א. עַד שֶׁיִּבָּלֵל תְּחִלָּה… וְזֶהוּ הַנִּקְרָא הֶכְשֵׁר. האוכל צריך להתרטב במשקה (מתוך שבעת המשקים המפורטים לקמן) קודם שתיגע בו הטומאה, ובכך הוא מוכשר לקבל טומאה. שֶׁנֶּאֱמַר וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע. והמשך הפסוק: "ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם".

ב. וְהַשֶּׁמֶן. שמן זית. וְהַדְּבַשׁ. דבש דבורים (אבל דבש תמרים אינו נחשב משקה, לקמן הכ"א). וְלֹא יִהְיוּ סְרוּחִין. מקולקלים, שאינם ראויים לכלום (פה"מ עדויות ב,ג, וראה לקמן ב,יד, ב,כא).

ה. שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ. לא הגיעו לכדי שליש גידולם (להגדרת שליש גידול בזיתים ראה הלכות מעשר ב,ה), ולפיכך גם המשקים היוצאים מהם אינם נחשבים כמשקים לעניין טומאה.

ו. הַקֹּשְׁט. צמח שמפיקים ממנו בושם. וְהַחֲמַם. צמח בעל ריח עז ממשפחת הזנגביליים, ויש מפרשים שהוא סוג של קינמון. וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים. כל הצמחים הריחניים (פה"מ עוקצין ג,ה). וְהַתִּיָּה וְהַחִלְתִּית. צמחי תיבול בארצות קרות (שם). וְהַפִּלְפְּלִין. פלפל שחור. וְחַלּוֹת חָרִיעַ. חריע הוא קורטם הצבעים, וחלות חריע הן חלק מסוים בצמח ששימש לצביעת תבשילים (שם).

ז. הַשֶּׁבֶת. ירק (המכונה כיום שמיר) שדרך לאכלו חי כקינוח בסוף הסעודה (פה"מ עוקצין ג,ד) או לכתשו ולאכלו בתוך מאכל הנקרא כותח (רש"י נידה נא,ב), אך משתמשים בו גם לנתינת טעם בתבשיל ולאחר מכן מוציאים אותו ממנו. סְתָמוֹ לַאֲכִילַת גּוּפוֹ. שכל עוד לא חשב עליו אחרת הוא עומד לאכילה חי, ולפיכך הוא מיטמא טומאת אוכלין (פה"מ שם). וְאִם חָשַׁב עָלָיו לִקְדֵרָה. אם חשב עליו במפורש להשתמש בו לצורך בישול (ריק"ו, בפירוש השני). וְהַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה וכו'. כאן מדובר בשבת שלא חשב עליו לקדרה, ואם בכל זאת נתנו לקדרה אינו יוצא מידי טומאתו עד שייתן טעם בקדרה ולא יהיה ראוי לאכילה יותר (ראה שם).

ח. וְהַגְּרוֹגָרוֹת. תאנים. עַד שֶׁיִּפָּסְלוּ מִלֶּאֱכֹל אָדָם. כדין כל האוכלים שאינם מקבלים טומאה במצב זה (לקמן ב,יד).

ט. הַכַּרְשִׁינִין. מין קטנית (מכונה בימינו בקיית הכרשינה) שמשמשת בעיקר למאכל בהמה.

י. הַקֹּר. החלק הרך שנמצא בראש הדקל וראוי לאכילת אדם. וְאִם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ. השליקה היא בישול במים והטיגון נעשה בשמן.

יא. הַחַרְצַנִּין. גרעיני הענב הפנימיים. וְהַזֻּגִּין. קליפות הענב החיצוניות. החרצנים והזגים נחשבים כפסולת הפרי (הלכות נזירות ה,ב).

יב. זֵיתִים וַעֲנָבִים הַקָּשִׁים שֶׁנִּפְרָצִין וְיוֹצְאִין מִתַּחַת הַקּוֹרָה בִּשְׁעַת הַדְּרִיכָה. שמחמת שהם קשים אינם נסחטים על ידי הקורה אלא נפלטים החוצה. עַד אַרְבַּעַת קַבִּין לְכָל כּוֹר. כל עוד כמות הזיתים והענבים הנפרצים אינה גדולה משיעור של ארבעה קבים לכל כור של יבול (כ-2.25 אחוז). הָיָה הַנִּפְרָץ יָתֵר מִזֶּה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שבכמות כזו יש להם חשיבות משל עצמם אף על פי שהם קשים ולא ראויים לסחיטה. וְאִם כְּנָסָן לָאֳכָלִין. אסף אותם לצורך אכילה.

יג. הַכַּפְנִיּוֹת. אשכולות תמרים בתחילת צמיחתם (פה"מ ערלה א,ט). וְהַפַּגִּים. פירות קטנים מאוד בתחילת תהליך ההבשלה. וְהַבֹּסֶר. פירות בשלב הבשלה מתקדם יותר אך טרם גמרו להתבשל (פה"מ עוקצין ג,ו).

יד. לוּלְבֵי זְרָדִין וְהֶחָרוּבִין. ראשי הענפים הרכים וראשי החרובים בזמן פריחת האילנות. וְשֶׁל עֲדָל. לולבים של ירק הדומה לצנון. הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה. מין בצל שעליו רחבים (פירוש רה"ג לעוקצין ג,ד). עַד שֶׁיִּמְתְּקוּ. עד שיכשירו אותם לאכילה על ידי כבישה (פה"מ שביעית ז,ה, עוקצין ג,ד).

טו. מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים בֵּין מִשֶּׁהִמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא הִמְתִּיקוּ. כיוון שהם ראויים לאכילה אף לפני הכבישה.

טז. שֶׁכְּבָשָׁן בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן. כבש אותם ביין או בחומץ יחד עם העלים שלהם. שֶׁלֹּא כְּבָשָׁן לְאָכְלָן אֶלָּא לְמַרְאֶה. וכל שאינו מיוחד למאכל אינו מקבל טומאת אוכלין.

יז. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת. השער הדק שעל הקישות (מין קישוא הדומה למלפפון). וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ. הפרח שבראשו.

יח. שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה. מבלי שחישב עליו לאכילה, כיוון שהוא נחשב כאוכל כבר מעצמו. מִשֶּׁיְּרַסֵּק הַחַלּוֹת מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. אף שהדבש נחשב כאוכל בעודו בכוורת, אין הוא נחשב כמשקה לעניין הכשר (כדלעיל ה"ב) ולעניין טומאה (שטומאת המשקים חמורה מטומאת האוכלים, ראה הלכות שאר אבות הטומאות פרק ז) עד שירסק האדם את החלות שבכוורת ויוציא מהם את הדבש. דְּבַשׁ הַזָּב מִכַּוַּרְתּוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. הדבש הנוזל מן הכוורת מאליו אין דינו כשאר הדבש שבכוורת שהוא כאוכל, אלא דינו כמשקה (רשב"ם בבא בתרא פ,א), ואם חישב עליו לאכילה הוציאו מטומאת משקים לטומאת אוכלים (ראה ח"ד טהרות ב,ה, ט"ז או"ח קנח ס"ק ז).

יט. בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. שאין דרך בני אדם להשתמש בשמן קרוש לצרכי אכילה או שתייה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. שדם קרוש נחשב אוכל כאשר חושבים עליו (ראה תוספתא כריתות ב,יט שהאוכל דם קרוש חייב עליו משום איסור אכילת דם).

כ. חָלָב שֶׁקָּרַשׁ וכו'. ראה גם לקמן ט,ב.

כב. נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ. אלא רק המקום שנגע בטומאה, שאין השלג נחשב כגוש אחד לעניין טומאתו (מה שאין כן לעניין טהרתו, ראה לקמן ב,כג). הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶשׂ הַטָּמֵא. הכניס את השלג לתוך חלל הכלי. נִטְמָא כֻּלּוֹ. שכלי חרש טמא מטמא את כל האוכלים והמשקים הנכנסים לאווירו (הלכות כלים יג,ב).

כג. הֶחָלָב שֶׁבַּכְּחַל שֶׁחָשַׁב עָלָיו. חלב שבעטין הבהמה שחשב עליו למשקה בעודו בלוע בכחל (ביאור הגר"א לתוספתא טהרות ב,ד). בָּטְלָה דַּעְתּוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר. שהחלב שבכחל אינו נחשב חלב (ראה הלכות מאכלות אסורות ט,יב לעניין איסור בשר וחלב), ואפילו לאחר שנסחט אינו מתטמא, שבשעה שחשב לא היה משקה כלל (שם). הֶחָלָב שֶׁבַּקֵּבָה. חלב שינקה הבהמה לפני שנשחטה ונמצא עדיין בקיבתה, וגם הוא אינו נחשב כחלב (ראה הלכות מאכלות אסורות ט,טו). הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. שבניגוד לחלב שבכחל, החלב שבקיבה כנוס במקום אחד ולפיכך מועילה בו המחשבה (ביאור הגר"א שם).

כד. מִשֶּׁיְּהַלֵּךְ בָּהֶן הַדּוֹרֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב. שילך בגת לאורכה ולרוחבה. גַּרְגְּרִים שְׁלֵמִים. ענבים שלא נסחטו. מִשֶּׁיֵּעָטְנוּ. את הזיתים מאחסנים לקראת הסחיטה בכלי הנקרא מעטן כדי שיתרככו. ומשעה זו נגמרה מלאכתם והם מוכנים לסחיטה, ולפיכך השמן היוצא מהם נחשב כמשקה (ראה פה"מ טהרות ט,א ולקמן יא,ו-יג לעניין הכשר; והשווה הלכות תרומות ה,ה).

כה. הָעָרְלָה. פירות אילן מאכל בשלוש שנים הראשונות לנטיעתו אסורים בהנאה (הלכות מאכלות אסורות י,ט). וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. ירקות או תבואה שנזרעו בצד גפנים או גפן שנטעה בצד ירקות, שניהם אסורים בהנאה (שם ה"ו, הלכות כלאיים ה,ז). וְשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. שור שדינו להיסקל (כגון שהמית אדם) אסור בהנאה משעה שנגמר דינו (הלכות מאכלות אסורות ד,כב). ובמקרה ששחטו הוא מטמא טומאת אוכלים (שאילו לאחר שנסקל הרי הוא נבלה ומטמא כנבלה). וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בֵּין שֶׁנִּשְׁחֲטָה בֵּין שֶׁנֶּעֶרְפָה. הרוג שנמצא בדרך ואין ידוע מי הרגו, מודדים את המרחק ממנו אל הערים שמסביב, וזקני העיר הקרובה מביאים עגלה ועורפים אותה בנחל איתן לכפרה (הלכות רוצח ט,ב-ג). העגלה נאסרת בהנאה משעה שיורדת לנחל (שם י,ו), וכשנשחטה או נערפה היא מטמאת טומאת אוכלים, שעריפתה מטהרת אותה מידי נבלה כשחיטה כשרה (כס"מ, ראה הלכות שאר אבות הטומאות ג,יג). וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. מצורע הנטהר מטומאתו מביא שני ציפורי דרור, את אחת הציפורים שוחטים לכלי ובו מים חיים (הלכות צרעת יא,א), ציפור זו נאסרת בהנאה לאחר שחיטתה (שם ה"ז). וּפֶטֶר חֲמוֹר. את הוולד הבכור של החמור יש לפדות בשה ולתתו לכהן. כשהבעלים אינו מעוניין בפדיון החמור עורפים את ראשו, והוא אסור בהנאה (הלכות ביכורים יב,ד). ומדובר כאן במקרה שלא ערפו אותו אלא שחטו שבכגון כך הוא מטמא טומאת אוכלים כל עוד הוא מפרכס כדין כל בהמה טמאה (ראה לקמן ג,ד, הלכות שאר אבות הטומאות ב,א; כס"מ בשם רש"י בכורות ט,ב וראה פירוש נוסף ברש"י שם). וייתכן לפרש שמדובר כשערפו אותו ועריפה זו מטהרת אותו מידי נבלה (בדומה לעגלה ערופה), ולפיכך הוא מטמא טומאת אוכלין (ראה זכר ישעיהו). וּבָשָׂר בְּחָלָב. שאסור בהנאה (הלכות מאכלות אסורות ט,א). וּבְשַׂר פָּרָה אֲדֻמָּה. שמאפרה מטהרים טמא מת, ואסורה בהנאה משהוקדשה ועד שתיעשה אפר (ראה הלכות מעילה ב,ה; ומתטמאת טומאת אוכלים רק במקרה שחשב עליה לאכילה, הלכות שאר אבות הטומאות ג,ג). וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר. בשר קרבנות שנפסלו (להגדרתם ראה הלכות פסולי המוקדשין יג,א-ג), והם אסורים בהנאה וטעונים שרפה. כֻּלָּם מִתְטַמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִים. שכולם נחשבים כאוכלים לעניין טומאה אף שאינם מותרים באכילה.