וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

שונה דינו של רוצח מכל שאר דיני תורה. בכל התורה כולה, ענישת העבריין מושתת על עדים והתראה. כלומר כדי להמית אדם, צריך להגיע למצב כמעט אבסורדי: קודם העברה, רואים שני אנשים את האדם המתעתד לפשוע. לפני שהוא מבצע את העברה, הם מתרים ובו ואומרים לו אל תעבור, והוא מסרב. ממשיכים העדים ומתרים בו שאם יעבור – יומת והוא בשלו: אף על פי כן. לא בכדי חכמים הגדירו פושע כזה כמי "שהתיר עצמו למיתה". גם אז, עוד ארוכה הדרך לעונש מוות. העדים נחקרים ונבדקים בשבע עיניים ועוד ועוד.

אילו שמרו על כללים אלה, אף פושע לא היה בא על עונשו, שהרי איזה רוצח יתיר עצמו למיתה תחילה, ומיד יעשה את מעשה פשעו לעיני שני עדים כשרים?

ואכן נראה שדרכם של חכמים היתה להרחיק עד כמה שאפשר את מימושו של עונש המוות.

נאמר במשנה במכות (מכות א, י):

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים  שנה.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".

 

שאלת השאלות שעומדת במחלוקת זמן רב, היא השאלה האם עונש המוות אכן מרתיע.

האם עדיף לשמור על הסיכוי שמא אכן ענישה שכזו תועיל ותפחית את מספר פשעי (לא מקרי) הרצח? או שמא אין לסנהדרין ללכלך ידיה בדם נוסף על הדם שכבר נשפך, גם אם יש סיכוי שהחלת עונש מוות אכן תועיל?

רבי עקיבא ורבי טרפון בצד השולל. לכאורה אין שאלה כמי הלכה.

אלא שלא כך חשב הרמב"ם (סנהדרין יד,ט): "צריכין בית דין להתיישב בדיני נפשות, ולהמתין ולא יאיצו.  וכל בית דין שהרגו נפש בשבע שנים, הרי אלו חבלנין.  ואף על פי כן, אם אירע להם להרוג בכל יום ויום – הורגין"…

וכיצד יפרש הרמב"ם את דברי רבי עקיבא ורבי טרפון? מסתבר שהרמב"ם לא מעלה כל אפשרות ששיטתם היא למנוע מגלגלי הצדק לטחון, רק לטחון לאט:

"וזה שהזכיר ממיעוט ההריגה ראוי שיתכוונו הסנהדרין לכך על ידי שיתישבו בדין וימתינו, ואם לא יכלו ונתקיימה העדות על מי שנתחייב מיתה הרי אלו הורגין ואפילו אלף איש יום אחר יום אם אירע כן והוצרכו לכך על פי הדין".

לא זו בלבד אלא שגם מי שבוודאי לא יומת בסנהדרין בשל חסרון התנאים המחייבים, מכל מקום יש להענישו בחומרה רבה:

"וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחוייבין מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם – הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה, אם הייתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו.
הרי שלא הרגם המלך, ולא הייתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול, ויאמר: הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר"..

לדעת הרמב"ם חובת בית הדין אינה ביצוע פורמלי של העונש ותו לא. גם במצב לא שפיט, עדיין קיימת החובה, לא פחות, לעשות כל מה שניתן על מנת "להפחיד ולאיים על שאר הרשעים".

ולא זאת אלא שמוסיף ומבאר: "הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר". תקדימי ההקלה למיניהם בדמות אי השפיות הזמנית וכדומה, ידועים לכל. אם לא יעשה מעשה לצמצם את הטיעון הזה, הרי שלדעת הרמב"ם, לא קיימו האמונים על הצדק את חובתם.

יתרה מזאת, כבר מושרש בציבור שכל מקרה זוועה של רצח בתוך המשפחה, מיד משויך לאי שפיות, לדחף לא נשלט. המסר הזה מחלחל לתודעה ומבסס בה את ההכרה שאין מה לעשות יש 'משוגעים' והם רוצחים ילדים, ככה הם החיים. אפשר להמשיך לחיות כרגיל, אין הגיון בשיגעון, דבר לא יוכל לשנות "מקרי" רצח כאלו.

יש סכנה עצומה בחשיבה הזו שהגענו אליה, סכנה שהיא כבר יותר גדולה משאלת ההרתעה המעשית ועצירת הפושע הבא, הסכנה שהפכנו לחברה אדישה שלא טורחת לעצור את השעון, לבטל את השעה הראשונה בכל מערכות החינוך, אפילו רק על מנת שלא להניח את הזוועה בחיק השיגעון, שלא לומר ידינו לא שפכו את הדם.

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן