עושה, אבל אנחנו יותר צדיקים ממך.
גם צורת העונש משקפת את נוכחות ה' כמלך בעולם הזה: עברות של מרידה במלכות, כמו רצח אזרח או עיר הנידחת שבוגדת בשלטון ה', נידונות בדומה למלך אנושי, על ידי החרב. עריות הם שריפת סדרי העולם ושינוי סדרי בראשית, נידונות בשרפה. פגיעה במוסר של סדרי החברה הישראלית, כמו המגדף ועובד עבודה זרה מכשף ובן סורר ומורה, יוצרת כעין תגובה ספונטאנית של סקילה באבנים ע"י העם. חטאים של דיבור, כמו זקן ממרא שהורה נגד הסנהדרין ונביא שקר, נידונים בחנק, סוג של סתימת פיהם.
כפרה
תנאי נוסף לדון דיני נפשות הוא, מציאות של כהן העובד על גבי המזבח. הקשר בין המזבח שתפקידו לכפר לדיני נפשות, מלמד שיש במיתת בית דין כפרה לחוטא. אילו היה נהרג בידי שמיים, ספק אם היה מתעורר לחזור בתשובה. במיתת בית דין, חלק מחייב בהליך המשפטי הוא הוידוי. לא נגזים אם נאמר, שיש רשעים שרק העמידה בפני המוות גורמת להם להרהר בתשובה ולהביאם לחיי עולם הבא.
אבל בואו ונשאל שאלה גדולה יותר: למה בכלל ה' הורג, באמת אין אפשרות אחרת?
ראשית, צריך לראות את התמונה הכוללת. ה' יצר את המוות הטבעי כסוג של ענישה ותיקון לאדם.
הוא אסר עלינו להרוג ללא סיבה, אבל הוא גם גילה לנו מהי סיבה טובה ומה לא.
ננסה להטעים מעט, כשחוטא מקריב קרבן הוא כביכול אומר: כל חיי וכוחי ממך. עתה חטאתי, מעלתי בחיי, לכן אני משיבם לך. רצה ה' להקל על האדם ונתן לו קרבן שהוא בעצם תחליף להקרבה עצמית. אבל במקרים נדירים כשהחטא חמור במיוחד, חוזרים למשמעות המקורית ומחזירים את החיים עצמם.
יוצא, שכך או אחרת, לאט או מהר, בסופו של דבר האדם עולה בטוב אל ה'.
