פרק א', הלכות חובל ומזיק, ספר נזיקין
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ – חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים: נֶזֶק, וְצַעַר, וְרִפּוּי, וְשֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת. וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו, כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין.
א. הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ. עשה חבלה בגופו (לאיסור חבלה ראה לקמן ה,א). חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. התשלום מתייחס לכמה מרכיבים אפשריים בחבלה, ויכול החובל להתחייב רק בחלק מחמישה אלו (כדלקמן ב,א). נֶזֶק. תשלום על הפגיעה הקבועה בגוף הנחבל. וְצַעַר. פיצוי על כאב. וְשֶׁבֶת. תשלום על אבדן ימי עבודה. וּבֹשֶׁת. תשלום על שביישו. מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. כשגובים מן הקרקע, גובים מהמשובח ביותר (אבל אם יש למזיק מיטלטלים גובים מהם מכל סוג שיהיה – ראה הלכות נזקי ממון ח,י, לקמן ז,טז). כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין. ראה הלכות נזקי ממון א,ב.
ב. נֶזֶק כֵּיצַד? שֶׁאִם קָטַע יַד חֲבֵרוֹ אוֹ רַגְלוֹ – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק, כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה עַתָּה, וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת שֶׁהִפְחִית מִדָּמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַיִן תַּחַת עַיִן" וכו' (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר "תַּחַת" – לְשַׁלֵּם מָמוֹן הוּא.
ב. נֶזֶק כֵּיצַד. כיצד אומדים את הנזק. כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה עַתָּה. כמה היה שווה עבד כזה לפני הקטיעה וכמה הוא שווה כעת. שֶׁנֶּאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן. הכתוב ממשיך: "שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות כא,כד-כה), ונלמד ממנו שעל החובל לשלם את דמי מה שהזיק, כמבואר בסמוך. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקראות. לְשַׁלֵּם מָמוֹן הוּא. ולא לחבול בו כפי שחבל בחברו.
ג. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד,כ) – אֵינוֹ לַחֲבֹל בָּזֶה כְּמַה שֶּׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵבֶר אוֹ לַחֲבֹל בּוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה, לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם נִזְקוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" (במדבר לה,לא) – לְרוֹצֵחַ בִּלְבַד הוּא שֶׁאֵין כֹּפֶר, אֲבָל לְחֶסְרוֹן אֵבָרִים אוֹ לְחַבָּלוֹת יֵשׁ כֹּפֶר.
ג. אֶלָּא שֶׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵבֶר וכו'. היה ראוי שיינתן בו מום כאשר נתן בחברו, והתשלום הוא תחליף לכך.
ד. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וּמַזִּיק: "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים יט,כא, ושם: וְלֹא) – שֶׁלֹּא תָּחוּס בַּתַּשְׁלוּמִין, שֶׁמָּא תֹּאמַר: עָנִי הוּא זֶה, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה חָבַל בּוֹ, אֲרַחֲמֶנּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ".
ד. שֶׁלֹּא תָּחוּס בַּתַּשְׁלוּמִין. ואין פירוש הפסוק שלא תחוס מלחסר לו איבר או מלחבול בו כמו שעשה לחברו.
ה. וּמִנַּיִן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאֵבָרִים "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ) תַּשְׁלוּמִין הוּא? שֶׁנֶּאֱמַר: "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא,כה), וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וכו' רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שם כא,יח-יט, ושם: וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה), הָא לָמַדְתָּ שֶׁ"תַּחַת" שֶׁנֶּאֱמַר בְּחַבּוּרָה – תַּשְׁלוּמִין, וְהוּא הַדִּין לְ"תַחַת" הַנֶּאֱמָר בְּעַיִן וּבִשְׁאָר אֵבָרִים.
ה. וּמִנַּיִן וכו'. אף שכבר למדנו מדרשה אחרת שמשלמים ממון על חבלות (לעיל ה"ג), היה ניתן לחשוב שהדבר נתון לבחירה בין תשלום ממון לחבלה ממשית, ולכן הובאה דרשה זו (ראה לח"מ, מער"ק). וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן וכו'. וכשם שבמכה זו הגורמת לחבורה נאמר שמשלם עליה ממון בלבד, כך בכתוב "חבורה תחת חבורה" הכוונה לתשלום ממון.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִרְאִין מֵעִנְיַן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כֻּלָּן מְפֹרָשִׁין הֵן מִפִּי מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וְכֻלָּן הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֵן בְּיָדֵינוּ, וְכָזֶה רָאוּ אֲבוֹתֵינוּ דָּנִין בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁו.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִרְאִין מֵעִנְיַן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּן מְפֹרָשִׁין הֵן מִפִּי מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וכו'. הדין שאדם שחבל בחברו משלם לו ממון ולא חובלים בו, יכול להילמד אמנם ממשמעות הפסוקים עצמם כמבואר לעיל, ויחד עם זאת הוא גם נאמר למשה בסיני באופן מפורש והועבר במסורת לחכמים, וכך גם נהגו בפועל בבתי הדין מימות משה ועד היום.
ז. וּמִנַּיִן שֶׁמַּזִּיק חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּאוֹנֵס: "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ" (דברים כב,כט). וְהוּא הַדִּין לְכָל הַמְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי הַצַּעַר.
ז. וּמִנַּיִן שֶׁמַּזִּיק חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כתשלום נפרד מתשלום הנזק. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּאוֹנֵס תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ. ומכתוב זה למדו שמלבד תשלומים אחרים שחייב האונס לשלם לנערה, הוא משלם גם על הצער שגרם לה כשנבעלה שלא ברצונה (ראה הלכות נערה בתולה ב,א).
ח. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּשֶׁבֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְרִפּוּי בִּפְנֵי עַצְמוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט).
ח. שֶׁנֶּאֱמַר וכו'. לגבי המכה את חברו ונפל למשכב.
ט. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּבֹשֶׁת בִּפְנֵי עַצְמָהּ? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו, וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" (דברים כה,יא-יב) – בִּכְלַל דִּין זֶה קְנַס הַמְבַיֵּשׁ.
ט. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ בִּכְלַל דִּין זֶה קְנַס הַמְבַיֵּשׁ. אף שמכתוב זה למדו שניתן לפגוע בחובל כאשר יש חשש לפגיעה בנפש (ראה הלכות רוצח א,ז-ח), למדו ממנו גם חיוב תשלום ממון במקרה של בושת (ראה אבן האזל).
י. אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁלְחָה יָדָהּ" (דברים כה,יא); אֲבָל הַמְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה – פָּטוּר. לְפִיכָךְ יָשֵׁן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ – פָּטוּר.
י. אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן. שיתכוון לעשות את המעשה שגרם לבושת, שלא כשאר התשלומים שעליהם חייב גם כשלא התכוון לעשות את המעשה (ראה לקמן הי"ב).
יא. אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן בֵּין שִׁכּוֹר, אִם חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הִזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ – מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַיָּשֵׁן חַיָּב לְשַׁלֵּם? בִּשְׁנַיִם שֶׁיָּשְׁנוּ כְּאֶחָד, וְנִתְהַפֵּךְ אֶחָד מֵהֶן וְהִזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ קָרַע בִּגְדוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד יָשֵׁן וּבָא אַחֵר וְשָׁכַב בְּצִדּוֹ – זֶה שֶׁבָּא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא הַמּוּעָד, וְאִם הִזִּיקוֹ הַיָּשֵׁן, פָּטוּר. וְכֵן אִם הִנִּיחַ כְּלִי בְּצַד הַיָּשֵׁן וּשְׁבָרוֹ הַיָּשֵׁן – פָּטוּר, שֶׁזֶּה שֶׁהִנִּיחוֹ הוּא הַמּוּעָד שֶׁפָּשַׁע.
יא. אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם. האדם מותרה באופן תמידי מלהזיק. בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד וכו'. וזהו לעניין תשלום הנזק שאותו חייב לשלם בכל מקרה שמזיק. אך לגבי שאר ארבעת התשלומים יש הבדל: שאם הזיק שלא בכוונה – פטור מן הבושת וחייב בצער בריפוי ובשבת, ואם היה אנוס – פטור מכל ארבעת התשלומים וחייב רק בתשלום הנזק (ראה לקמן הל' יב, טו; וראה לקמן הט"ז שכלל זה נוהג ברשות הניזק אבל בשאר רשויות הדין שונה). הִזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. ראה לקמן ו,א. מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. כדלעיל ה"א.
בִּשְׁנַיִם שֶׁיָּשְׁנוּ כְּאֶחָד. שהלכו לישון באותו הזמן. זֶה שֶׁבָּא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא הַמּוּעָד. הוא זה שפשע בכך שבא לאחר שהראשון היה כבר ישן, ולכן הישן שהזיקו פטור. וְכֵן אִם הִנִּיחַ כְּלִי בְּצַד הַיָּשֵׁן וּשְׁבָרוֹ הַיָּשֵׁן פָּטוּר. הישן פטור מלשלם על שבירת הכלי.
יב. מִי שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיק – חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת. נָפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה – חַיָּב בְּנֶזֶק בִּלְבַד, וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְאִם נִתְהַפֵּךְ – חַיָּב בַּכֹּל, אַף בְּבֹשֶׁת, שֶׁכָּל הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ – חַיָּב בְּבֹשֶׁת.
יב. מִי שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיק חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. מכיוון שהיה לו להיזהר מרוח מצויה, אינו נחשב כאנוס אלא כשוגג וחייב בארבעת התשלומים. וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת. משום שלא התכוון למעשה שגרם את הבושה . נָפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה חַיָּב בְּנֶזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. משום שהוא אנוס חייב רק בתשלום נזק ופטור משאר התשלומים. וְאִם נִתְהַפֵּךְ. תוך כדי נפילה התהפך מתוך כוונה ליפול על חברו, כדי שלא ייחבט בקרקע, ולא מתוך כוונה לביישו.
יג. שְׁנַיִם שֶׁחָבְלוּ בְּאֶחָד כְּאַחַת – שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין, וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. הָיָה אֶחָד מִתְכַּוֵּן וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן – זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר מִן הַבֹּשֶׁת.
יג. וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. מחלקים את התשלום ביניהם.
יד. וְהַמִּתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן וּבִיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל – נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ אֶת הָעֶבֶד וּבִיֵּשׁ אֶת בֶּן חֹרִין – נוֹתֵן לַבֶּן חֹרִין דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד.
יד. וּבִיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל. ללא כוונה. נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. מכיוון שבושת תלויה בכוונה, משלם לפי בושתו של זה שאותו התכוון לבייש (שאינו דומה המבייש את הקטן או את העבד למבייש את הגדול או את בן החורין כדלקמן ג,ד).
טו. הָיְתָה אֶבֶן מֻנַּחַת לוֹ בְּחֵיקוֹ, בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה – חַיָּב בְּנֶזֶק בִּלְבַד, וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע וְהִזִּיק, אוֹ שֶׁהִזִּיק כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן – חַיָּב בְּנֶזֶק בִּלְבַד, וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים.
טו. בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם. לא היה מודע לכך שהיא נמצאת בחיקו. וְנָפְלָה. שלא מדעתו. חַיָּב בְּנֶזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. שנחשב כאנוס שחייב רק בנזק (כדלעיל הי"ב). נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וכו'. התכוון לזרוק את האבן למרחק של שתי אמות, אך בניגוד לכוונתו זרק למרחק גדול יותר והזיקה, וגם במקרה זה נחשב כאנוס.
טז. הַמַּזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַוָּנָה בְּכָל מָקוֹם – חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים, וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ וְהִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת – חַיָּב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. אֲבָל אִם הֻזַּק זֶה שֶׁנִּכְנַס בְּבַעַל הַבַּיִת – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר, וְאִם הֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְהֻזְּקוּ שְׁנֵיהֶם זֶה בָּזֶה – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים.
טז. וְהִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת. בכוונה. אֲבָל אִם הֻזַּק זֶה שֶׁנִּכְנַס בְּבַעַל הַבַּיִת. שהזיקו בעל הבית שלא בכוונה. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. שאין חיוב על היזק שלא בכוונה ברשות המזיק. וְאִם הֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. שאדם המזיק בתוך רשותו של הניזק חייב אף בשוגג או באונס. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת. כגון שנתן בעל הבית רשות למזיק להיכנס, או שהיו ברשות הרבים שיש לשניהם רשות להלך בה. אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. כגון שנכנסו לחצר של אדם אחר שלא ברשותו. וְהֻזְּקוּ שְׁנֵיהֶם זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. שהחיוב על נזק שלא בכוונה הוא רק אם נכנס לרשות הניזק שלא ברשותו (והשווה לקמן ו,א-ג).
יז. הַמְבַקֵּעַ עֵצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפָרַח עֵץ מֵהֶן וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֶרֶת, אוֹ הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר, בֵּין בִּרְשׁוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטִפְּחָה לוֹ עַל פָּנָיו – בְּכָל אֵלּוּ חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת.
יז. וּפָרַח. ניתז. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אפילו אם היא שלו. אוֹ הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר בֵּין בִּרְשׁוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חַיָּב. מכיוון שהדרך להיכנס לחנות אף ללא רשות, היה על הנגר להיזהר מלהזיק. בְּכָל אֵלּוּ חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. שנחשב פושע במקרים אלו. וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת. שהרי לא התכוון להזיק (כדלעיל ה"י).
יח. כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין לְמִיתָה כָּךְ אוֹמְדִין לִנְזָקִים. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהִכָּה חֲבֵרוֹ בִּצְרוֹר קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק אוֹ בְּקֵיסָם שֶׁל עֵץ קָטָן, וְחָבַל בּוֹ חֵבֶל שֶׁאֵין חֵפֶץ זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" (שמות כא,יח) – דָּבָר הָרָאוּי לְהַזִּיק. אֲבָל חַיָּב הוּא בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד, שֶׁאֲפִלּוּ רָקַק בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּבֹשֶׁת.
לְפִיכָךְ צְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע בַּמֶּה הִזִּיק, וּמְבִיאִין הַחֵפֶץ שֶׁהִזִּיק בּוֹ לְבֵית דִּין עַד שֶׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ וְדָנִין עָלָיו. וְאִם אָבַד הַחֵפֶץ, וְאָמַר הַחוֹבֵל: 'לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק, וּכְמוֹ אָנוּס אֲנִי', וְהַנֶּחְבָּל אוֹמֵר: 'הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק' – יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטֹּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
יח. כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין לְמִיתָה. על מנת לחייב אדם ברצח אומדים את החפץ שבו היכה ואת מקום ההכאה ואת כוחו של ההורג וכוחו של הנהרג, ואינו חייב עד שיהיה בכל אלו כדי להמית (לאומדנים השונים ראה הלכות רוצח פרק ג). בִּצְרוֹר קָטָן. כמה אבנים קטנות. וְחָבַל בּוֹ חֵבֶל. עשה בו חבלה. רָקַק. ירק. בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אבל אם ירק על בגדיו פטור (ראה לקמן ג,ה).
וְאָמַר הַחוֹבֵל לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק וּכְמוֹ אָנוּס אֲנִי. שלא העליתי על דעתי שמחפץ כזה ייגרם נזק. יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטֹּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ה,ד. שבמקרה שאין ספק לגבי עצם האירוע אלא ספק בפרטי האירוע הנחבל נשבע ונוטל, בניגוד לכלל הרגיל שהמוציא מחברו עליו הראיה.
יט. הַבַּרְזֶל אֵין לוֹ אֹמֶד, אֲפִלּוּ מַחַט קְטַנָּה רְאוּיָה הִיא לְהָמִית, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְהַזִּיק. הַזּוֹרֵק אֶבֶן, וּלְאַחַר שֶׁיָּצָאת מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן וְקִבְּלָהּ – פָּטוּר מִכְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ" (דברים יט,ה) – פְּרָט לַמַּמְצִיא אֶת עַצְמוֹ.

יט. הַבַּרְזֶל אֵין לוֹ אֹמֶד. אין צורך לאמוד אותו, והחובל באמצעותו חייב בכל מקרה. וְקִבְּלָהּ. פגעה בראשו. שֶׁנֶּאֱמַר וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ. פסוק זה נאמר לגבי החוטב עצים שהרג בשגגה שבמקרה זה אינו גולה, משום שהנרצח גרם זאת לעצמו על ידי הוצאת ראשו (ראה הלכות רוצח ו,ט), והוא הדין לחובל שבמקרה זה פטור מן התשלומים.

תקציר הפרק 

🤔 סליחה, דרסתי אותך…
אף אחד מאיתנו לא רוצה לפגוע בחברו, אבל לעיתים זה קורה, לצערנו… אדם יוצא מהחנייה ברוורס ולא שם לב להולך הרגל שעובר מאחוריו — למזלם של שני הצדדים, זה נגמר רק בחבלה קלה ובאשפוז, אבל עכשיו מוטלת על הפוגע חובה לפצות את הנפגע ולשלם לו חמישה סוגי תשלומים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, לא פחות. נשמע הרבה? אין בעיה. אתם מוזמנים להתחלף עם הנפגע… 😊

🤷‍ האם שיכור שעשה תאונה אחראי לנזק שגרם?
לפי הנלמד בפרק, אדם נחשב "מועד לעולם", כלומר, יש לו אחריות תמידית על מעשיו. לכן הוא חייב בתשלום הנזק גם אם הזיק כשהיה ישן או שיכור, ועליו לשלם פיצוי "מן היפה שבנכסיו", ואם גרם תאונה בשעה שהיה בגילופין, הוא אשם ואחראי לתוצאות מעשיו. אגב, לפי ההלכה, וגם לפי חוק העונשין הישראלי, עצם הנהיגה בשכרות היא עבירה, גם אם הנהג הצליח להגיע לביתו בשלום ולא פגע באיש בדרכו 🚓

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נאמר בחובל לא תחוס עינך משום שאסור לרחם עליו?

2.אדם שהתגלגל בשינתו והזיק- פטור?

3.סופה שהפילה אדם מהגג והזיק – האם חייב?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן