פרק א', הלכות טוען ונטען, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ בְּמִטַּלְטְלִין, וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהוֹדָה בּוֹ, וְנִשְׁבָּע עַל הַשְּׁאָר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה" וכו' (שמות כב,ח).
וְכֵן אִם כָּפַר בַּכֹּל וְאָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁהָיוּ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע מִן הַתּוֹרָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. וְכֵן לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁעֵד אֶחָד "לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת" (דברים יט,טו) אֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם לִשְׁבוּעָה.
א. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ בְּמִטַּלְטְלִין וכו'. אבל אם תובע ממנו קרקעות, אינו נשבע (ראה לקמן ה,א). וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן. הנתבע הודה לתובע על חלק מהתביעה וכפר בשאר. שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה וכו'. המשך הפסוק: "עד האלהים יבוא דבר שניהם", ופירשו חכמים שהכוונה שהנתבע צריך להישבע בפני בית דין על טענתו (ראה מכילתא דרשב"י כב,ח). ואת הלשון "אשר יאמר כי הוא זה" פירשו חכמים שהכוונה שהנתבע אומר שאין בידו אלא 'זה', דהיינו שמודה בחלק מסוים מהתביעה ולא בכולה (ראה מכילתא דר"י מסכתא דנזיקין פרש' טו).
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת אֵינוֹ קָם אֲבָל קָם לִשְׁבוּעָה. עדות של עד אחד אינה מתקבלת ומתקיימת לעניין חיוב עונש, אבל היא יכולה לחייב שבועה.
ב. אֵין לְךָ מְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה: מִי שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת הַמִּטַּלְטְלִין, וּמִי שֶׁחִיְּבוֹ עֵד אֶחָד, וְהַשּׁוֹמֵר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּשּׁוֹמֵר: "שְׁבֻעַת יי תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב,י). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין בְּהִלְכוֹת שְׂכִירוּת. וְכָל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן נִשְׁבָּע, וְנִפְטָר מִלְּשַׁלֵּם.
אֲבָל כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, כְּגוֹן שָׂכִיר וְנֶחְבָּל וְנִגְזָל וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק, כְּגוֹן הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – כֻּלָּן נִשְׁבָּעִין בְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְכָל אֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – הֲרֵי הֵן כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, בִּנְקִיטַת חֵפֶץ.

ב. אֵין לְךָ מְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה. יש רק שלושה מקרים שבהם חייב אדם שבועה מהתורה (ראה גם הלכות שבועות יא,ה). בְּהִלְכוֹת שְׂכִירוּת. א,ב.

אֲבָל כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין… כֻּלָּן נִשְׁבָּעִין בְּתַקָּנַת חֲכָמִים. בכל המקרים שבהם הדין הוא שהתובע הוא שנשבע ועל סמך השבועה הוא נוטל את מה שתובע, השבועה היא תקנת חכמים ואינה מהתורה. שָׂכִיר. תיקנו חכמים שהשכיר שתובע שכרו מבעל הבית, יישבע שלא קיבל תשלום וייטול שכרו, שכן בעל הבית טרוד בפועליו ולא תמיד זוכר אם שילם או לא (הלכות שכירות יא,ו). וְנֶחְבָּל וְנִגְזָל. חכמים קנסו את החובל והגוזל שבמקרים מסוימים יהיה הטוען כלפיהם נאמן להישבע וליטול מהם, וזאת כדי שלא יתרבו הנזקים וההפקרות בין בני אדם (ראה הלכות חובל ה,ד, הלכות גזלה ד,א-ב, פה"מ שבועות ז,ג). וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אם טען הנתבע שכל החוב שבשטר פרוע והודה התובע שחלק ממנו פרוע, גובה את שאר החוב בשבועה (ראה הלכות מלווה ולווה יד,א-ג ושם נזכרים מקרים נוספים שהמלווה נשבע ונוטל). וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק. יש מקרים שבהם חכמים חייבו את התובע להישבע אף על פי שהתובע אינו טוען טענה ודאית אלא רק חושד בנתבע. כְּגוֹן הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין. שותף יכול להשביע את שותפו שלא לקח מעסקי השותפות שנתונים בידו יותר מהמגיע לו, וכן בעל השדה יכול להשביע את האריס המטפל בשדה תמורת חלק מהיבול שלא לקח יותר ממה שסוכם ביניהם (וראה הלכות שלוחין ושותפין ט,א שם מפורטים אנשים נוספים הנשבעים בטענת ספק ומוסבר מדוע הם נשבעים בטענת ספק). אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי הֵן כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. אף על פי ששבועות אלו נתקנו על ידי חכמים, מכל מקום נשבע כשהוא אוחז בידו ספר תורה כפי שנשבעים שבועת התורה (ראה הלכות שבועות יא,ח).

ג. הַטּוֹעֵן מִטַּלְטְלִין עַל חֲבֵרוֹ, וְכָפַר בַּכֹּל וְאָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', אוֹ שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת וּנְתָנוֹ מִיָּד וְאָמַר: 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא זֶה, וְהֵא לְךָ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'אֱמֶת שֶׁהָיָה לְךָ אֶצְלִי, אֲבָל מָחַלְתָּ לִי' אוֹ 'נָתַתָּה' אוֹ 'מָכַרְתָּ' אוֹ 'הֶחֱזַרְתִּי לְךָ', אוֹ שֶׁטְּעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים – בְּכָל אֵלּוּ פָּטוּר מִן שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה.
אֲבָל חַכְמֵי תַּלְמוּד תִּקְּנוּ שֶׁיִּשָּׁבַע הַנִּתְבָּע בְּכָל אֵלּוּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְיִפָּטֵר, וְאֵינָהּ כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ נְקִיטַת חֵפֶץ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דֶּרֶךְ הַשְּׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה וְדֶרֶךְ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת.

ג. הַטּוֹעֵן מִטַּלְטְלִין עַל חֲבֵרוֹ. התובע מחברו מיטלטלין. וּנְתָנוֹ מִיָּד וְאָמַר אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא זֶה וְהֵא לְךָ. שכאשר הנתבע הציע לתובע את המיטלטלין שהודה עליהם ואמר לו 'הא לך', הרי שכעת אין כאן תביעה אלא לגבי השאר, ועל השאר הנתבע כופר בכול (ראה גם לקמן ג,טו). אֲבָל מָחַלְתָּ לִי. על מה שהיה לך בידי. אוֹ נָתַתָּה אוֹ מָכַרְתָּ. או שטען שנתן לו במתנה או שמכר לו. אוֹ שֶׁטְּעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים. תבע דבר אחד והודה הנתבע על דבר אחר שלא תבע ממנו, ואף במקרה זה אין חייבים שבועת מודה במקצת (ראה לקמן ג,ח-י).

בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת. יא,ח-יג.

ד. כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנִפְטָר. וְאִם לֹא רָצָה לְהִשָּׁבַע – יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְגוֹבִין מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁטָּעַן חֲבֵרוֹ עָלָיו, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר לוֹ: 'אֵינִי זָז מִדִּין תּוֹרָה, אוֹ הִשָּׁבַע אוֹ תֵּן לִי'. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן, וְנוֹתֵן.
אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶן: אִם הָיָה מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין – אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הַנִּתְבָּע אוֹמֵר לוֹ: 'הִשָּׁבַע וְטֹל כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ לְךָ חֲכָמִים', וְאִם לֹא רָצָה לְהִשָּׁבַע – יֵלֵךְ. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאִם אָמַר הַתּוֹבֵעַ: 'אֵינִי רוֹצֶה בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁתִּקְּנוּ לִי חֲכָמִים, אֶלָּא הֲרֵינִי כִּשְׁאָר כָּל הַתּוֹבְעִין' – הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעַ אֶת הַנִּתְבָּע הֶסֵּת. וְאִם רָצָה לְהָפְכָהּ עַל הַתּוֹבֵעַ – מְחַיְּבִין אֶת הַתּוֹבֵעַ לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת, וְיִטֹּל אוֹ יֵלֵךְ לוֹ.
ד. יוֹרְדִין לִנְכָסָיו. בית דין לוקחים מנכסיו ונותנים לתובע. אֵינִי זָז מִדִּין תּוֹרָה אוֹ הִשָּׁבַע אוֹ תֵּן לִי. איני מוותר על דין התורה שלפיו אתה חייב לשלם אלא אם כן תישבע. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן וְנוֹתֵן. מתקנת הגאונים במקרים מסוימים כאשר אדם חושד באדם אחר שטוען כנגדו בשקר ואינו יכול לחייבו שבועה, הוא יכול להטיל חרם (קללה) באופן כללי על מי שמשקר כנגדו באותו העניין בלי להזכיר את שמו של החשוד כדי לאיים עליו שלא יטען כנגדו שלא כדין (ראה מ"מ, הלכות גזלה ד,ז-ח, הלכות שלוחין ושותפין ג,יא).
שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶן. מתקנת חכמים. לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה. לחייב את הנתבע בשבועה כדי להיפטר מכך שהוא יישבע בעצמו וייטול. וְאִם לֹא רָצָה לְהִשָּׁבַע יֵלֵךְ. אם התובע אינו רוצה להישבע ילך בלא כלום. שֶׁאִם אָמַר הַתּוֹבֵעַ אֵינִי רוֹצֶה בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁתִּקְּנוּ לִי חֲכָמִים. להישבע בנקיטת חפץ וליטול. אֶלָּא הֲרֵינִי כִּשְׁאָר כָּל הַתּוֹבְעִין. כסתם אדם שתבע את חברו והלה כופר בכול. וְאִם רָצָה לְהָפְכָהּ עַל הַתּוֹבֵעַ מְחַיְּבִין אֶת הַתּוֹבֵעַ לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִטֹּל אוֹ יֵלֵךְ לוֹ. אם הנתבע אינו רוצה להישבע היסת הוא יכול לדרוש שהתובע יישבע במקומו וייטול (ששבועת היסת ניתנת להתהפך על התובע כדלקמן ה"ו). ואם התובע אינו רוצה להישבע, אינו נוטל כלום.
ה. הָיָה הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶן מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנִפְטָרִין, כְּגוֹן הַנִּשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת סָפֵק אוֹ מִן הַנִּשְׁבָּעִין הֶסֵּת, וְלֹא רָצָה לְהִשָּׁבַע – מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם לֹא בָּא וְלֹא תָּבַע נִדּוּיוֹ – מַלְקִין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, כְּכָל מִי שֶׁחָלָה עָלָיו שַׁמְתָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַתִּירִין לָזֶה נִדּוּיוֹ. וְאֵין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה.
ה. מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנִפְטָרִין. מאלו שנשבעים מדברי חכמים כדי להיפטר מתשלום. מְשַׁמְּתִין. מנדים, כדין מי שלא קיבל עליו את הדין שמנדים אותו (הלכות תלמוד תורה ו,יד). אִם לֹא בָּא וְלֹא תָּבַע נִדּוּיוֹ. אם לא בא לבית דין כדי להסדיר את העניין ולהסיר ממנו את הנידוי. מַלְקִין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. הדיין מכה אותו בשוט "לפי מה שייראה לו לפי קשיותו" (פה"מ שבועות ו,א). כְּכָל מִי שֶׁחָלָה עָלָיו שַׁמְתָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ. ויש מקרים שבהם נוהגים בדרך אחרת במי שלא תובע להתיר נידויו, והדבר תלוי בנסיבות המעשה (ראה הלכות תלמוד תורה ז,ו-ז ובר"י קאפח שם). וְאֵין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה. ורק מי שחייב שבועה מהתורה חייב לשלם אם לא נשבע כדלעיל ה"ד.
ו. כָּל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת, אִם רָצָה לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל הַתּוֹבֵעַ – הֲרֵי הַתּוֹבֵעַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנוֹטֵל. וְאֵין לְךָ מִי שֶׁנִּשְׁבָּע הֶסֵּת וְנוֹטֵל מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁנֶּהֶפְכָה עָלָיו שְׁבוּעַת הֶסֵּת, וְאֵין לְךָ שְׁבוּעָה שֶׁתֵּהָפֵךְ אֶלָּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת בִּלְבַד. אֲבָל שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם שֶׁהִיא כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה – אֵין הוֹפְכִין שְׁבוּעָתָן.
ו. אִם רָצָה לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל הַתּוֹבֵעַ. שבמקום שהנתבע יישבע וייפטר, התובע יישבע וייטול את מה שתובע. וְאֵין לְךָ מִי וכו'. זהו המקרה היחיד שבו תובע נשבע שבועת היסת ונוטל. וְאֵין לְךָ שְׁבוּעָה שֶׁתֵּהָפֵךְ אֶלָּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת בִּלְבַד. שמפני שהיא שבועה קלה ייפו חכמים את כוחו של הנתבע שיכול להפוך את השבועה על התובע (מ"מ). אֲבָל שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם שֶׁהִיא כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה אֵין הוֹפְכִין שְׁבוּעָתָן. וראה לקמן ב,ד-ז שאם הנתבע חשוד על שבועת שקר משביעים את התובע ונוטל.
ז. אֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֶלָּא עַל טַעֲנַת וַדַּאי, אֲבָל עַל הַסָּפֵק – פָּטוּר. כֵּיצַד? 'כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה', אוֹ שֶׁאָמַר: 'מָנֶה שֶׁהִלְוִיתִיךָ, כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתַּנִי', 'אָמַר לִי אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלְךָ מָנֶה' אוֹ 'צִוָּה לִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלְךָ מָנֶה', 'דָּבָר פְּלוֹנִי נִגְנַב מִבֵּיתִי וְלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא אַתָּה, קָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁאַתָּה גְּנַבְתּוֹ', 'חִשַּׁבְתִּי מְעוֹתַי וּמָצָאתִי חָסֵר, שֶׁמָּא אַתָּה הִטְעִיתַנִי בַּחֶשְׁבּוֹן', וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: 'אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. אֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֶלָּא עַל טַעֲנַת וַדַּאי. שהתובע טוען טענה ודאית כלפי הנתבע. אָמַר לִי אַבָּא. יתום שטען על פי מה ששמע מאביו לפני שמת. צִוָּה לִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלְךָ מָנֶה. אבי אמר בפני עדים שהוא מייעד לי ממון זה שיש לו אצלך כחלק מצוואתו. הִטְעִיתַנִי בַּחֶשְׁבּוֹן. ונתת לי פחות ממה שהיית צריך לתת או שלקחת ממני יותר ממה שהיית צריך לקחת.
ח. 'מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ בְּוַדַּאי', וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ, שֶׁמָּא יֵשׁ לְךָ שֶׁמָּא אֵין לְךָ' – הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְנִפְטָר, לְפִי שֶׁלֹּא חִיֵּב עַצְמוֹ בְּוַדַּאי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
'כּוֹר חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ בְּוַדַּאי', וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חִטִּים הוּא אוֹ שְׂעוֹרִים' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וּמְשַׁלֵּם שְׂעוֹרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ בְּוַדַּאי. התובע טוען טענת ודאי שיש לו מנה אצל הנתבע.
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וּמְשַׁלֵּם שְׂעוֹרִים. מכיוון שמודה באופן עקרוני שחייב לו אך אינו יודע אם חיטים או שעורים, משלם שעורים שערכן פחות מחיטים שהרי לכל הפחות חייב לו דמיהן. ועל ההפרש שבין חיטים לשעורים שלגביו אינו מודה ואינו מכחיש, חייב שבועת היסת ככל נתבע שטוען טענת שמא (וראה לקמן ג,י מה הדין במקרה שכפר בטענת החיטים והודה שחייב לו שעורים).
ט. 'מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ בְּוַדַּאי', וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: 'כֵּן הָיָה לְךָ בְּיָדִי, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ אוֹ עֲדַיִן לֹא הֶחֱזַרְתִּי' – חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְלֹא יִשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ כְּלָל, אֲפִלּוּ הֶסֵּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב, וַהֲרֵי זֶה טָעַן אוֹתוֹ טַעֲנַת וַדַּאי, וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם נִפְטַר אוֹ לֹא נִפְטַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֲבָל אִם אֵין לוֹ תּוֹבֵעַ, אֶלָּא הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וְאָמַר: 'גְּזַלְתִּיךָ' אוֹ 'הִלְוִיתַנִי מָנֶה', 'אָבִיךָ הִפְקִיד אֶצְלִי מָנֶה', 'אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי' – אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם – חַיָּב לְשַׁלֵּם.
ט. מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב. ברור לנתבע שהיה חייב והודה בכך. וַהֲרֵי זֶה טָעַן אוֹתוֹ טַעֲנַת וַדַּאי. התובע טוען בוודאות שחובו לא נפרע. וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם נִפְטַר אוֹ לֹא נִפְטַר. הנתבע מסופק אם פרע את החוב או לא, ומכיוון שברור שהיה הנתבע חייב צריך הוא עתה לשלם לתובע, וטענתו שאינו יודע אם החזיר או לא אינה פוטרת אותו מאחריותו, עד שיזכור בוודאי מה עשה.
אֲבָל אִם אֵין לוֹ תּוֹבֵעַ אֶלָּא הוֹדָה מֵעַצְמוֹ… אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. שאין כאן טענת ודאי אלא רק ספק של האדם שמא הוא חייב.
י. 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם', 'הִשָּׁבַע הֶסֵּת וָלֵךְ', 'הִשָּׁבַע אַתָּה הֶסֵּת וְטֹל', וְאָמַר הַתּוֹבֵעַ: 'אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁבַע' – הֲרֵי הַנִּתְבָּע אוֹמֵר לוֹ: 'אוֹ הִשָּׁבַע וְטֹל אוֹ תֵּלֵךְ בְּלֹא כְּלוּם', וְאֵין שָׁם הִפּוּךְ אַחֵר. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל 'מִי שֶׁהוּא חַיָּב לִי וְלֹא יִתֵּן לִי'.
י. הִשָּׁבַע הֶסֵּת וָלֵךְ הִשָּׁבַע אַתָּה הֶסֵּת וְטֹל. התובע דרש מהנתבע להישבע אם רוצה להיפטר מטענתו, והנתבע הפך את השבועה ודרש שהתובע יישבע וייטול מה שטוען. וְאָמַר הַתּוֹבֵעַ אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁבַע. ורוצה להפוך את השבועה בחזרה על הנתבע שיישבע וייפטר או שישלם. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁהוּא חַיָּב לִי וְלֹא יִתֵּן לִי. אם התובע אינו רוצה להישבע הוא יכול להטיל חרם על מי שלא נותן לו את מה שחייב לו כדי לאיים על הנתבע לשלם (ראה לעיל ה"ד בביאור).
יא. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, אֲפִלּוּ הֶסֵּת – יֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבַע עַל 'כָּל מִי שֶׁיִּטְעֹן עָלַי דָּבָר שֶׁאֵינִי חַיָּב בּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּיעַ אוֹתִי בְּחִנָּם', וְיַעֲנֶה הַמַּשְׁבִּיעוֹ אָמֵן, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע זֶה. וְתַקָּנָה טוֹבָה הִיא זוֹ לְבַעֲלֵי דִּינִין כְּדֵי שֶׁיִּמָּנְעוּ מִטַּעֲנוֹת הַשֶּׁקֶר, וְלֹא יִגְרְמוּ לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, וְלֹא יַשִּׂיאוּ שֵׁמַע שָׁוְא.

יא. יֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים. יכול להטיל חרם בפני בית דין. וְלֹא יִגְרְמוּ לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה וְלֹא יַשִּׂיאוּ שֵׁמַע שָׁוְא. שכאשר האדם נשבע בשם ה' על טענת שקר שטענו נגדו, אף על פי שנשבע באמת, מכל מקום הרי יש כאן שבועה בשם ה' והזכרת שם שמים שלא לצורך (שהרי כל הצורך בשבועה נובע כאן מטענת שקר), ויש בכך מן האיסור של "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ,ו) שכולל גם שבועת שווא (ראה הלכות שבועות יב,ט-יא, וראה גם שם יא,יח וברדב"ז שם).

יב. כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם – מְגַלְגֵּל עָלָיו הַמַּשְׁבִּיעוֹ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יִתְחַיֵּב מָמוֹן. וְעַד הֵיכָן כֹּחַ הַגִּלְגּוּל? עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: 'וּבִכְלַל שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁלֹּא נִמְכַּרְתָּה לִי בְּעֶבֶד עִבְרִי, וַעֲדַיִן עַבְדִּי אַתָּה'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין עַל הַשָּׂכִיר.
יב. מְגַלְגֵּל עָלָיו הַמַּשְׁבִּיעוֹ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. המשביע יכול להוסיף טענות נוספות והנשבע צריך להישבע גם עליהן במסגרת השבועה המקורית. מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יִתְחַיֵּב מָמוֹן. המשביע יכול לגלגל רק טענות שהנשבע היה חייב לשלם אם היה מודה בהן, אבל טענות שבכל מקרה לא היה מתחייב לשלם עליהן אינו יכול לצרף לשבועה המקורית (וראה גם הלכות שלוחין ושותפין י,ב). וְעַד הֵיכָן כֹּחַ הַגִּלְגּוּל. עד כמה יכול להרחיק לכת בטענות הנוספות שמצרף לטענה המקורית. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ. הלכות שכירות יא,ט. שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין עַל הַשָּׂכִיר. שכיר שבא להישבע כדי ליטול שכרו, מקילים עליו ולא מגלגלים עליו שיישבע על טענות נוספות.
יג. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה, אֲפִלּוּ הֶסֵּת, וְהִתְחִיל הַתּוֹבֵעַ לְגַלְגֵּל עָלָיו דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא טָעַן אוֹתוֹ תְּחִלָּה, רָאָה זֶה הַנִּתְבָּע כָּךְ וְאָמַר: 'אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁבַע, אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם הַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי עַל כְּפִירָתָהּ שְׁבוּעָה זוֹ' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִין לַנִּתְבָּע: 'אוֹ תֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁגִּלְגֵּל עָלֶיךָ מִטְּעָנוֹת הַוַּדָּיוֹת, אוֹ הִשָּׁבַע וְהִפָּטֵר'.
יד. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ טְעָנוֹת הַרְבֵּה – אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה, אֶלָּא שְׁבוּעָה אַחַת עַל הַכֹּל. נִתְחַיֵּב שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל שְׁתֵּי טְעָנוֹת, קַלָּה וַחֲמוּרָה – מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ הַחֲמוּרָה, וּמְגַלְגֵּל בָּהּ שְׁאָר הַדְּבָרִים.
יד. וּמְגַלְגֵּל בָּהּ שְׁאָר הַדְּבָרִים. כולל בשבועה החמורה את הטענות שחייב עליהן שבועה קלה.
טו. כָּל הַטּוֹעֵן עַל חֲבֵרוֹ טַעֲנָה שֶׁאִם הוֹדָה בָּהּ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מָמוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר – אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ הֶסֵּת וְלֹא חֵרֶם סְתָם. כֵּיצַד? 'אַתָּה אָמַרְתָּה לִי שֶׁתִּתֵּן לִי מָנֶה', 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ הֶסֵּת וְלֹא חֵרֶם, שֶׁאִלּוּ הוֹדָה בְּדָבָר זֶה, לֹא הָיָה חַיָּב כְּלוּם. 'אַתָּה קִלַּלְתָּ אוֹתִי', 'אַתָּה הוֹצֵאתָ עָלַי שֵׁם רַע', 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – אֵין מַחֲרִימִין עַל זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
טו. אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ הֶסֵּת. מכיוון שגם אם אמר שייתן לו אינו מתחייב בדיבור בלבד ללא קניין. אַתָּה קִלַּלְתָּ אוֹתִי אַתָּה הוֹצֵאתָ עָלַי שֵׁם רַע… אֵין מַחֲרִימִין עַל זֶה. מכיוון שאין חובת תשלומים על מעשים כאלו.

טז. 'אַתָּה חָבַלְתָּ בִּי', 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם שֶׁבֶת וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת. 'אַתָּה בִּיַּשְׁתַּנִי', 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', אִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁגּוֹבִין בּוֹ קְנָסוֹת – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת, שֶׁאִלּוּ הוֹדָה, הָיָה מְשַׁלֵּם הַבֹּשֶׁת.

טז. אַתָּה חָבַלְתָּ בִּי. טען התובע שהשני חבל בו, והחובל חייב בחמישה תשלומים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (הלכות חובל א,א). שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ וכו'. אם אדם הודה בבית דין על דבר המחייב אותו תשלום שמוגדר כקנס, הרי הוא פטור מלשלמו (הלכות נזקי ממון ב,ח), ולכן הכופר בטענה שמחייבת אותו קנס פטור מלהישבע עליה. ובאשר לתשלומי החובל הנזכרים כאן, הרי חלק מהם מוגדרים כקנס שאין המודה בהם חייב לשלם, אך תשלומי שבת וריפוי אינם מוגדרים כקנס ולכן אם הודה בהם חייב, וכן הבושת אף על פי שהיא קנס, המודה בה חייב (ראה הלכות חובל ה,ו-ז). אַתָּה בִּיַּשְׁתַּנִי… אִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁגּוֹבִין בּוֹ קְנָסוֹת הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וכו'. אף על פי שמשלם בושת על פי עצמו, מכל מקום בתי דין בחוץ לארץ שאינם סמוכים אינם דנים דיני קנסות ובכלל זה דיני בושת (ראה הלכות סנהדרין ה,ט-י).
יז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹדֶה בִּקְנָס פָּטוּר? כְּשֶׁהוֹדָה בְּדָבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו קְנָס, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'חָבַלְתִּי בָּזֶה'. אֲבָל אִם הוֹדָה שֶׁ'חָבַלְתִּי בָּזֶה, וְהֵבִיא עָלַי עֵדִים בְּבֵית דִּין וְחִיְּבוּנִי לִתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ בְּנִזְקוֹ' – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ, אִם טָעַן הַטּוֹעֵן שֶׁ'בֵּית דִּין חִיְּבוּ אוֹתְךָ לְשַׁלֵּם לִי מֵאָה דִּינָרִין מִשּׁוּם שֶׁחָבַלְתָּה בִּי', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יז. הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. מכיוון שהודה שנתחייב כבר בבית דין, הרי זה ככל חוב.

תקציר הפרק 

🤔 מה חשב הרמב"ם על גלגולים?!
מתנצלים, על גלגול נשמות הרמב"ם לא דיבר כלל, בוודאי לא בפרקנו העוסק בהלכות טוען ונטען ולא בהלכות נשמות וגלגוליהן, אבל על גלגול שבועה – דווקא כן. אז מה זה "גלגול שבועה" בכלל ומה עושים עם זה? – "גלגול שבועה" הוא מצב שבו אדם המחויב בשבועה מתבקש לכלול בשבועתו הכחשה לטענות שלא היו כלולות מראש בתביעה, ובלשון רמב"ם: "כל מי שנתחייב שבועה – בין של תורה, בין של דבריהם – מגלגל עליו המשביעו כל מה שירצה מדברים שאם יודה בהן יתחייב ממון" (הלכה יב). והאמת? גלגול שבועה נראה לנו לא פחות מפחיד מגלגול נשמות! 👻

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שבועה מהתורה – לפטור מתשלום בלבד?

2.האם ניתן להפוך שבועות נוספות מלבד היסת?

3.כל השבועות נשבע בנקיטת ספר תורה?

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן