פרק א', הלכות בכורות, ספר קרבנות
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בֵּין בְּמִין הַחֲמוֹר, בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים בֵּין שֶׁהָיוּ טְרֵפוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (שמות יג,ב), וְכֻלָּם לַכֹּהֲנִים.
א. פֶּטֶר רֶחֶם. פתיחת הרחם, הוולד הבכור שיצא ראשון הוא פטר רחם אמו.
ב. בְּכוֹר אָדָם וּבְכוֹר חֲמוֹר נִפְדִּין, וּפִדְיוֹנָן לַכֹּהֵן, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נִשְׁחָט בָּעֲזָרָה כִּשְׁאָר קָדָשִׁים קַלִּין, זוֹרְקִין דָּמוֹ וּמַקְטִירִין אֵמוּרָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה… אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר וכו' לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם וכו' וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ" וכו' (במדבר יח,טו-יח).
ב. בְּכוֹר אָדָם וּבְכוֹר חֲמוֹר נִפְדִּין וּפִדְיוֹנָן לַכֹּהֵן. ודינם התבאר בהלכות ביכורים פרקים יא-יב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. ט,כה.
ג. בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהוּא בַּעַל מוּם, בֵּין שֶׁנּוֹלַד בְּמוּמוֹ בֵּין שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אַחַר שֶׁהָיָה תָּמִים – הֲרֵי הוּא לַכֹּהֵן: אִם רָצָה, אוֹכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם אוֹ מוֹכְרוֹ אוֹ מַאֲכִילוֹ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ לְגוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר וכו' הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" (דברים טו,כא-כב), וַהֲרֵי הוּא נִכְסֵי כֹּהֵן.
ג. אוֹ מוֹכְרוֹ. ראה לקמן הי"ח.
ד. מִצְוָה לְהַקְדִּישׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וְיֹאמַר: 'הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ', שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּקְדִּישׁ לַיי אֱלֹהֶיךָ" (דברים טו,יט). וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ – הֲרֵי זֶה מִתְקַדֵּשׁ מֵאֵלָיו, וּקְדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם הִיא.
ה. מִצְוַת בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֵין מְבִיאִין בְּכוֹרוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" (דברים יד,כג) – מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹר בָּקָר וְצֹאן, וּמִמָּקוֹם שֶׁאֵין אַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אֵין אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹר בָּקָר וְצֹאן, אֶלָּא יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ. וְאִם הֵבִיא – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִקְרַב, אֶלָּא יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ.
ה. מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן וכו'. תרומות ומעשרות נוהגות מן התורה רק בארץ ישראל (הלכות תרומות א,א). וְאִם הֵבִיא וכו'. לכתחילה צריך להמתין שייפול מום בבכור בחוץ לארץ ואז לאכול אותו, ואף אם עבר והביאו לארץ, לא יקריב אותו אלא ימתין שייפול בו מום ויאכל אותו.
ו. מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, כְּמוֹ מַעְשַׂר דָּגָן, וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּמֻּקְדָּשִׁין כְּשֶׁהֵן בִּקְדֻשָּׁתָן קֹדֶם שֶׁיִּפָּדוּ, בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.
ו. בִּפְנֵי הַבַּיִת. בזמן שבית המקדש קיים. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּמֻּקְדָּשִׁין כְּשֶׁהֵן בִּקְדֻשָּׁתָן וכו'. פטר רחם של בהמת הקדש אינו קדוש בקדושת בכור, בין אם מדובר בבהמה שהוקדשה למזבח ובין אם מדובר בבהמה שהוקדשה לבדק הבית. קֹדֶם שֶׁיִּפָּדוּ. ולאחר שנפדו חלה עליהן קדושת בכור, אלא אם כן מדובר בבהמה שהוקדשה למזבח בעודה תמימה (או בעלת מום עובר) ואחר כך נפל בה מום קבוע שאז פטורה מן הבכורה אפילו לאחר פדיון (לקמן ה,ח).
ז. הַכֹּל חַיָּבִין בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם כְּיִשְׂרְאֵלִים; וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֵן, אִם נוֹלַד לוֹ בְּכוֹר – מַקְרִיב דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאוֹכֵל שְׁאָר הַבָּשָׂר בְּתוֹרַת בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ" (דברים טו,יט). אֲבָל בְּכוֹר אָדָם וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה – כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה.
ז. מַקְרִיב דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. הלכות ביכורים יא,ט, יב,יד.
ח. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה… וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם וכו' בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ" (דברים טו,כ-כב). וּמֵאֵימָתַי מוֹנֶה לוֹ? אִם תָּם הוּא – מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שְׁמִינִי, שֶׁהוּא רָאוּי לְהַקְרָבָה; וְאִם נוֹלַד בַּעַל מוּם – מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד. וְהוּא שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, שֶׁהֲרֵי נִרְאֶה לַאֲכִילָה בְּיוֹם לֵידָתוֹ; אֲבָל אִם לֹא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שְׁמִינִי.
ח. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ. תוך שנה מהזמן שהיה ראוי לשחיטה. מִיּוֹם שְׁמִינִי שֶׁהוּא רָאוּי לְהַקְרָבָה. הלכות איסורי מזבח ג,ח. וְהוּא שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו שֶׁהֲרֵי נִרְאֶה לַאֲכִילָה בְּיוֹם לֵידָתוֹ וכו'. מותר לשחוט ולד שידוע שהשלימה אמו את ימי עיבורה עם לידתו. אבל כשנולד קודם זמנו או שלא ידוע אם נשלמו ימי עיבורו, מותר לשחטו רק לאחר שמונה ימים, ועד אז אסור שמא הוא נפל (הלכות מאכלות אסורות ד,ד).
ט. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ – רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּסוֹף שְׁנָתוֹ – מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנָּפַל הַמּוּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְאַחֵר לְאַחַר שְׁנָתוֹ. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לִפְנֵי גְּמַר שְׁנָתוֹ – מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר אַחַר שְׁנָתוֹ. נוֹלַד לוֹ מוּם אַחַר שְׁנָתוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים, וְיֵאָכֵל.
ט. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ. שהיה תמים ונעשה בעל מום. רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. עד הזמן שהיה צריך לאכלו בתמותו. נוֹלַד לוֹ מוּם אַחַר שְׁנָתוֹ. שהשהה אותו באיסור ולא הקריבו בתוך שנתו, או בזמן הזה כמבואר בסמוך (פה"מ בכורות ד,ב).
י. הַבְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה – מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיֵאָכֵל.
י. הַבְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיֵאָכֵל. כיוון שאי אפשר להקריבו יש להניחו עד שייפול בו מום אפילו אם בשל כך יאחר את אכילתו לאחר שנתו.
יא. וְעַד שֶׁלֹּא נִרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם – רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וּמִשֶּׁנִּרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם: אִם נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ – רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; נוֹלַד אַחַר שְׁנָתוֹ – מְקַיְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
יא. וְעַד שֶׁלֹּא נִרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם וכו'. בכור שנופל בו מום מותר בשחיטה רק לאחר שנבדק על ידי מי שהוסמך לראות ולהתיר מומי בכורות (לקמן ג,א). אם נפל בבכור מום ולא היה חכם מצוי באותו מקום, יכול להמתין עד שיזדמן לשם חכם שיתיר לו את הבכור (ריק"ו, הר המוריה).
יב. שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר הִיא שְׁנַת לְבָנָה תְּמִימָה, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת – נִתְעַבְּרָה לוֹ, וּמוֹנֶה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ. נוֹלַד לוֹ שְׁנֵי טְלָאִים, אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁל אֲדָר הָרִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי: זֶה שֶׁנּוֹלַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם רִאשׁוֹן בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה – עָלְתָה לוֹ שָׁנָה; וְזֶה שֶׁנּוֹלַד בַּחֲצִי אֲדָר רִאשׁוֹן – לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲצִי אֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה; הוֹאִיל וְנוֹלַד בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר, מוֹנִין אוֹתוֹ לוֹ.
יב. שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. מהיום שמתחילים למנות לו עד שמגיע אותו תאריך כעבור שנה. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת נִתְעַבְּרָה לוֹ. יכול לעכב את הבכור אצלו עד סיום השנה לפי התאריך שבו נולד אף שכבר עברו שנים עשר חודש.
יג. עָבַר וְאִחֵר הַבְּכוֹר לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה אִם הָיָה תָּם – הֲרֵי זֶה לֹא נִפְסַל, אֶלָּא מַקְרִיבוֹ; וְאִם הָיָה בַּעַל מוּם – שׁוֹחֲטוֹ בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" (דברים יד,כג): מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר, מַה מַּעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
יג. עָבַר וְאִחֵר הַבְּכוֹר לְאַחַר שְׁנָתוֹ. עבר על הציווי לאכול את הבכור (תם או בעל מום) בתוך שנתו (לעיל ה"ח). אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. משום 'בל תאחר' (תוספתא בכורות ג,ה; וראה הלכות מעשה הקרבנות יד,טו).
יד. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַבְּכוֹר לַכֹּהֵן כְּשֶׁיִּוָּלֵד, שֶׁאֵין זוֹ גְּדֻלָּה לַכֹּהֵן, אֶלָּא יְטַפֵּל בּוֹ בְּעָלָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל מְעַט, וְיִתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן. וְעַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטַּפֵּל בִּבְכוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה? שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה? חֲמִשִּׁים יוֹם. וְאִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן: 'תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַן זֶה וַאֲנִי אֲטַפֵּל לְעַצְמִי' – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ, שֶׁזֶּה כְּמוֹ מְסַיֵּעַ עַל מַתְּנוֹתָיו, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁהַכֹּהֲנִים הַמְסַיְּעִין בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת וּבְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם וּבְתוֹךְ הָרוֹעִים אֵין נוֹתְנִין לָהֶן מַתְּנוֹתֵיהֶן בִּשְׂכָרָן.
יד. שֶׁאֵין זוֹ גְּדֻלָּה לַכֹּהֵן אֶלָּא יְטַפֵּל בּוֹ בְּעָלָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל מְעַט. מתנות כהונה ניתנות בדרך של כבוד והכהנים מתכבדים ומתגדלים בהם, ולכן אסור לתת להם דבר שיש טורח ועמל בגידולו אלא דברים גמורים ומתוקנים (פה"מ בכורות ד,א). וְאִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַן זֶה וַאֲנִי אֲטַפֵּל לְעַצְמִי אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ שֶׁזֶּה כְּמוֹ מְסַיֵּעַ עַל מַתְּנוֹתָיו. כיוון שמוטל על הישראל לטפל בבכור, הצעתו של הכהן לקבל את הבכור בתוך הזמן נחשבת כסיוע שלו במלאכת ישראל שמטרתה קבלת המתנה ממנו, ואסור לכהנים לסייע לישראל על מנת לקבל ממנו את מתנותיו (הלכות תרומות יב,יח). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת. שם ה"כ. שֶׁהַכֹּהֲנִים הַמְסַיְּעִין בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת. בעבודת הגורן על מנת לקבל את מתנות היבול. וּבְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. על מנת לקבל את המתנות הניתנות משחיטת הבהמה. וּבְתוֹךְ הָרוֹעִים. על מנת לקבל את הבכורות של המרעה.
טו. הָיָה הַבְּכוֹר בַּעַל מוּם, וְאָמַר לוֹ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה: 'תְּנֵהוּ לִי שֶׁאֹכְלֶנּוּ', אוֹ שֶׁהָיָה תָּמִים, וְאָמַר לוֹ: 'תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַן זֶה שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ עַתָּה' – הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַבְּכוֹר נִתָּן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.
טו. הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לוֹ. שהרי אינו נותן לו כדי שיגדל אותו עבורו, אלא כיוון שרוצה כעת לקבלו ולשחטו. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַבְּכוֹר נִתָּן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. אפילו לעם הארץ (ריק"ו, ובניגוד לתרומה שאינה ניתנת לכהן עם הארץ – הלכות תרומות ו,ב).
טז. כֹּהֵן שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִבְּכוֹר תָּמִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וכו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" (דברים יב,יז). וְכֵן זָר שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִבְּכוֹר, בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה – לוֹקֶה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה אַף לְזָר שֶׁאָכַל בְּכוֹר, בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה.
טז. כֹּהֵן שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִבְּכוֹר תָּמִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. ראה גם הלכות מעשה הקרבנות יא,ה. בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה. ואז אסור אפילו לכהנים וגם הם לוקים על אכילה זו (שם ה"ד).
יז. הַבְּכוֹר – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה" (במדבר יח,יז). וְכֵן אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא תָּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקָרְבָּן – אֵין לַכֹּהֵן בּוֹ זְכוּת כְּדֵי לְמָכְרוֹ. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בַּיִת, הוֹאִיל וְלַאֲכִילָה עוֹמֵד – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמָכְרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים, בֵּין לְכֹהֵן בֵּין לְיִשְׂרָאֵל.
יז. הַבְּכוֹר אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ. שלא כשאר הקדשים שיש מצווה לפדותם כשנפל בהם מום ורק אז מותר לאכלם (הלכות איסורי מזבח א,י), את הבכור (והמעשר) אין לפדות ולאחר שנפל בהם מום אוכלים אותם ללא פדיון (ראה שם הי"ב). שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקָרְבָּן אֵין לַכֹּהֵן בּוֹ זְכוּת כְּדֵי לְמָכְרוֹ. שהכהן מקבל את הבכור להקרבה, אך הוא אינו נחשב כממונו. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בַּיִת הוֹאִיל וְלַאֲכִילָה עוֹמֵד וכו'. מכיוון שבזמן שאין בית המקדש קיים גם בכור תם מיועד לאכילה כחולין ולא להקרבה, נעשה דינו כבכור בעל מום שהוא ממון הכהן ומותר למכרו.
יח. בְּכוֹר בַּעַל מוּם – יֵשׁ לַכֹּהֵן לְמָכְרוֹ בְּכָל זְמַן, בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת, בֵּין חַי בֵּין שָׁחוּט. וּכְשֶׁהוּא מוֹכֵר בְּשַׂר בְּכוֹר בַּעַל מוּם – מוֹכְרוֹ בַּבַּיִת, אֲבָל לֹא בַּשּׁוּק, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּשַׂר בְּכוֹר תָּמִים אֵינוֹ נִמְכָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּשַׂר קֹדֶשׁ. וְכֹהֲנִים שֶׁנִּמְנוּ עַל הַבְּכוֹר – מֻתָּרִין לִשְׁקֹל מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה.
יח. יֵשׁ לַכֹּהֵן. הכהן רשאי. מוֹכְרוֹ בַּבַּיִת אֲבָל לֹא בַּשּׁוּק. אין למכרו בשוק של טבחים כדרך שמוכרים בשר חולין. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. א,יב. אֲבָל בְּשַׂר בְּכוֹר תָּמִים. שנשחט והוקרב. וְכֹהֲנִים שֶׁנִּמְנוּ עַל הַבְּכוֹר. השתתפו יחד לאכול את בשר הבכור התמים (כס"מ). מֻתָּרִין לִשְׁקֹל מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה. אף שאסור למכור את בשר הקדשים, מותר לכהנים לחלקו ביניהם לחלקים שווים ולשקול את בשרו בכף מאזניים חתיכה כנגד חתיכה (פה"מ בכורות ה,א), אבל אסור לשקול את הבשר בשקילה רגילה.
יט. הַמַּפְשִׁיט בְּכוֹר בַּעַל מוּם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַפְשִׁיטוֹ בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה, אִם רָצָה לְהַרְגִּיל – מַרְגִּיל. וְכֵן שְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, אִם רָצָה לְהַפְשִׁיטָן מִן הָרֶגֶל – מַפְשִׁיט.
יט. אִם רָצָה לְהַרְגִּיל. להוציא את כל הבשר דרך נקב אחד שעושה ברגל כדי שיצא העור שלם ויוכל לשמש ככלי קיבול למים וכיוצא בזה (ראה הלכות יום טוב ג,ו). וְכֵן שְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. שנפדו ונאכלים כחולין.

תקציר הפרק 

פרק א' הלכות בכורות
פרק ראשון בנושא זה🎉🎉

מצות בכור בהמה

מצוות עשה לקדש ולהפריש את הבכורות הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור, ולתת אותם לכהנים.
בכור אדם ובכור חמור – נפדים, ופדיונם לכהנים, בכור בהמה טהורה – נשחט בעזרה, וזורקים את דמו, ומקטירים את אימוריו (חלביו), ושאר הבשר נאכל לכהנים.
מצוות בכור בהמה טהורה נוהגת גם בחוץ לארץ, אולם אין מביאים את הבכור מחוצה לארץ לארץ כדי להקריבו, אלא ממתינים עד שייפול בו מום, ואחר כך אוכלים אותו שם.
מצוות בכור בהמה טהורה נוהגת גם בזמן שאין בית המקדש קיים. ומפני שאי אפשר להקריבו – ממתינים עד שייפול בו מום, ואחר כך אוכלים אותו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כהן שיש לו בכור בעל מום-מותר לו למכרו לגוי?

2.כהן שנולד בעדרו בכור תמים-מותר לו להקריבו ולאוכלו בעצמו?

3.האם מתקיים דין בכור בהמה בימינו?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן