מצווה לעשוק את הגוי?
בפתיחה להלכות מלווה ולווה (א.א) ממסגר הרמב"ם את דיני ההלוואה כסעיף בהלכות צדקה וכמצווה עדיפה ממנה. מעבר ליתרונה של הלוואה המחזקת את העני שלא יפול ,דבר שגם מתן בסתר הקודם להלוואה במעלה גורם, יש בה שמירת ערך הקניין של הנותן – המלווה.
לעומת בעל הצדקה המצטייר כנדבן וותרן בממונו, המלווה חייב לדאוג שכספו יוחזר אליו שהרי "אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים" (ב.ז). דווקא המלווה ברצונו הטוב לשם קיום מצוות עשה (א.א; סה"מ מ"ע קצז) צריך להזהר מאיסורים והגבלות רבות וחמורות הנובעות מעצם הגדרתה כממון החוזר לבעליו.
עיקרן של הגבלות אלו הן איסורי ריבית (פר' ד-י) משכון (פ"ג) ותולדותיהן. הגבלות אלו אינם חלק מ"חוק הגנת הצרכן" – הלווה או העני. הלוואה בריבית היא איסור שעליו עוברים כל הצדדים המעורבים בה – הלווה המלווה וכל המתווכים (ד.ב).
שכן גם אם שני הצדדים מעוניינים בכל לבם לקיים את הלוואה בריבית – דהיינו שהלווה נותן את הריבית כמתנה גמורה למלווה, לכל הדעות – הרמב"ם והגאונים, מתערבת התורה ביחסי אנוש אלו ומגבילה אפשרות כזו לחלוטין (ד.יג).
אמנם בניגוד לגאונים, דעתו של הרמב"ם הוא שלאחר שניתנה הריבית למלווה יש ביד הלוה אפשרות למחול על חיובו של המלווה להשיבה לו. משמעות הדבר היא: שאחר שנעשה האיסור, השבת הריבית הופכת לזכות ממונית, בדומה להשבת גזילה או תשלום על נזק, משום כך היא נתונה במסגרת יחסים כלכליים חברתיים לרצונו של הניזק ללא כל התערבות של התורה.
למסקנה זו השלכה נוספת: האם בית דין יורדים לנכסי המלווה ונוטלים ממנו את רווחי הריבית בעל כרחו? ובלשונו של ספר החינוך (מצוה שמג): "ריבית קצוצה יוצאה בדיינים כלומר שבי"ד יורדים לנכסי המלווה ומוציאים ממנו כמו בגזילות וחבלות. ויש מן המפרשים שפירשו יוצאה בדיינים לענין כפיה, כלומר שכופין בי"ד את המלווה להחזירה בשוטים, כמו שעושין לכל מי שיאמר שלא יעשה מצות עשה." דעת הרמב"ם כדעה ראשונה (ד.ג).
לכן השמיט הרמב"ם ממנין מצוות העשה את מצוות השבת הריבית ללווה והרמב"ן השיג עליו בזה (במצות עשה י"ז ששכח הרב) ובמגילת אסתר שם כתב שלדעת הרמב"ם הוי בכלל השבת גזילה ואין זה מצוה בפני עצמה.
על יסוד ההבנה שלדעת הרמב"ם כספי הריבית נידונים ככל דיני ממונות, יקשה מדוע לשיטתו קיימת מצוות עשה להלוות בריבית לגוי? (ספר המצוות עשה קצח) ובפרט לאור העובדה שגזל הגוי אסור! (גזילה ואבידה א.א-ב; גניבה א.א) האם יש כאן ערך חיובי של נזק לגוי? אכן זו סברת הרב מאיר קצנלנבוגן-המה"רם פדובה (ה.א) לכן הוא מסייג מצווה זו דווקא כלפי עובד עבודה זרה שיש מצווה להזיקו כעין מצוות חינוך, העוברת דרך כיסו של הרשע.
אמנם קיימת אפשרות נוספת. "כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלהי ישראל וכפרו ביציאת מצריים…" (ד.ז). איסור הריבית הוא חלק מביסוס חברת צדק המתקיימת מכח יציאה ממצריים. הצדק אינו צדק אנושי, כאמור התורה לא מאפשרת את קיום ההלוואה למרות רצונם של הצדדים. הצדק החברתי מבוסס על מידותיו של ה' – אלהי ישראל. לכן למרות שבשביל הגוי, הלוואה בריבית אינה אלא דרך מסחר לגיטימית, למאמינים באל מוציאם ממצריים, עסקי ממון גופם אינם אלא אמונה.
התייחסותו של הרמב"ם לאיסור הריבית כחלק מדיני מונות, יחד עם מצוות הלוואה בריבית לגוי, מלמדת שריבית היא רכיב כלכלי "נורמלי".
אכן בעולם הכלכלי של בני נח, הריבית היא לגיטימית ואף מועילה להנעת גלגלי השוק.
אבל לעם ישראל יש כלכלה אחרת, כלכלה של משפחה – ובתוך המשפחה, היחס הנורמלי הוא יחס של לפנים משורת הדין.
