שואה שלנו?

שואה שלנו?

זיכרון הוא עניין משמעותי. הזיכרון אינו נחלת העבר, מין ספר מעשיות קדום, או חוויה נוסטלגית. הזיכרון הוא גם הרבה מעבר לבסיס הזהות, כלומר לשאלה מי אני? מהם הדברים שעיצבו את זהותי, שהביאוני 'עד הלום'? זאת משום שהזיכרון, כפי שהתורה מתארת אותו, הוא חי ופעיל. הוא מעצב את ההווה, משום שהוא מעניק משמעות לבחירתנו ולפעולותינו כאן ועכשיו, ומצייר אף את העתיד, שכן "דע מאין באת" אומר הרבה גם על "לאן אתה הולך".

לאור זאת יש לבחון, מהו זיכרון השואה שלנו?

מהי השואה בשבילנו?

כבר בראשית תקומת המדינה ניטש ויכוח על צביונו של יום השואה: האם לציין יום זה בי' בטבת – יום הקדיש הכללי או ביום פרוץ מרד גטו ורשה? וכבר דשו בסוגיה זו רבים ולא נאריך, רק נחדד.

המגמה שביקשה להנציח את יום השואה בעשרה בטבת, רואה בשואה ביטוי מודרני לשנאת ישראל, לחורבן וההרג שידע העם היהודי לאורך כל הדורות – שכולם מכוונים להשמיד את הזהות, את מה (ובעצם גם את מי – ועל כך בהמשך) שמייצגת הזהות היהודית.

כנגד מגמה זו, עמדה הדרישה לקבוע את מועד יום הזיכרון בתאריך הקשור בלחימה בגטו. דרישה זו הייתה חלק ממאבק מתמשך על עיצוב הזיכרון הלאומי. לא להתבלבל, לא מדובר בדגשים ערכיים, ניואנסים ותו לא. מדובר בעיצוב תודעה, בעיצוב זהות, משמעות וייעוד למדינה כולה לדורות. כך הגדיר את חשיבות המאבק על מועד יום הזיכרון יצחק טבנקין מראשי התנועה הקיבוצית: "זה לא עניין של עבר. זה עבר ששייך לעתיד".

אז מה זה בעצם משנה לעתיד, אם נציין את יום השואה בהקשר לגבורה או בהקשר לחורבן? זה משנה הכל.

הסופרת והמחנכת שרה נִשְׁמִית (שְׁנֵר), פרטיזנית, סופרת וחוקרת השואה, הגדירה היטב את ההבדל. בנאום שנשאה בעצרת יום הזיכרון בקיבוץ 'לוחמי הגטאות' ב-1957, היא אמרה: "האזינו אתם, כל צעיר וצעירה בישראל, אל לקחם של מרד ורשה וביאליסטוק, אל דברי הפרטיזנים היהודים אנשי היערות. הסכיתו כל נער ונערה בישראל את אשר למדנו אנו: אין העולם הזה לומד מאומה ממוות על קידוש השם. הוא בז לו!".

כאשר מדברים על גבורה ותו לא, לא מדברים על קידוש ה'. או במילים אחרות, לא נוגעים בנקודה הכי עיקרית והכי פשוטה – מדוע התרחשה השואה.

בדומה למנגנון הגנה-הכחשה, אם השואה הייתה סמל לייחודיותו של עם ישראל ותורתו, אז מדינת ישראל צריכה למחוק כל זכר לרעיון זה מזיכרון השואה. אם לא תעשה זאת חס וחלילה, היא תקום בצל הזהות היהודית 'הישנה', זו של התורה, המנציחה את ההבדל המטריד בין ישראל לעמים. מדינה שרואה בשואה סמל לרדיפת ישראל, מכירה למעשה בזהות הישראלית הייחודית. וכאן מופיע התסביך, מדינה שכזו לעולם לא תוכל להיות מדינה נורמלית, מדינה ככל המדינות, כי "בעולם כל כך קשה להתבלט זה לא יפה", וכאן כבר מונח היסוד להתבוללות מדינית.

החלש צודק

באופן מפתיע אולי, ריקון והתכחשות לממד היהודי-תורני של השואה, לא הוליד עם גיבור ומרדן העומד כחומה אל מול הבאים להשמידו. למה? פשוט כי אין למָה. כשזיכרון השואה לא מכיל את התוכן האמתי של שנאת ישראל ההיסטורית, אזי מה שניסו לרצוח בשואה אינו 'עם ישראל', אלא קרבנות מסכנים.

כאב הזיכרון אינו עוסק בשאלת הייעוד והגשמת המטרה לה ניסו להתנגד הרוצחים ימ"ש. כל שנותר ממנו הוא תחושת היהודים האומללים והנרדפים והייעוד העומד מול זיכרון זה הוא 'מצעד החיים'. השאלה, חיים של מה?

מבלי להיכנס לעניין התיאלוגי, מדינת ישראל קמה מתוך השואה. אבל אם השואה מייצגת את האמפתיה כלפי הקרבן חסר האונים, אזי ההתקרבנות – והאשמת התוקפן שבאה בעקבותיה, הופכות להיות המשמעות הקיומית שלנו כאן. מכאן למלנכוליה הנעימה של חווית הדיכאון האופפת את ימי הזיכרון שלנו. אנו מתעטפים ומתלטפים במסכנותנו, ומוחקים את צדקתנו וייעודינו.

באופן פרדוקסלי, עמדה שכזו, מעודדת ומלבה את שנאת ישראל שבעטיה התחוללה השואה. התפיסה שרואה בנו מסכנים ונרדפים לכן מגיע לנו להיות כאן, מכילה בתוכה סכנות גדולות. מסתתרת כאן מבלי משים ההאשמה שאין לנו אומץ לומר אותה בגלוי – אתם, העולם הרוצחים. כך אנו מנציחים את התפקידים ההיסטוריים. אנו הפנמנו את המוסר הנוצרי שגורס: יהודי צודק הוא יהודי מת. רק כך נדמה שנזכה לאמפתיה המיוחלת. לאמפתיה, אבל גם לשחרור מהצורך לעסוק בייעוד, בהגשמה, בנטילת סיכונים על מנת להגשים את מה שעם ישראל לא זכה להגשים עדיין.

הנאצים של ימינו

כשעוסקים בחזק לעומת החלש ולא בטוב ובאמיתי לעומת הרע והשקרי, אנו מניחים שהחלש והמסכן – הוא הצודק. יש לבוא לעזרת החלש באשר הוא חלש, ללא קשר לצדקת הדרך, שהרי אנו לא מכירים בה. מכאן שהפקת לקחי השואה היא בעצם חיפוש אחר הקרבן והצלתו מפני התוקפן.

ומי הם החלש והתוקפן של ימינו? מצלצל מוכר?

"מה שהנאצים עשו לנו, אנחנו עושים לערבים". כשאנחנו לא שונים מכל העולם, גם הם, הנאצים לא שונים מכל אדם אחר. כולל מאתנו…

כשלא מדברים על שורשי האנטישמיות (גם כן מילה מכובסת), וכל שכן שאין שום הדהוד בין השואה לבין עמלק ומלחמתו בה', אז השואה יכולה לקרות לכל אחד, כל אחד יכול להיות נאצי. כולל, יש כאלה המלעיזים, אפילו אנחנו בעצמינו.

הזיכרון

הרמב"ם בהלכות מלכים (ה.ה) מבאר את מצוות זיכרון עמלק כך: "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו… שאסור לשכוח איבתו ושנאתו".

מסתבר שיש אפשרות לשכוח גם את הנורא מכל. לא שכחה היסטורית, לשם כך יש ספרים וקטעי וידיאו, אלא שכחה מהותית.

זכירת עמלק לרמב"ם, מבדילה ומחדדת את הטוב ואת הרע. את האמת ואת השקר.
אלא שלא מדובר רק במילים בעלמא, בטקסים ובהתעוררות רגשית.

בספר המצוות (עשה קפט) משרטט הרמב"ם את צורתה של מצווה זו:

"צונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן…".

כאן הרמב"ם מוסיף: להילחם בו. זיכרון העבר מכיל בתוכו קריאה לפעולה של ייעוד והגשמה, למיגור הרע וניצחון הטוב.

כשרצח היהודים לא היה בגלל המטען הרוחני שהם נושאים בקרבם, קרבנות השואה לא שונים מכל קרבן אחר בעולם. "יד ושם" של זיכרון השואה היא עוד מוזיאון לרצח עם, Genocide נוסף בדפי ההיסטוריה. רצח עם שבחשיבה המבולבלת, כל אחד מסוגל לבצע.

הנאצים ימ"ש ראו בנו, את האויב האולטימטיבי של האנושות כולה, בגלל המטען שאנו נושאים.

יום הקדיש הכללי אמור להזכיר לנו מאין באנו. כי אם אין מאין באת – אין גם לאן ללכת.