מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו (הלכות ברכות, א, א, משנה תורה, רמב"ם).
אם כן אנחנו מחויבים מן התורה לברך לאחר אכילת מזון כשאנחנו שבעים. במסכת ברכות מסביר רב נחמן את החלוקה של ארבעה הברכות של ברכת המזון: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר (ברכות מח, ב).
יש לשאול מספר שאלות:
- אם בברכה הראשונה אנחנו מברכים 'על אכילת מזון שאתה זן' בברכת הזן שתיקן משה, מה מוסיפה ברכת הארץ שתיקן יהושע על המזון?
- למה ללמוד מברכה על אכילת המן הרי הוא מזון שהיום איננו?
- במה הברכה על ירושלים קשורה לברכה אחרי המזון?
- ועוד יותר יש לשאול, מה הקשר עם ברכת הטוב והמטיב בנושא הרוגי ביתר לברכת המזון?
בכלל במה הנושא הכל כך כואב בעבודת הנפש של התגברות על תאוות אכילה, במה העבודה הזאת מקבלת משמעות ממצוות ברכת המזון והארה חשובה? הרי על האדם לדעת בכל רגע מ'ה הוא אוכל, א'יך הוא אוכל, כ'מה ול'מה, ראשי תיבות מ'א'כ'ל'.
אלא כשאנחנו אוכלים טוען הרב חיים ויטל (ליקוטי תורה) 'כמו שהגוף צריך מזון לחיות וכך הנשמה צריכה מזון לחיותה'. משל בנושא של הקרבת קרבנות חטאת 'הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים' (פסחים נט, ב) כלומר שיש לפעולת של אכילת הקודשים על ידי הכהנים ערך של תיקון. על ידי ההכרה החושית של האכילה מתרחשת פעולה על חיי הנשמה, על התשובה, על האמונה. כלומר האכילה היא גם הכרח גופני והגוף זקוק לחלקיקים השונים להחיותו אבל בעיקר האכילה היא רגשית-אמונית. כפי שאתה אוכל ככה אתה ביחס לחייך. יש אכילה אימפולסיבית, יש אכילה עצובה, חרדתית, תלותית התמכרותי וכד'. ויש אכילה רגועה ושמחה. וגם בצד השני ניתן על ידי שינוי סגנון האכילה לשנות את תנועות הנפש.
כי אנחנו מורכבים מאור וכלי, נשמה וגוף, שאיפות עליונות והכרח מעשי, ודרך האכילה אנחנו מזינים את שתי החלקים האלה. לכן אנחנו מברכים על אכילת המן שהיא אכילה רוחנית בלבד וגם על אכילה של מאכלי ארץ ישראל שהיא אכילה שחודרת עד תיקון הגוף. וזוהי הסיבה שמברכים על ירושלים… אומר הראי"ה קוק: 'המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר. ולפי רוב הצפייה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים בעל נהרות בבל, או בשיר המעלות שובה, בכל סעודה…' (שמונה קבצים ו, צו).
ירושלים הוא המקום המסוגל לחבר חיי גוף, ציונות (ציון זה ירושלים), עם נשמה, בית המקדש, 'מקדש מלך עיר מלוכה' (לך דודי). אבל עוד יותר כל הגיבורים שמסרו את נפשם על האומה הישראלית בארץ ישראל, מזכירים לנו אחרי אכילה, שהגוף שקבלנו גם הוא ספוג באור נשמתי.
יתכן והתודעה שהגוף הוא קדוש עלול לשנות דבר מה בסגנון האכילה שלנו.
כותב המאמר: ד"ר מיכאל אבלועפיה שופך אור בנושא תאוות האכילה (אשר 'בגללה' מברכים..)
