הלכות דעות
הלכות דעות מעידות על רחבות דעתו של הרמב"ם שהשכיל לקבץ ולנסח הלכות גם בנושאי המידות שלכאורה אינן הלכתיות ומוגדרות, אף על פי כן מנה הרמב"ם בהלכות אלו אחת עשרה מצוות.
פרק א
לכל דעה (=תכונה) יש שתי קצוות: גאוותנות ושפלות רוח, פזרנות וקמצנות וכדומה. הדרך הישרה, שהיא דרך ה', היא הדרך הבינונית, האמצעית. מי שכל דעותיו ממוצעות נקרא "חכם". כדי להשיג דרך זו יש להתרגל במעשים על פי הדעה האמצעית עד שתקבל דעה זו בנפשו. ישנה מדרגה נוספת של "חסיד" והוא המטה מעט מדרך האמצע לצד זה או לצד זה. בפירוש המשנה (הקדמה לאבות הפרק הרביעי) מסביר הרמב"ם שמשמעות נטייה זו היא "על דרך הסייג", דהיינו שהחסיד נוטה מדרך האמצע לכיוון שפחות נמשך אליו בטבעו, כדי שלבסוף יגיע לדרך האמצע.
נקודה להרחבה: היחס בין החכם לחסיד הוא שאלה מרכזית בדברי הרמב"ם בהלכות דעות. הביאור שהבאנו הוא על פי פירוש הרב שילת להקדמה למסכת אבות.
פרק ב
נקודה להרחבה: היחס בין מידות הכעס והגאווה בהם אין לילך אחר המידה הבינונית טעון ביאור, שהרי זו היא "דרך ה'"! הרב שילת מסביר שבמידות אלו, מחמת חומרת הגאווה והכעס, על כל אדם לנהוג במידת ה"חסיד" ולהתרחק מהם כדי שיוכל לילך בדרך האמצע. עוד מציע שם שבמידות אלו מגדירים את הקצוות בצורה יותר רחבה עד ששפלות הרוח נהפכת להיות הדרך הבינונית (והקצה הוא ההתבזות).
פרק ו
נקודה להרחבה: ביחס למצוות התוכחה בדורנו כבר כתבו הפוסקים שמכיוון שכל מטרת התוכחה היא כדי לגרום לשני לחזור לדרך התורה, הרי שבמקרה שהתוכחה רק תרחיק אותו אין עניין להוכיחו.
עיינו שו"ע או"ח תרו, א. תרח,ב ברמ"א. רמב"ם הלכות שביתת העשור פרק א,ז.
פסיקה אקטואלית:
צנעת הפרט בעידן חופש הביטוי
ידועים דברי חז"ל על בלעם שהתפעל מסידור אוהליהם של ישראל, ש"פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה". צנעת הפרט אם כן, היא תכונה ייחודית במעלתן של ישראל.
האם שמירה על צנעת הפרט שוללת גילוי גם של דברים סתמיים, שגילוים אינו עלול להזיק לזולת?
האם לדוגמה, לעורך אתר מותר לפרסם פרטיים אישיים, שאין בהם משום לשון הרע, אלא דברים בעלמא, על דמות כזו או אחרת?
לדעת רבי רבי חיים פלג'י התשובה היא – לא: "ועוד נראה לעניות דעתי לאמר, דאפילו בשולח אדם אגרת לחברו, אסור לחברו, שבא לו האגרת, לגלות דברי האגרת לאחרים. דאפילו בסתם, דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האיגרת, איכא איסור לגלות, כמו שכתוב בגמרא, דכל האומר דבר לחבירו הרי הוא ב"בל תאמר", עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכל שכן בדאיכא גנאי או סוד, ויוצא נזק כשמגלהו".
אמנם לדעת "החפץ חיים" , יש להבחין בין עניין שגילויו עלול להזיק לזולת ובין עניין סתמי שגילויו אינו עלול לפגוע בזולת, שמותר לגלותו לאחרים, אלא אם כן נאמר בנסיבות המעידות שבעל הדבר רוצה שיישמר בסוד. רק עניין שגילויו עשוי לפגוע בשמו הטוב של הזולת או לגרום לו נזק, אסור לגלותו לאחרים, אלא אם כן נסיבות אמירת הדברים מעידות שבעל הדבר אינו מתנגד לגילוי. החפץ חיים סומך את גישתו על דברי הרמב"ם : "המספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו – הרי זה לשון הרע".
ברור שלדעת הרמב"ם האיסור אינו אמור בדברים סתמיים, אלא רק בדברים העלולים לגרום נזק לזולת אם יתפרסמו.
אמת שההגדרה המדויקת, מה יגרום לאדם צער ומה לא אינה פשוטה כלל ועיקר. יתכן שראוי לעורך ירא שמים להימנע מללכת על גשר צר שכזה, אבל מכל מקום זו שורת הדין.
האם מותר לפרסם לשון הרע גמור שכבר התפרסם בציבור?
האם מותר לפרסם דבר שלילי שידוע לכל?
מפורסם וידוע היתרו של החפץ חיים לספר דבר לא טוב שכבר נתפרסם ברבים וכך כתב: "אם אחד גלה לחברו באפי תלתא [=בפני שלושה] ענין עסקו ומסחרו, וכיוצא בזה דברים אשר בסתמא, אסור אחר כך לגלות לאחר, פן יוכל להגיע לו על ידי זה הזק או צער. אך עתה, שגילה לו דבר זה באפי תלתא, אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף, ולכן מותר לזה השומע ממנו לכתחילה לגלות לאחרים".
לכאורה פסיקה זו ברורה ומעוגנת בש"ס: "אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה".
אם כן מבואר שכל מה שנאמר בפני שלושה אין בו משום לשון הרע.
אמנם יש לשים לב לדוגמא שהביא החפץ חיים המתבססת על פירוש רש"י בסוגיה: "שהבעלים אמרוה בפני שלושה, המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופה להגלות".
כלומר, דווקא שהבעלים גילה דעתו, אמנם לא במפורש, שאינו חושש מפרסום ידיעה זו. אם נכון הדיוק, משמע שידיעה שהופצה בזדון ללא הסכמת הבעלים לכך, גם אם עתה היא ידועה לציבור, אין הדבר בכלל ההיתר.
אלא שהרמב"ם (דעות ז.ה) מפרש את הסוגיה בדרך אחרת: " אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר".
לשיטת הרמב"ם, דברי רבה בר רב הונא אינם אמורים רק בדבר שגילהו בעליו בפני שלושה, אלא גם אם הדבר נתגלה להם על ידי מישהו אחר, אפילו על ידי שעבר בכך על איסור לשון הרע, מרגע שהידיעה נפוצה כבר לשלושה, כלומר נתפרסמה ברבים, בטל ממנה איסור הפרסום.
לכאורה, הרמב"ם מצמצם משמעותית את איסור לשון הרע, ומרוקנו למעשה מתוכנו, שהרי זה בדיוק עניינו של לשון הרע – פרסומו לציבור. היתכן שהרמב"ם מכיר בלשון הרע דה-פקטו? נעיין בדרבי הרמב"ם: ההיתר להסתמך על שלושה ששמעו הוא רק אם סיפרו אותו באקראי, ולא כשהתכוונו להפיצו ברבים. אבל כל דבר שיש בו כוונת לשון הרע, אינו בטל מאיסור כלל.
יוצא שלשיטת הרמב"ם, כוונת הזדון, הפצת הרע אינה בטלה לעולם. היא אינה תלויה בדעתו או הסכמתו של הבעלים – מי שעליו מספרים. הנזק לאדם עליו מדברים אינו העיקר. הרע הוא החשיפה והגילו המכוון. תרבות המציצנות ושיתופה, הם רע גמור, גם אם איש לא נפגע.
מתי, בכל זאת חייבים לפרוץ את צנעת הפרט?
