מנגינה בונה
מוזיקה היא אחד מאותם דברים שנחרטים היטב בלב. גם שנים אחרי ששמענו וכבר הספקנו לשכוח, פתאום איזו מנגינה עולה בראשנו, כאילו משום מקום.
הצלילים נשמעים זמן רב, גם אחרי שהאור נגוז.
הנגינה הזכירה ללווים את המקדש שחרב, את ההוד המוזיקלי שחוו בהיותם מנגנים שם. הכאב על נגינה שאינה קיימת עוד, היה כל כך חודר, עד שהמוזיקה עצמה נזנחה, רק כדי שלא לשכוח את מה שהיא הייתה באמת.
בכל זאת אנחנו, עדיין מנגנים, עדיין שרים. כי המוזיקה היא גם נושאת הזיכרון, מחזיקה פיסת חיים, חתיכה מהזמן.
פיסת החיים שמעל הזמן שחבויה בה, הופכת את המוזיקה למחייה נפשות ממש: "לא ישכח לחזק הכוח החיוני בכלי הניגון, ולספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את נפשו כל זה מחייב כל חולי" (הנהגת הבריאות לרמב"ם השער השני, סעיף 20, עמ' 50).
אבל אצלנו, מעבר לכיף, להזזת הגוף ולקצב, המוזיקה כמו כל דבר אחר, היא עניין ערכי. המוזיקה יכולה לקחת אותנו למקומות טובים וגם לכאלו שפחות.
מכאן שיש מוזיקה 'טובה', כלומר כזו הנושאת בקרבה חוויות חיים וזיכרונות המרוממים את האדם ולחילופין מוזיקה שאינה כזו.
"המכוון גם כן בשיר להפעל הנפש בדברים ההם (המצויים במקדש) ולא יפעלו הנפשות רק לקולות ולנגונים הערבים ועם כלי השיר גם כן, כמו שהיה העניין במקדש תמיד…" עד שהחוויה הכוללת של ביאת המקדש היא "התחדש הפעלות בנפש האדם בעת שיכנס אליו, וירכו הלבבות הקשים ויכנעו" (מורה נבוכים, ג. מה).
הרמב"ם ראה במוזיקה ובאמנות בכלל, אמצעי, לא תכלית לעצמם. כשם שהתזונה, חיי אישות וסיפוק צרכיו הביולוגיים של האדם, אינם תכלית לעצמם, אלא מטרתם לשרת את התכלית העליונה להשיג את ה', להיות אדם חכם וטוב, כך גם המוזיקה.
לכן, על המאזין לחדד את אוזניו לשמוע, אלא אילו שירים נכנסים אליהם. ישנם שירים ש- "יש להם עניין (אינטרס ומגמה) לעורר את התאוותנות ולהללהּ ולמשוך את הנפש" (פירוש המשנה, אבות א, טז). לא מדובר רק בתוכן, במילים, הרמב"ם שולל מוסיקה כזו, גם כשהיא אינסטרומנטלית לחלוטין: "ידוע שעצם הזמר והניגונים כולם אסורים, אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל… וכבר באר התלמוד (גיטין ז, ע"א) שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא מלים, אלא כל מה שמביא להתרחבות הנפש והתרגשותה – אסור וסיבת זה מבוארת מאוד, לפי שזה הכוח החשקי ראוי להכניעו ולהשיבו אחור, ולמשוך בריסנו…" (איגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת עמ' תכח).
המוזיקה 'הטובה' לעומתה, היא זו אשר מבררת את האור מתוך החושך, את הטוב מתוך הרע, ואת שמחת הנפש מתוך ההוללות ושמחת הפורקן. נגינה כזו, היא הכנה של ממש להשראת רוח הקודש.
"אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה" (הלכות יסודי התורה ז,ד).
רוב רובה של המוזיקה כיום עיקרה לסחור בהתפעלות ובהתעוררות, להזיז את מה שזז – הכי בקלות.
רוב, אבל לא הכל, לא כולם.
יש מנגנים שאכן הצליחו במסע חייהם, שלב אחר שלב, לצעוד ב'מסע אל הנשמה', לחפש וגם למצוא את הכיוון ולברר את הטוב מתוך הרע. כאותו מנגן של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן נ"ד , ו'): " המנגן צריך שיהיה יודע נגן … לברר הרוח הטובה מן הרוח הרעה , עליו (על מי שאינו יודע נגן) נאמר (משלי כט) 'כל רוחו יוציא כסיל', דהיינו שמוציא כל הרוח בבת אחת, ואזי בוודאי אין נבנה הניגון."
בכל ניגון של אמת, מתברר שישנה פיסת חיים מן החורבן ומן הכמיהה לבניין גם יחד.
"בתוך דמעה, רוצה לחוש עכשיו כאב וגם שמחה".
נראה, שזו פיסת החיים, שהותיר לנו מאיר בנאי.
יהי זכרו ברוך