פרק א', הלכות חמץ ומצה, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הָאוֹכֵל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּפֶסַח מִתְּחִלַּת לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד סוֹף יוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים בְּנִיסָן: בְּמֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה" (שמות יב,טו); בְּשׁוֹגֵג – חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַמְמַחֶה וְשׁוֹתֶה.
א. חַטָּאת קְבוּעָה. הבאה תמיד מן הבהמה, בניגוד ל'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד). הַמְמַחֶה. ממעך או ממיס לנוזל.
ב. הֶחָמֵץ בְּפֶסַח אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות יג,ג) – לֹא יִהְיֶה בּוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה. וְהַמַּנִּיחַ חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲכָלוֹ – עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שם יג,ז; דברים טז,ד, ושם: וְלֹא יֵרָאֶה), וְנֶאֱמַר: "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב,יט), וְאִסּוּר הֶחָמֵץ וְאִסּוּר הַשְּׂאֹר שֶׁבּוֹ מְחַמְּצִין – אֶחָד הוּא.
ב. לֹא יִהְיֶה בּוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה. ובכלל זה כל היתר שימוש אחר (והשווה הלכות מאכלות אסורות ח,טו). וְהַמַּנִּיחַ. המשאיר. בִּרְשׁוּתוֹ. במקום השייך לו. וְאִסּוּר הֶחָמֵץ וְאִסּוּר הַשְּׂאֹר שֶׁבּוֹ מְחַמְּצִין אֶחָד הוּא. ולכן עוברים על שני לאווים אלו לא רק בשאור, שהוא עיסה חמוצה ממים וקמח המשמשת להתפחת בצק אחר, אלא גם בחמץ (ראה הגדרתו לקמן ה,א).
ג. אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן קָנָה חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ חִמְּצוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, וּבָא הַפֶּסַח וְלֹא בִּעֲרוֹ אֶלָּא הִנִּיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין – אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ג. כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. כדי להתחייב במלקות יש לעשות מעשה, משום שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (הלכות סנהדרין יח,ב). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
ד. חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם. וְדָבָר זֶה קְנָס מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא – אֲסָרוּהוּ, וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ עַד שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ אַחַר הַפֶּסַח.
ד. חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח. שהיה ברשותו ובבעלותו של ישראל במהלך הפסח (וראה לקמן פרק ד). מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מדברי חכמים. אֲסָרוּהוּ וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ וכו'. מחשש שיבוא להניח במזיד, קנסו אף את המניח בשוגג או באונס.
ה. חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר אַחֵר בְּפֶסַח, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. וְחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, אִם נִתְעָרֵב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ אַחַר הַפֶּסַח, שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ אֶלָּא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ, אֲבָל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַפֶּסַח.
ה. בֵּין בְּמִינוֹ. כגון חיטים שהחמיצו והתערבו בחיטים שלא החמיצו. בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ. כגון חיטים שהחמיצו והתערבו בשעורים או במין אחר. הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. שלא כשאר האיסורים המתבטלים בתערובת בשישים או ברוב, כאן משום חומרת איסורו אין החמץ מתבטל כלל (לפירוט הטעם ראה הלכות מאכלות אסורות טו,ט, טו,יב). אִם נִתְעָרֵב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ. בין אם התערב בתוך הפסח בין אם התערב לאחריו. שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ אֶלָּא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ. כאשר הוא מצוי בפני עצמו.
ו. אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת עַצְמוֹ שֶׁל חָמֵץ. אֲבָל עֵרוּב חָמֵץ, כְּגוֹן כֻּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהֶחָמֵץ מְעֹרָב בָּהֶן, אִם אֲכָלָן בְּפֶסַח – לוֹקֶה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות יב,כ). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאָכַל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים, הוּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל, אִם אָכַל – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת.

ו. כֻּתָּח הַבַּבְלִי. מִתבל העשוי מדברים שונים ומערבים בו קמח (ראה פה"מ פסחים ג,א, נדרים ו,ג). וְשֵׁכָר הַמָּדִי. משקה משכר העשוי ממשרת חיטים ושעורים (ראה פה"מ פסחים שם), כעין הבירה שלנו. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. ומכאן נלמד איסור לכל דבר שמעורב בו חמץ. בְּשֶׁאָכַל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. שהחמץ שבתוך התערובת שאכל מצטרף לשיעור כזית, ואכלו בזמן הנדרש כדי לאכול לחם בשיעור של שלוש ביצים (ראה הלכות מאכלות אסורות יד,ח). אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. וממילא אין ממשות חמץ בתערובת זאת (ראה הלכות מאכלות אסורות טו,ג). אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל. שהרי אסור לאכול גם כלשהו מן החמץ. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.

ז. הָאוֹכֵל מִן הֶחָמֵץ עַצְמוֹ בְּפֶסַח כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זֶה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות יג,ג, ושם: וְלֹא). וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן, אֶלָּא עַל כְּשִׁעוּר שֶׁהוּא כַּזַּיִת. וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בְּמֵזִיד – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ח. אָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית בַּיּוֹם. וְכָל הָאוֹכֵל בִּזְמַן זֶה – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז,ג), כְּלוֹמַר עַל קָרְבַּן הַפֶּסַח. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה: לֹא תֹּאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח, שֶׁהִיא בֵּין הָעַרְבַּיִם וְהוּא חֲצִי הַיּוֹם.
ח. בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. בניסן. מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית בַּיּוֹם. שהיום מחולק לשנים עשר חלקים שווים (שעות זמניות), שש קודם חצות ושש לאחר חצות, והשעה השביעית מתחילה מחצות היום. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. לֹא תֹּאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח וכו'. ראה עוד לקמן ב,א.
ט. וְאָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל חָמֵץ מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה. וּמִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית יִהְיֶה הֶחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָיָה: שָׁעָה שִׁשִּׁית מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּשְׁאָר הַיּוֹם, מִשְּׁבִיעִית וָמַעְלָה – מִן הַתּוֹרָה.
שָׁעָה חֲמִישִׁית אֵין אוֹכְלִין בָּהּ חָמֵץ, גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעֻנָּן, שֶׁמָּא יִטְעֶה בֵּין חֲמִישִׁית וְשִׁשִּׁית. וְאֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית. לְפִיכָךְ תּוֹלִין בָּהּ הַתְּרוּמָה וְלֶחֶם תּוֹדָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵחָמֵץ שֶׁהוּא קֹדֶשׁ: לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין, עַד שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית – שׂוֹרְפִין הַכֹּל.
ט. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה. להרחיקו מאיסור תורה.
גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעֻנָּן. וכשאין השמש נראית, קשה להבחין בשעות באופן מדויק. לְפִיכָךְ. משום שאיסור הנאה מדברי חכמים מתחיל רק בשעה שישית. תּוֹלִין. מניחים ללא הכרעה. לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. לא אוכלים משום גזרת חכמים, ולא שורפים משום שאין איסור שעה זו אלא משום גזרה.
י. הָא לָמַדְתָּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית, וְאֵין אוֹכְלִין בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית, אֲבָל נֶהֱנִין בּוֹ. וְהָאוֹכֵל בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהָאוֹכֵל מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית – לוֹקֶה.

תקציר הפרק 

פרק א הלכות חמץ ומצה

איסורי החמץ

איסור אכילת חמץ הוא בכל שהוא, אך חיוב כרת הוא רק על אכילה או שתיה כזית.
חל איסור גם על הנאה מחמץ וגם על הנחתו ברשותו.
חמץ שעבר עליו הפסח (אפילו באונס) אסור בהנאה, מדברי סופרים, מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא.
חמץ שהתערב בפסח בדבר אחר – אוסר בכל שהוא, ואין חייבים כרת על אכילתו.

🕢🕥
זמני האיסור: י"ד ניסן מתחילת שעה חמישית מחכמים – איסור אכילה. מתחילת שעה שישית – איסור *הנאה.
מחצות היום (תחילת שעה שביעית) – איסור אכילה והנאה מן התורה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.היה לו חמץ ושכח לבערו-האם עבר על לאו?

2.שכח חמץ בפסח – מותר אחר החג למכרו לגוי?

3.אכל פרור חמץ בפסח – עבר על איסור תורה?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן