פרק א', הלכות איסורי ביאה, ספר קדושה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת בְּמֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט, ושם: הָאֵלֶּה) – שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין, הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעָל. וְאִם הָיוּ שׁוֹגְגִין – חַיָּבִין חַטָּאת קְבוּעָה. וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהֵן בְּמִיתַת בֵּית דִּין, יָתֵר עַל הַכָּרֵת הַשָּׁוֶה בְּכֻלָּן.
א. הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת. שבעל אחד מן המנויים ברשימת איסורי העריות (ויקרא פרק יח, ומפורטים לעיל ברשימת המצוות א-כג). ונקראו עריות מלשון רבים של 'ערווה', שבכותרת הרשימה נאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה…" (שם יח,ו), וכן ברשימה עצמה, רוב הנשים נאסרו בלשון "ערות… לא תגלה". כָּרֵת. עונש מוות בידי שמים (ראה הלכות תשובה ח,א). שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה וכו'. פסוק זה נמצא בחתימת פרשת איסורי העריות, וכולל עונש כרת על כולן. חַטָּאת קְבוּעָה. הבאה תמיד מן הבהמה, בניגוד ל'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד). וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהֵן בְּמִיתַת בֵּית דִּין. יפורטו לקמן הל' ד-ו.
ב. אוֹתָן הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה וְלֹא פֵּרְשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶן – מְמִיתִין אוֹתָן בַּמִּיתָה הָאֲמוּרָה בָּהֶן.
ב. אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה. שהיו עדים על המעשה, והעבריינים שמעו אזהרה שלא יעשו את המעשה (לדיני התראה ראה הלכות סנהדרין יב,ב). וְלֹא פֵּירְשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶן. המשיכו במעשה העברה למרות ההתראה.
ג. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים – אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם הַתְרָאָה, שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד.
ג. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים וכו'. היודע שהדבר אסור, אף הוא אינו נענש בלא התראה. שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה בְּכָל מָקוֹם וכו'. ההתראה נועדה לוודא שהעברה נעשית במזיד, ולא להודיע את הדין למי שאינו מכירו.
ד. הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין – מֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה, וּמֵהֶן בִּשְׂרֵפָה, וּמֵהֶן בְּחֶנֶק. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה: הַבָּא עַל אִמּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָבִיו, וְעַל אֵשֶׁת בְּנוֹ וְהִיא הַנִּקְרֵאת כַּלָּתוֹ, וְהַשּׁוֹכֵב עִם זָכָר, וְהַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ.
ד. מֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה וכו'. המיתות מסודרות כאן לפי חומרתן, מן החמורה לקלה (לאופני ההמתה הללו ראה הלכות סנהדרין טו,א-ה).

ה. וְאֵלּוּ הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁמִּיתָתָן בִּשְׂרֵפָה: הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתָּהּ, וְעַל בַּת בְּנָהּ, וְעַל אֵם אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵם אִמָּהּ, וְעַל אֵם אָבִיהָ, וְהַבָּא עַל בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בְּנוֹ.

ה. בַּת אִשְׁתּוֹ בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ. ולאחר מות אשתו עונשה כרת בלבד. וכן הדין בכל קרובותיה המוזכרות כאן (לקמן ב,ז-ח; הלכות סנהדרין טו,יא).
ו. אֵין לְךָ עֶרְוָה בְּחֶנֶק אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ,י), וּמִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם הִיא חֶנֶק. וְאִם הָיְתָה בַּת כֹּהֵן – הִיא בִּשְׂרֵפָה וּבוֹעֲלָהּ בְּחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת וכו' בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (שם כא,ט). וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה – שְׁנֵיהֶן בִּסְקִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה… וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (דברים כב,כג-כד). וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג; כ,טז) – הֲרֵי הֵן בִּסְקִילָה.
ו. וּמִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם וכו'. אם נאמר עונש המתה בתורה בלא פירוט, הרי שמדובר במיתת חנק. הִיא בִּשְׂרֵפָה. שעונשה של בת כהן חמור יותר (לפירוט ראה לקמן ג,ג), אך לא החמירה התורה בעונשו של בועלה. נַעֲרָה מְאֹרָסָה. המקודשת לאדם אחר, ועדיין לא נישאה לו (לפירוט ראה לקמן ג,ד-ה). וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה שְׁנֵיהֶן בִּסְקִילָה… וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים. הבועל והנבעלת, שהתורה החמירה בפירוש אף את עונשו של הבועל. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. כגון שאר העריות שנזכרו לעיל ה"ד.
ז. שְׁאָר הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן בְּכָרֵת בִּלְבַד, וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה – בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתָן, שֶׁכָּל חַיָּבֵי כָּרֵתוֹת לוֹקִין.
ח. הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין: בְּמֵזִיד – לוֹקֶה הוּא וְהִיא; בְּשׁוֹגֵג – פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וְהַבָּא עַל אַחַת מִן הַשְּׁנִיּוֹת בְּמֵזִיד – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה – אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאִם הִכּוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה – הָרְשׁוּת בְּיָדָם.
ח. מֵחַיָּבֵי לָאוִין. שנאסרו בציווי 'לא תעשה' (לפירוטן ראה הלכות אישות א,ז). לוֹקֶה הוּא וְהִיא. שניהם לוקים, שהעובר על לאו שיש בו מעשה, לוקה (הלכות סנהדרין יח,א). בְּשׁוֹגֵג פְּטוּרִין מִכְּלוּם. שאין לוקים על השוגג. וכן אין מביאים חטאת אלא באיסור שחייבים עליו כרת (הלכות שגגות א,א). הַשְּׁנִיּוֹת. קרובות משפחה האסורות מדברי חכמים (לפירוטן ראה הלכות אישות א,ו). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים. מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה. נשים שאיסורן נאמר בכתוב בלשון עשה (לפירוטן ראה הלכות אישות א,ח). אֵינוֹ לוֹקֶה. שאין עונש מלקות מן התורה על מצוות עשה (הלכות סנהדרין יט,ג).
ט. אָנוּס – פָּטוּר מִכְּלוּם, מִן הַמַּלְקוּת וּמִן הַקָּרְבָּן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" (דברים כב,כו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנֶּאֱנַס הַנִּבְעָל. אֲבָל הַבּוֹעֵל – אֵין לוֹ אֹנֶס, שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. וְהָאִשָּׁה שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן – פְּטוּרָה מִכְּלוּם, שֶׁמִּשֶּׁהִתְחִיל לִבְעֹל בְּאֹנֶס, אֵין בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תִּרְצֶה, שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ לִרְצוֹת.
ט. אָנוּס פָּטוּר מִכְּלוּם. אין לו כל עונש (ראה גם הלכות יסודי התורה ה,ד, הלכות סנהדרין כ,ב). שֶׁנֶּאֱמַר וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר. פסוק זה נאמר על נערה שנאנסה. אֲבָל הַבּוֹעֵל אֵין לוֹ אֹנֶס. אינו נחשב כאנוס אם הכריחו אותו לבעול. שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. שאין האבר מתקשה בלא רצון של הבועל (ראה גם הלכות סנהדרין כ,ג). שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ לִרְצוֹת. ולפיכך אף שרוצה היא, דינה כאנוסה.
י. הַמַּכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה בִּלְבַד – הוּא הַנִּקְרָא מְעָרֶה, מִלְּשׁוֹן: "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה" (ויקרא כ,יח). וְהַמַּכְנִיס כָּל הָאֵבֶר – הוּא הַנִּקְרָא 'גּוֹמֵר'. וְכָל הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת, אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ וְלֹא גָּמַר, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה – נִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶן מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוּת אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
וְאֶחָד הַבָּא עַל הָאִשָּׁה כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד הַבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ יִתְחַיְּיבוּ שְׁנֵיהֶן מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹכְבִין בֵּין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין; עַל הַכְנָסַת הָעֲטָרָה הוּא הַחִיּוּב.
י. רֹאשׁ הָעֲטָרָה. החלק המעובה שבראש אבר המין. מְעָרֶה מִלְּשׁוֹן אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה. פסוק זה נאמר במי שבעל נידה, ולכינוי הביאה משמש הפועל 'הערה'. המונח העראה משמש בדברי חכמים לתחילת הביאה, ולרוב העניינים שבתורה דינו כביאה שלמה (ראה למשל הלכות ייבום וחליצה ב,ג). אֶחָד הַמְּעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר. דין אחד להם. שֶׁפֵּרֵשׁ וְלֹא גָּמַר. שהפסיק את המעשה, ולא הכניס את כל האבר.
וְאֶחָד הַבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. שאף הביאה מאחוריה, בפי הטבעת, דינה כביאה כדרכה (למקור דין זה ראה לקמן ג,טו).
יא. כָּל הַבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה בְּלֹא קִשּׁוּי, אֶלָּא שֶׁהָיָה הָאֵבֶר שֶׁלּוֹ מְדֻלְדָּל כְּמוֹ אֵבֶר הַמֵּתִים, כְּגוֹן הַחוֹלִים אוֹ מִי שֶׁנּוֹלַד כֵּן סְרִיס חַמָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיס אֶת הָאֵבֶר בְּיָדוֹ – אֵינוֹ חַיָּב לֹא כָּרֵת וְלֹא מַלְקוּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתָה, שֶׁאֵין זוֹ בִּיאָה. אֲבָל פּוֹסֵל הוּא מִן הַתְּרוּמָה, וּבֵית דִּין מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶן מַכַּת מַרְדּוּת.
יא. סְרִיס חַמָּה. נולד עם פגם בהתפתחותו המינית (לסימניו ראה הלכות אישות ב,יג-יד). שֶׁאֵין זוֹ בִּיאָה. שבעריות נאמרה לשון 'שכבת זרע' (ראה ויקרא יח,כ), וביאה בלא קישוי אינה ראויה להזריע. פּוֹסֵל הוּא מִן הַתְּרוּמָה. שאישה שהיא בת כהן או נשואה לכהן, ונבעלה לפסול לה, אסורה לאכול בתרומה (להרחבה ראה הלכות תרומות ו,ז, ח,יא). ולעניין זה גם ביאה בלא קישוי פוסלת, שכן לא נזכרה בעניין זה לשון הזרעה (יד המלך הלכות סוטה א,א). מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶן מַכַּת מַרְדּוּת. שהדבר אסור, אף שאין חייבים עליו.
יב. הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת כְּמִתְעַסֵּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ – חַיָּב. וְכֵן בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּבַשְּׁנִיּוֹת. אֲבָל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת וְהִיא מֵתָה – פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהוּא פָּטוּר. וְהַבָּא עַל הַטְּרֵפָה אוֹ שֶׁשָּׁכַב עִם בְּהֵמָה טְרֵפָה – חַיָּב; חַי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת מֵחֹלִי זֶה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי סִימָנִין וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת – הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.
יב. כְּמִתְעַסֵּק. שלא התכוון לבעול כלל. חַיָּב. חטאת כדין שוגג, משום הנאת הגוף שיש במעשה (ראה גם הלכות שגגות ב,ז). וְכֵן בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּבַשְּׁנִיּוֹת. שיש בדבר איסור, אף שאין בהם עונש בשוגג (לעיל ה"ח). וְהִיא מֵתָה. לאחר שמתה. וְהַבָּא עַל הַטְּרֵפָה וכו'. בעל ערווה כשהיא נוטה למות מחמת פגם או מכה וכיוצא בזה. שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי סִימָנִין. הקנה והוושט, שמיתתה קרובה. מְפַרְכֶּסֶת. מזיזה את איבריה.
יג. כָּל אִשָּׁה אֲסוּרָה מֵאֵלּוּ: אִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה – גָּדוֹל הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוּת, וְהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה גְּדוֹלָה; וְאִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִזֶּה – הֲרֵי שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה.
וְכֵן אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן: אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה – הִיא חַיֶּבֶת כָּרֵת אוֹ מִיתָה אוֹ מַלְקוּת, וְהוּא פָּטוּר; וְאִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.
יג. וְהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם. שאינה בת עונשין. גְּדוֹלָה. אישה שהביאה שתי שערות אחרי שמלאו לה שתים עשרה שנה (הלכות אישות ב,א). פְּחוּתָה מִזֶּה… שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. שהביאה על בת פחות משלוש שנים אינה נחשבת לביאה כלל (ראה למשל הלכות אישות ג,יא, יא,ג). וְהוּא פָּטוּר. שאינו בן עונשין עד שיביא שתי שערות אחרי שמלאו לו שלוש עשרה שנה (הלכות אישות ב,י). הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. שאין ביאתו ביאה.
יד. הַבָּא עַל הַזְּכוּר אוֹ הֵבִיא זְכוּר עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה: אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן גְּדוֹלִים – נִסְקָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב" (ויקרא יח,כב), בֵּין שֶׁהָיָה בּוֹעֵל אוֹ נִבְעָל; וְאִם הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה – זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אוֹ הֱבִיאוֹ עַל עַצְמוֹ נִסְקָל, וְהַקָּטָן פָּטוּר; וְאִם הָיָה הַזְּכוּר בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְרָאוּי לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת הַגָּדוֹל מַכַּת מַרְדּוּת, לְפִי שֶׁשָּׁכַב עִם זְכוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּחוּת מִבֶּן תֵּשַׁע.
יד. הַזְּכוּר. זכר. שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב בֵּין שֶׁהָיָה בּוֹעֵל אוֹ נִבְעָל. שלא חילק הכתוב בין השותפים למעשה, ויש אפוא אזהרה לשניהם. וְאִם הָיָה קָטָן. הבועל או הנבעל. וְאִם הָיָה הַזְּכוּר בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. שאינו ראוי לביאה (כדלעיל הי"ג).
טו. אֶחָד הַבָּא עַל הַזְּכוּר אוֹ הַבָּא עַל הָאַנְדְּרָגִינָס דֶּרֶךְ זַכְרוּתוֹ. וְאִם בָּא עָלָיו דֶּרֶךְ נַקְבוּתוֹ – פָּטוּר. וְהַטֻּמְטוּם – סָפֵק הוּא. לְפִיכָךְ הַבָּא עַל הַטֻּמְטוּם אוֹ עַל הָאַנְדְּרָגִינָס דֶּרֶךְ נַקְבוּתוֹ – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהָאַנְדְּרָגִינָס מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה.
טו. הָאַנְדְּרָגִינָס. בעל איברי מין זכריים ונקביים (הלכות אישות ב,כד). דֶּרֶךְ זַכְרוּתוֹ. כדרך שבאים על הזכר, בפי הטבעת, משום שמייתור הכתובים לעניין משכב זכר נתרבה אף האנדרוגינוס (ראה הלכות תרומות ז,טז). וְהַטֻּמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים, ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה (הלכות אישות ב,כה). [הערה: בפה"מ מנקד הרמב"ם מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְהָאַנְדְּרָגִינָס מֻתָּר לִישָּׂא אִשָּׁה. משום שנתרבה לעניין ביאה כזכר (מ"מ), אלא שקידושיו ספק (הלכות אישות ד,יא, הלכות תרומות ז,יד).
טז. הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ שֶׁהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו – שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" וכו' (ויקרא יח,כג), בֵּין שֶׁרְבָעָהּ אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו. וְאֶחָד בְּהֵמָה וְאֶחָד חַיָּה וָעוֹף – הַכֹּל בִּסְקִילָה. וְלֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בַּבְּהֵמָה בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְכָל בְּהֵמָה" – אֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ, הַבָּא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ אוֹ הֶעֱרָת בּוֹ – חַיָּב.
טז. וְאֶחָד בְּהֵמָה וְאֶחָד חַיָּה וָעוֹף. דין אחד להם.
יז. קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו – הִיא נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ, וְהוּא פָּטוּר. הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת – אֵין סוֹקְלִין אֶת הַבְּהֵמָה. וְכֵן קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָה בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה עָלֶיהָ, בֵּין בְּהֵמָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּהֵמָה קְטַנָּה, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָת בָּהּ הַבְּהֵמָה בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת, וְהִיא פְּטוּרָה; וְאִם הָיְתָה גְּדוֹלָה – שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין; וְאִם הָיְתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה – אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת.
יז. הִיא נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ. בגללו. אֵין סוֹקְלִין אֶת הַבְּהֵמָה. שאין בן תשע או פחות מזה ראוי לביאה (כדלעיל הי"ג).
יח. וְכֵן הַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּשְׁגָגָה, וְהָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה – אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת עַל יָדָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוֹלִים.
כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן שֶׁהָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן – הַקָּטָן פָּטוּר וְהַגָּדוֹל חַיָּב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן – הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד מֵזִיד וְאֶחָד שׁוֹגֵג – הַמֵּזִיד חַיָּב, וְהַשּׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן. אֶחָד אָנוּס וְאֶחָד בְּרָצוֹן – הָאָנוּס פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. בִּשְׁגָגָה אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת עַל יָדָן. שלא נגרם מחמת הבהמה עוון חמור שיש בו עונש מיתה.
הַקָּטָן פָּטוּר… כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ג. הַיָּשֵׁן פָּטוּר. שהוא אנוס. הָאָנוּס פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ט.
יט. וְאֵין הָעֵדִים נִזְקָקִין לִרְאוֹת הַמְנָאֲפִין שֶׁהֶעֱרוּ זֶה בָּזֶה וְהִכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, אֶלָּא מִשֶּׁיִּרְאוּ אוֹתָן דְּבוּקִין זֶה בָּזֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבּוֹעֲלִין – הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין בִּרְאִיָּה זוֹ, וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא לֹא הֶעֱרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקַת צוּרָה זוֹ שֶׁהֶעֱרָה.
יט. וְאֵין הָעֵדִים נִזְקָקִין לִרְאוֹת וכו'. כדי שהעדות תתקבל, אין צורך בראייה מדוקדקת של הבעילה עצמה. וְהִכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. מקל דק הנכנס לבית קיבול, והוא דימוי למעשה הביאה. הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין בִּרְאִיָּה זוֹ. ניתן לקבל את העדות ולהמיתם בבית הדין על סמך העדות של ראייה כזו. שֶׁחֶזְקַת צוּרָה זוֹ שֶׁהֶעֱרָה. שידוע שאם שכבו בתנוחה זו, בוודאי הייתה העראה.
כ. מִי שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁאֵר בָּשָׂר – דָּנִין בּוֹ עַל פִּי הַחֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה קָרוֹב, וּמַלְקִין וְשׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין וְחוֹנְקִין עַל חֲזָקָה זוֹ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהֻחְזַק שֶׁזּוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אִמּוֹ, וּבָא עָלֶיהָ בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אוֹ נִשְׂרָף אוֹ נִסְקָל, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזּוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ אוֹ בִּתּוֹ, אֶלָּא בַּחֲזָקָה בִּלְבַד.
וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִירוּשָׁלַיִם וְתִינוֹק מֻרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ, וְהִגְדִּילַתּוּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בְּנָהּ, וּבָא עָלֶיהָ, וְהֵבִיאוּהָ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהָ. רְאָיָה לְדִין זֶה, מַה שֶּׁדָּנָה תּוֹרָה בִּמְקַלֵּל אָבִיו וּמַכֶּה אָבִיו שֶׁיּוּמַת, וּמִנַּיִן לָנוּ רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה אָבִיו? אֶלָּא בַּחֲזָקָה, כָּךְ שְׁאָר הַקְּרוֹבִים בַּחֲזָקָה.
כ. מִי שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁאֵר בָּשָׂר. מי שהיה ידוע כקרוב משפחה האסור מדין ערווה. דָּנִין בּוֹ עַל פִּי הַחֲזָקָה. על פי ידיעה זו, בלא צורך בהוכחות. הֲרֵי שֶׁהֻחְזַק שֶׁזּוֹ אֲחוֹתוֹ וכו'. שכך היה ידוע ומקובל.
וּמִנַּיִן לָנוּ רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה אָבִיו. שאין אפשרות של עדות גמורה המוכיחה עובדה זו.
כא. אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם, הוּא אוֹמֵר: 'אִשְׁתִּי' וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'בַּעְלִי': אִם הֻחְזְקָה בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ – הוֹרְגִין עָלֶיהָ; אֲבָל בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין הוֹרְגִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ.
כא. אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם. ממקום אחר, ולא היו ידועים מקודם. אִם הֻחְזְקָה בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם… הוֹרְגִין עָלֶיהָ. על סמך החזקה, אם נבעלה לאחר, כדין הבא על אשת איש. אֲבָל בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. שאז החזקה עדיין לא מבוססת (ראה דוגמה נוספת הלכות מלווה ולווה כד,ד).
כב. הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ – בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה.
הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁנִּטְמֵאת, וְהָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן, וּבָא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה; אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד – כְּבָר הֻחְזְקָה בּוֹ זוֹנָה.
כב. שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. שכנותיה ידעו שהיא נידה (ראה גם לקמן ד,ט). הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה. הזהיר אותה שלא תתייחד עם אדם מסוים, והתייחדה אתו בפני שני עדים (הלכות סוטה א,א-ב). שֶׁנִּטְמֵאת. נבעלה לאותו איש, ונאסרת בעדות זו על בעלה (שם א,יד-טו). לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. שאסורה לכהן (לקמן יז,א, יח,א). שֶׁעִיקַּר הָעֵדוּת. עדות הטומאה, שאוסרת אותה על הבעל. כְּבָר הֻחְזְקָה בּוֹ זוֹנָה. שהקינוי והסתירה נעשו בפני שני עדים, ובמצב זה האמינה התורה עד אחד לעניין טומאה (הלכות סוטה א,טו).
כג. הָאָב שֶׁאָמַר: 'בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ, אִם זִנָּת – אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו עַד שֶׁיָּבֹאוּ עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: 'מְקֻדֶּשֶׁת אָנִי' – אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק.
כג. שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ. שהאב נאמן לומר על בתו קודם שתתבגר שהיא מקודשת, וכן למי התקדשה (הלכות אישות ט,י-יג). אֵינָהּ נִסְקֶלֶת… עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים. שאין האב נאמן לעונשים (שם ב,כג), אלא לאיסורים בלבד (וראה עוד לקמן יח,כד). אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ. שאינה נאמנת בעדות על עצמה, אף על פי שלעניין איסור חוששים לדבריה (ראה הלכות אישות ט,יד-לא). תֻּחְזַק. כדלעיל הל' כ-כא.

תקציר הפרק 

פרק ראשון בספר קדושה💪🏻💪🏻

הקדמה לספר קדושה: בספר קדושה יש 2⃣ נושאים שלכאורה אין קשר ביניהם: הלכות איסורי ביאה➕מאכלות אסורות (וגם שחיטה). מעניין לציין שבתורה מצויינות הלכות אלו בפתיחה או סיום בפסוק המפורסם "והייתם לי קדושים.." מצוות אלו מבדילות אותנו מן הגויים (הגויים מותרים לאכול כמעט הכל וכן באיסורי עריות אין אסורים עליהם משום ערווה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ואשת איש וזכר ובהמה אבל שאר עריות מותרין להן) כמו"כ, מצוות אלו אינן תלויות בזמן או במקום ולא במציאות של בית מקדש קיים. דינים אלו לא זכר למאורע בעבר ולא קשורים לאמונה וכד'.

דינים אלו הם חולין אך מגדירים קדושה של עם ישראל !

פרק א הלכות איסורי ביאה
חיוב על איסורי עריות

הבא על אחת מכל העריות–במזיד, חייב כרת. הבועל והנבעל. ואם היו שוגגים, חייבים חטאת קבועה (קרבן חטאת שלא קשור למצבו הכלכלי של החוטא).
ויש מן העריות שהיא במיתת בית דין (כפוף לעדים והתראה):

🔴סקילה:הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.
🔴שריפה:הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אימה, ועל אם אביה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו.
🔴חנק: אשת איש בלבד.
🔴ושאר העריות כולן בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין; לפיכך אם היו שם עדים והתראה–בית דין מלקין אותן, שכל חייבי כרתות לוקין.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות איסורי ביאה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מתריאים בחוטא כדי להזהירו מהעונש הצפוי לו?

2.בא על מי שנחשבת אחותו האם יכול לבקש בדיקת DNA להוכיח שאינה אחותו?

3.עד אחד שמעיד על סוטה שנטמאה – האם נאמן?

תשובות
1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן