א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יי" (ויקרא י,יט). וְאֵין אֲבֵלוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד, שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה, אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁבְעָה – אֵינָן דִּין תּוֹרָה; אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ,י) – נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה.
א. שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יי. אלו דברי אהרן למשה ביום מיתת שני בניו, נדב ואביהוא, שאינו יכול לאכול את קרבן החטאת אף שאכילת הקרבנות היא מצוות עשה, מפני שבניו מתו באותו היום, ומכאן נלמד שמצוות האבלות היא ביום הראשון בלבד. אבל עצם מצוות האבלות נלמד מהפסוק "לה יטמא" (ויקרא כא,ג) המחייבת את הכהן להיטמא לקרוביו במיתתם, וממילא גם להתאבל עליהם (קנאת סופרים על סה"מ מ"ע לז, לח"מ, וראה לקמן ב,ו; וראה רדב"ז שהסביר באופן אחר). שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה. אבל אם הקבורה ביום אחר, אין אבלות מן התורה לא ביום המיתה ולא ביום הקבורה (ערוה"ש שצח,א, אך ראה לח"מ). אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה. כשהוליכו יוסף ואחיו את יעקב אבינו לקבורתו. נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. ואין לקבוע הלכה על פי מה שנהגו קודם מתן תורה. וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. שלאחר הנישואין (ראה הלכות אישות י,יב).
ב. מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב אָדָם בָּאֵבֶל? מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת, אֵינוֹ אָסוּר בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה רָחַץ דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְסָךְ כְּשֶׁמֵּת הַיֶּלֶד קֹדֶם שֶׁיִּקָּבֵר.
ב. הַגּוֹלֵל. כיסוי הקבר. הַדְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן. המפורטים לקמן ה,א. כְּשֶׁמֵּת הַיֶּלֶד. הבן הראשון שנולד לו מבת שבע, ונגזר עליו שימות (ראה שמואל ב יב,יד-כ).
ג. הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לְהִקָּבֵר – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן וְלִמְנוֹת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים? מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִלִּשְׁאֹל לַמֶּלֶךְ לְקָבְרָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלִּגְנֹב אוֹתָן.
ג. הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לְהִקָּבֵר. שנהרגו על ידי השלטון ואינו מאפשר את השבת גופותיהם לקבורה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלִּגְנֹב אוֹתָן. משום שגנבה אינה דבר מצוי, אין לעכב את האבלות בשל כך.
ד. מִי שֶׁטָּבַע בַּנָּהָר, מִי שֶׁאֲכָלַתְהוּ חַיָּה רָעָה – מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ לְבַקֵּשׁ. מְצָאוּהוּ אֵבָרִים אֵבָרִים – אֵין מוֹנִין לוֹ עַד שֶׁיִּמָּצֵא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, אוֹ יִתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקֵּשׁ.
ד. מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ לְבַקֵּשׁ. כשהתייאשו מהחיפושים אחר גופתו, מתחילים למנות שבעה ושלושים. אֵין מוֹנִין לוֹ. אין מתחילים למנות שבעה ושלושים.
ה. מִי שֶׁדַּרְכָּם לְשַׁלֵּחַ הַמֵּת לִמְדִינָה אַחֶרֶת לְקָבְרוֹ, וְאֵינָם יוֹדְעִים מָתַי יִקָּבֵר – מֵעֵת שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִלְּלַוּוֹתוֹ מַתְחִילִין לִמְנוֹת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וּמַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל.
ה. לִמְדִינָה אַחֶרֶת. לעיר אחרת.
ו. הַנְּפָלִים – אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. וְכָל שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם – הֲרֵי זֶה נֵפֶל. אֲפִלּוּ מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים – אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו.
ו. וְכָל שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם וכו'. כאשר אין ידוע בוודאות אם מלאו תשעה חדשי היריון ולא חי שלושים יום שלמים אנו מסופקים אם הוא מוגדר כוולד בן קיימא או כנפל, ומקילים שלא להתאבל עליו (כס"מ).
ז. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִין – אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, מִתְאַבְּלִין עָלָיו.
ז. אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד מִתְאַבְּלִין עָלָיו. משום ששהה בבטן אמו תשעה חודשים מלאים נחשב כוולד בן קיימא אף אם מת בו ביום.
ח. בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד מֵת, וּבֶן שְׁמוֹנָה שֶׁמֵּת אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִי שֶׁיָּצָא מְחֻתָּךְ אוֹ מְסֹרָס אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – הֲרֵי זֶה כְּנֵפֶל, וְאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן, וְלֹא יִתְעַסְּקוּ עִמָּהֶן.
ח. בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים. ששהה תשעה חודשים בבטן אמו. וּבֶן שְׁמוֹנָה. שידוע בוודאות שנולד לאחר ששהה שמונה חדשים בבטן אמו, ולכן נחשב נפל גם אם חי יותר משלושים יום (ראה הלכות שבת כה,ו). מְחֻתָּךְ. שנחתכו איבריו בבטן אמו ויצאו כסדר, כגון שיצאה היד ואחר כך הרגל וכדומה. מְסֹרָס. שנחתכו איבריו בבטן אמו ויצאו שלא כסדר (ראה פה"מ נידה ג,ה). וְלֹא יִתְעַסְּקוּ עִמָּהֶן. בהספד ולוויה וכדומה, אבל בטיפול במת ובצרכי המיטה והקבורה מתעסקים עבורם (טור יו"ד סי' שמד, וכעין זה כתב בשו"ת הרשב"א א,תשסג). וייתכן לפרש שאין מתעסקים אפילו בטיפול במת ובמיטתו כדרך שמתעסקים בשאר מתים, אלא קוברים בלבד (ראה לקמן הי"א, ד,א, הלכות יום טוב א,כג).
ט. כָּל הֲרוּגֵי מַלְכוּת, אַף עַל פִּי שֶׁבְּדִין הַמֶּלֶךְ נֶהֶרְגוּ וְהַתּוֹרָה נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְהָרְגָן – הֲרֵי אֵלּוּ מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן כָּל דָּבָר, וּמָמוֹנָם לַמֶּלֶךְ, וְנִקְבָּרִין בְּקִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶן. אֲבָל כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין – אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב, וְאֵין נִקְבָּרִין עִם אֲבוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר, וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן.
ט. כָּל הֲרוּגֵי מַלְכוּת. כגון המורד במלך או מבזהו (ראה הלכות מלכים ג,ח). וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן כָּל דָּבָר. מהדברים הנעשים לכבוד המת. וּמָמוֹנָם לַמֶּלֶךְ. ראה גם שם ד,ט. אֲבָל כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן… עַד שֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. משום שהנהרגים מחמת חטא על ידי בית דין אין עוונותיהם מתכפרים בשעת מיתתם אלא עד שיתאכל הבשר, נמצא שבשעת תחילת האבלות שהיא סתימת הקבר אינם ראויים לאבלות, ולכן נדחתה אבלותם לגמרי (פה"מ סנהדרין ו,ח; וראה גם הלכות סנהדרין יג,ו). אֲבָל אוֹנְנִין שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. מותר להם להצטער עליהם מכיוון שצער הלב אינו מוגדר כמעשה אבלות.
י. כָּל הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִּצְווֹת מֵעַל צַוָּארָן, וְאֵינָן נִכְלָלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת וּכְבוֹד הַמּוֹעֲדוֹת וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֶלָּא הֲרֵי הֵן כָּךְ בְּנֵי חֹרִין לְעַצְמָן כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְכֵן הַמִּינִים וְהַמְשֻׁמָּדִין וְהַמָּסוֹרוֹת – כָּל אֵלּוּ אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן, אֶלָּא אֲחֵיהֶן וּשְׁאָר קְרוֹבֵיהֶן לוֹבְשִׁין לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִין לְבָנִים וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים שֶׁאָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא" (תהלים קלט,כא).
י. הַמִּינִים. הכופרים (ראה הלכות תשובה ג,ז-ח, ו'מין' הנזכר כאן הוא כינוי כללי לכל סוגי הכופרים הנזכרים שם). וְהַמְשֻׁמָּדִין. העוברים בזדון ובמרד על מצוות ה', ואפילו עוברים על עברה אחת להכעיס (הלכות תשובה שם ה"ט, הלכות רוצח ד,י). וְהַמָּסוֹרוֹת. המוסרים את חבריהם או ממונם ביד גויים או אנשים אלימים (הלכות תשובה ג,יב).
יא. הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לְדַעַת – אֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ לְכָל דָּבָר, וְלֹא מִתְאַבְּלִין עָלָיו, וְלֹא מַסְפִּידִין אוֹתוֹ; אֲבָל עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה, וְאוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים. וְאֵי זֶה הוּא הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לְדַעַת? לֹא שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת, אֶלָּא הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג', וְרָאוּ אוֹתוֹ שֶׁעָלָה מִיָּד דֶּרֶךְ כַּעַס, אוֹ שֶׁהָיָה מֵצֵר, וְנָפַל וּמֵת – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאִבֵּד עַצְמוֹ לְדַעַת.
אֲבָל אִם רָאוּ אוֹתוֹ חָנוּק וְתָלוּי בָּאִילָן אוֹ הָרוּג וּמֻשְׁלָךְ עַל גַּב סֵיפוֹ – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כָּל הַמֵּתִים, וּמִתְעַסְּקִין עִמּוֹ, וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ דָּבָר.
יא. עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה. לאחר קבורת המת עומדים המנחמים בשורות ביציאה מבית הקברות ועוברים מול האבלים אחד אחד ומנחמים אותם (ראה לקמן יג,א-ב). בִּרְכַּת אֲבֵלִים. דברים הנאמרים בבית האבל (לקמן יב,ז). וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים. דברים שבהם מתכבדים קרוביו. לֹא שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת. שמא נפל בטעות ולא התכוון לאבד עצמו לדעת. וְרָאוּ אוֹתוֹ שֶׁעָלָה מִיָּד דֶּרֶךְ כַּעַס אוֹ שֶׁהָיָה מֵצֵר. שמיד לאחר שאיים שבכוונתו לעלות לראש הגג כדי ליפול ממנו, אכן ראו שעלה לגג בכעסו או מתוך צערו.
אֲבָל אִם רָאוּ אוֹתוֹ וכו'. ולא שמעו ממנו קודם לכן שבכוונתו לאבד עצמו לדעת. סִפּוֹ. חרבו. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כָּל הַמֵּתִים. ואין מחזיקים אותו כמי שאיבד עצמו לדעת.
