[א] מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַקָּרְבָּנוֹת תְּמִימִים וּמֻבְחָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" (ויקרא כב,כא) – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה.

א. תְּמִימִים. שלמים, בלא פגם גופני. וּמֻבְחָרִים. ראה לקמן ב,ח, ז,א-ב.

[ב] וְכָל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוּם לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְלוֹקֶה עַל הֶקְדֵּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ" (שם כב,כ). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין. אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ לִדְמֵי נְסָכִים – לוֹקֶה, שֶׁבִּזְיוֹן קָדָשִׁים הוּא.

ב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ לִדְמֵי נְסָכִים. לא כדי שיקריבו את הבהמה על גבי המזבח אלא שיקנו בדמי מכירתה נסכים ואותם יקריבו על גבי המזבח, אבל מותר להקדישה לבדק הבית כדי שיקנו בדמיה דברים שאינם קרבים על גבי המזבח (בבלי תמורה ז,ב).

[ג] הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר 'שְׁלָמִים' וְאָמַר 'עוֹלָה', 'עוֹלָה' וְאָמַר 'שְׁלָמִים' – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. לְפִיכָךְ, הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר עַל בַּעַל מוּם 'עוֹלָה' וְהִקְדִּישׁוֹ שְׁלָמִים, אוֹ שְׁלָמִים וְאָמַר 'עוֹלָה', אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְאִסּוּר – אֵינוֹ לוֹקֶה. מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לְהַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ וְהִקְדִּישׁ – הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

ג. הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה. רצה להקדיש בהמה לקרבן שלמים, וכשהקדישה בפועל אמר בטעות שתהיה עולה (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות יד,יב). לֹא אָמַר כְּלוּם. והבהמה אינה קדושה. עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. שתהיה התאמה בין דיבורו לבין מחשבתו. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְאִסּוּר. של הקדשת בעלת מום למזבח. אֵינוֹ לוֹקֶה. שהקדושה לא חלה. שֶׁדִּמָּה. חשב. הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ. אף שעשה זאת מחמת שלא ידע שהדבר אסור, אינו נחשב להקדש בטעות, שהרי התכוון להקדיש. וְאֵינוֹ לוֹקֶה. שהדבר נעשה בשוגג.

[ד] הַשּׁוֹחֵט בַּעַל מוּם לְשֵׁם קָרְבָּן – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּבַעֲלֵי מוּמִין: "לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיי" (ויקרא כב,כב), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט. וְכֵן הַזּוֹרֵק דַּם בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן: "לֹא תַקְרִיבוּ לַיי" (שם כב,כד), מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַזּוֹרֵק.
וְכֵן הַמַּקְטִיר אֵמוּרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שם כב,כב) – אֵלּוּ הַחֲלָבִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם הִקְדִּישׁ בַּעַל מוּם, וּשְׁחָטוֹ, וְזָרַק דָּמוֹ, וְהִקְטִיר אֵמוּרָיו – לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקֻיּוֹת.

ד. אֵמוּרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין. החלבים ושאר האיברים הנשרפים על המזבח.

[ה] אֶחָד בַּעַל מוּם קָבוּעַ אוֹ בַּעַל מוּם עוֹבֵר, אִם הִקְרִיבוֹ – עוֹבֵר בְּכָל אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִזְבַּח לַיי אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה" וכו' (דברים יז,א), מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּבְּהֵמָה גָּרָב לַח אוֹ חֲזָזִית, אִם הִקְרִיבָהּ – לוֹקֶה.

ה. בַּעַל מוּם קָבוּעַ אוֹ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. מום עובר הוא מום שעשוי להירפא ומום קבוע הוא מום שאינו עשוי להירפא (ראה הלכות ביאת מקדש ו,ד בביאור). גָּרָב לַח אוֹ חֲזָזִית. מיני שחין עוברים (שם; וראה שם ז,י שיש גם סוגי גרב וחזזית שהם מומים קבועים).

[ו] וְלֹא קָרְבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אַף קָרְבְּנוֹת הַגּוֹיִם, אִם הִקְרִיבָן וְהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה" (ויקרא כב,כה).

ו. קָרְבְּנוֹת הַגּוֹיִם. מקבלים מהגויים עולות הבאים על ידי נדר ונדבה (הלכות מעשה הקרבנות ג,ב).

[ז] הַמַּטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים, כְּגוֹן שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ אוֹ קָטַע יָדוֹ – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּקָּרְבָּן: "כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (ויקרא כב,כא), מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִתֵּן בּוֹ מוּם. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לְקָרְבָּן וּפְסָלוֹ, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה – אֵינוֹ לוֹקֶה.

[ח] הִטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים, וּבָא אַחֵר וְהִטִּיל בָּהּ מוּם אַחֵר – הַשֵּׁנִי אֵינוֹ לוֹקֶה.

ח. וּבָא אַחֵר וְהִטִּיל בָּהּ מוּם אַחֵר הַשֵּׁנִי אֵינוֹ לוֹקֶה. שהרי לא הטיל את המום בבהמה תמימה אלא בבעלת מום.

[ט] אֶחָד הַמַּטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים עַצְמָן אוֹ בִּתְמוּרָתָן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהַמַּטִּיל מוּם בִּתְמוּרָתָן – אֵינוֹ לוֹקֶה, לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן הַמַּטִּיל מוּם בַּתְּשִׁיעִי שֶׁל טָעוּת עֲשִׂירִי – אֵינוֹ לוֹקֶה.

ט. בַּקֳּדָשִׁים עַצְמָן. בבהמות שהוקדשו לקרבן. בִּתְמוּרָתָן. כשאמר בעל קרבן על בהמת חולין שלו שתהיה קדושה במקום בהמת הקרבן שלו, קדושת הקרבן המקורי אינה פוקעת אך היא חלה גם על בהמת החולין, אשר נקראת 'תמורה' (הלכות תמורה א,א, ב,א). חוּץ מִן הַבְּכוֹר. בכור שנולד לבהמה טהורה נעשה קדוש ומקריבים אותו על גבי המזבח (הלכות בכורות א,ב). וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. בכל שנה צריך אדם להפריש אחד מעשר בהמות טהרות שנולדו לו באותו שנה (שם ו,א), ומקריבים בהמה זו על המזבח (שם ו,ד). לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות תמורה ג,א. הַמַּטִּיל מוּם בַּתְּשִׁיעִי שֶׁל טָעוּת עֲשִׂירִי אֵינוֹ לוֹקֶה. כשמפרישים את המעשר מכניסים את כל הבהמות שנולדו בשנה זו לדיר ועושים להן פתח צר שדרכו הן יוצאות אחת אחת, וכל בהמה עשירית היוצאת מן הפתח היא מעשר (שם ז,א), אם טעה המונה וקרא לבהמה התשיעית היוצאת מן הפתח 'עשירי', קידש את הבהמה התשיעית גם כן בקדושת מעשר אך אין מקריבים אותה על גבי המזבח (שם ח,א-ב) ולכן המטיל בה מום אינו לוקה.

[י] הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם לַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה – הֲרֵי זוֹ נִתְקַדְּשָׁה, וְתִפָּדֶה בְּעֵרֶךְ הַכֹּהֵן וְתֵצֵא לְחֻלִּין, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן. וְכֵן הַדִּין בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לִפְדּוֹת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהֶן מוּם, וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין וְיֵאָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר" (דברים יב,טו) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁיִּפָּדוּ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיי" (ויקרא כז,יא) – שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁיִּפָּדוּ.

י. וְתִפָּדֶה בְּעֵרֶךְ הַכֹּהֵן וְתֵצֵא לְחֻלִּין וכו'. הכהן מעריך את שווי הבהמה בעלת המום, ומחללים את הבהמה על כסף בשווייה והיא נעשית חולין, ובכסף מביאים קרבן מאותו סוג (הלכות ערכין וחרמין ה,יא). בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁיִּפָּדוּ. בבהמות המיועדות לקרבן שנפסלו, כגון בהמה שיש בה מום. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין. הלכות ערכין וחרמין ה,יא. וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה וכו'. והמשך הפסוקים שם: "והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אֹתה…". שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁיִּפָּדוּ. אין הפסוק מדבר על המקדיש בהמה טמאה ממש אלא על המקדיש בהמה בעלת מום שיש לפדותה.

[יא] מַה בֵּין בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לְבַעֲלַת מוּם עוֹבֵר? שֶׁהַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ: אִם יָלְדָה וְהִיא קֹדֶשׁ – יִפָּדֶה הַוָּלָד וְיֵצֵא לְחֻלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָפֵל חָמוּר מִן הָעִקָּר; וְאִם נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר פִּדְיוֹן – הַוָּלָד חֻלִּין. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה – נִפְדֵּית אַחַר שֶׁתָּמוּת, שֶׁהֲרֵי לֹא חָלָה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה עַל גּוּפָהּ, אֶלָּא עַל דָּמֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ.
אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר אוֹ תְּמִימָה, וְאַחַר שֶׁהִקְדִּישָׁהּ נוֹלַד בָּהּ מוּם קָבוּעַ: אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה – תִּקָּבֵר כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים הַתְּמִימִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין. וְאִם נִשְׁחֲטָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה – הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת, וְאַחַר כָּךְ תֵּאָכֵל. וְאִם יָלְדָה – יִקְרַב וְלָדָהּ. נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר שֶׁנִּפְדֵּית – הַוָּלָד אָסוּר, וְאֵינוֹ נִפְדֶּה.
אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמּוֹ מַתְפִּיס זֶה הַוָּלָד לְשֵׁם אוֹתוֹ הַזֶּבַח, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיבוֹ מִכֹּחַ אִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה.

יא. יִפָּדֶה הַוָּלָד וְיֵצֵא לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים וכו'. למרות שהוולד עצמו תמים וראוי למזבח, מכיוון שקדושתו נובעת מאמו והקדושה שלה קדושת דמים בלבד, יכול להיפדות כשהוא תמים. וְיָלְדָה אַחַר פִּדְיוֹן הַוָּלָד חֻלִּין. שלאחר פדיון יוצאת האם לחולין, וממילא גם הוולד שנולד, חולין. שֶׁהֲרֵי לֹא חָלָה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה עַל גּוּפָהּ אֶלָּא עַל דָּמֶיהָ. מתחילת הקדשתה לא הייתה ראויה להקרבה כלל, ולכן הקדושה שחלה עליה הייתה רק לעניין שווייה הכספי – לפדות אותה ולהביא קרבן אחר בדמיה, ולכן גם אחרי שמתה יכול לפדותה (שלא כבהמה הקדושה בקדושת הגוף, כמבואר בסמוך).
אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר אוֹ תְּמִימָה וכו'. מכיוון שבשעת ההקדשה לא הייתה דחויה לחלוטין מלהיקרב, חלה הקדושה על גופה ולא רק על דמיה. וְאַחַר שֶׁהִקְדִּישָׁהּ. את בעלת המום העובר או הבהמה התמימה. תִּקָּבֵר כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים הַתְּמִימִין. שמתו ודינם קבורה (הלכות פסולי המוקדשין יט,יא). מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. כדי לפדות בהמת הקדש בעלת מום יש להעמידה בפני בין דין בעודה בחיים לצורך הערכת שווייה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין. הלכות ערכין וחרמין ה,יב. הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. שבכל משך זמן פרכוסה היא נחשבת כחיה (שם ה,יג). וְאִם יָלְדָה. לפני פדיון. יִקְרַב וְלָדָהּ. כיוון שעל אמו יש קדושת הגוף, חלה קדושה על הוולד כשאר ולדות הקדשים (ראה הלכות תמורה ד,א). הַוָּלָד אָסוּר וְאֵינוֹ נִפְדֶּה. ולד זה אסור בהקרבה ובאכילה ואי אפשר לפדותו (מעיקר הדין פקעה קדושתו בפדיון אמו, וחכמים גזרו שלא לאכלו – רש"י בכורות טו,ב).
סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמּוֹ. לפני פדיונה. מַתְפִּיס זֶה הַוָּלָד לְשֵׁם אוֹתוֹ הַזֶּבַח. מקדיש את הוולד שייוולד (בעודו עובר, ראה גם הלכות מעשה הקרבנות טו,ח) לשם הקרבן שהוקדשה לו אמו. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיבוֹ מִכֹּחַ אִמּוֹ. בלי להקדישו בנפרד. מִפְּנֵי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה. שהרי נולד אחרי שאמו נפדתה ויצאה לחולין.

[יב] כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, כְּשֶׁיִּפָּדוּ – מֻתָּר לִשְׁחֹט אוֹתָן בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים, וְלִמְכֹּר אוֹתָן שָׁם בַּשּׁוּק, וְלִשְׁקֹל בְּשָׂרָם בַּלִּיטְרָא, כִּשְׁאָר הַחֻלִּין, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. מִפְּנֵי שֶׁמְּכִירָתָן בַּשּׁוּק מוֹסִיף בִּדְמֵיהֶן: שְׁאָר הַקֳּדָשִׁים שֶׁדְּמֵיהֶן חוֹזְרִין לַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי מֵבִיא בִּדְמֵיהֶן בְּהֵמָה אַחֶרֶת – מוֹכְרִין אוֹתָן כְּחֻלִּין בַּשּׁוּק; אֲבָל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, שֶׁאֵין דְּמֵיהֶן לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא נֶאֱכָלִין בְּמוּמָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר – אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים, וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָן שָׁם.
אֲפִלּוּ הִתְפִּיס בְּכוֹר לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵינוֹ נִשְׁקָל בַּלִּיטְרָא וְלֹא יִמָּכֵר בַּשּׁוּק, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיס אֶלָּא דָּבָר הַקָּנוּי לוֹ קִנְיָן גָּמוּר.

יב. וְלִשְׁקוֹל בְּשָׂרָם בַּלִּיטְרָא. משקל, כדרך ששוקלים בשר רגיל. מִפְּנֵי שֶׁמְּכִירָתָן בַּשּׁוּק מוֹסִיף בִּדְמֵיהֶן. היתר המכירה באופנים שנזכרו גורמת לקבלת מחיר גבוה יותר עבורם בשעת הפדיון. שְׁאָר הַקֳּדָשִׁים שֶׁדְּמֵיהֶן חוֹזְרִין לַהֶקְדֵּשׁ… מוֹכְרִין אוֹתָן כְּחֻלִּין בַּשּׁוּק. אף שיש בפעולות אלו צד של זלזול, התירו אותם כדי לגרום רווח להקדש. אֲבָל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאֵין דְּמֵיהֶן לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא נֶאֱכָלִין בְּמוּמָן. בכור ומעשר שנפל בהם מום אינם נפדים, אלא נאכלים כבשר חולין. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות בכורות א,ג, ו,ד. אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָן שָׁם. כיוון שהרווח ממכירתם אינו להקדש אלא לבעלים אין לנהוג בהם מנהג חולין (לאופני היתר למכירת בכור ומעשר ראה שם א,יז-יח, ו,ז).
אֲפִלּוּ הִתְפִּיס בְּכוֹר לְבֶדֶק הַבַּיִת. הקדיש בכור בעל מום למקדש כדי שימכרו אותו לאכילה וישתמשו בדמיו לצורך המקדש. במקרה זה הנאת מכירת הבכור היא להקדש, ובכל זאת אין למכור את הבכור כדרך שמוכרים בהמת חולין. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיס אֶלָּא דָּבָר הַקָּנוּי לוֹ קִנְיָן גָּמוּר. כשם שהבעלים שהתפיס את הבכור לבדק הבית אינו יכול לשוקלו בליטרא ולהרוויח, אף ההקדש שקיבל ממנו אינו יכול לעשות כן.