פרק א', הלכות יום טוב, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שֵׁשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, וְיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת, וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי – הֵן הַנִּקְרָאִין יָמִים טוֹבִים, וּשְׁבִיתַת כֻּלָּן שָׁוָה, שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, חוּץ מִמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" (שמות יב,טז).
א. שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה חוּץ מִמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. שלא כשבת ויום הכיפורים שבהם אסורה גם מלאכה שהיא לצורך אכילה.
ב. כָּל הַשּׁוֹבֵת מִמְּלֶאכֶת עֲבוֹדָה בְּאֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶם "שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג,כד, כג,לט), כְּלוֹמַר: שְׁבֹת. וְכָל הָעוֹשֶׂה בְּאֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, כְּגוֹן שֶׁבָּנָה אוֹ הָרַס אוֹ אָרַג וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ – הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג,ז ובהמשך הפרק, במדבר פרקים כח-כט), "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות יב,טז). וְאִם עָשָׂה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה.
ב. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה. עדים למעשה העברה המעידים עליו בפני בית דין, ואזהרה קודם מעשה העברה (הלכות סנהדרין יב,א-ב).
ג. הָעוֹשֶׂה אֲבוֹת מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּיוֹם טוֹב בְּהַתְרָאָה אַחַת, כְּגוֹן שֶׁזָּרַע וּבָנָה וְסָתַר וְאָרַג בְּהַתְרָאָה אַחַת – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת; חִלּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת, וְאֵין חִלּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב.
ג. חִלּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת וְאֵין חִלּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב. אם עשה בשבת כמה אבות מלאכה שונים נענש על כל אחד מהם בנפרד (הלכות שבת ז,ז), אך ביום טוב נענש בעונש אחד על כל המלאכות שעשה.
ד. כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, אִם עָשָׂה אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה – לוֹקֶה, חוּץ מֵהַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְהַהַבְעָרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, הֻתְּרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב לְהוֹצִיא קָטָן אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ מַפְתֵּחַ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.
וְכֵן מֻתָּר לְהַבְעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וּשְׁאָר מְלָאכוֹת: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה – מֻתָּר, כְּגוֹן שְׁחִיטָה וְלִישָׁה וַאֲפִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן; וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ אֲכִילָה – אָסוּר, כְּגוֹן אֲרִיגָה וּכְתִיבָה וּבִנְיָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.

ד. כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת. לרשימת המלאכות האסורות בשבת ראה הלכות שבת ז,א. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֲכִילָה הֻתְּרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וכן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך (פה"מ ביצה א,ה, וראה מ"מ).

ה. כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן אִם נַעֲשֵׂית מִבָּעֶרֶב – אָסְרוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וְלָמָּה אָסְרוּ דָּבָר זֶה? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַנִּיחַ אָדָם מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מִבָּעֶרֶב לְיוֹם טוֹב, וְנִמְצָא יוֹם טוֹב כֻּלּוֹ הוֹלֵךְ בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָן מְלָאכוֹת, וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
ו. וּמִזֶּה הַטַּעַם עַצְמוֹ לֹא אָסְרוּ הַהוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הוֹצָאָה הִיא מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְלָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ? כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַשְׁלִים חֲפָצָיו, וְלֹא יִהְיֶה כְּמִי שֶׁיָּדָיו אֲסוּרוֹת. אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מִבָּעֶרֶב, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן עֵסֶק – אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב.
ו. וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַשְׁלִים חֲפָצָיו. ראה לקמן ה,א-ח הגבלות מסוימות על ההוצאה ביום טוב. אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מִבָּעֶרֶב… אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב. וגם הבערה שהותרה שלא לצורך אכילה מותרת רק כשמבעיר מאש קיימת, אך אסור ליצור אש ביום טוב מפני שיכול לעשות כן מערב יום טוב (ראה לקמן ד,א).
ז. כֵּיצַד? אֵין קוֹצְרִין וְלֹא דָּשִׁין וְלֹא זוֹרִין וְלֹא בּוֹרְרִין וְלֹא טוֹחֲנִין אֶת הַחִטִּים וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מִבָּעֶרֶב, וְאֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן.
ז. וְלֹא דָּשִׁין וכו'. פעולות שמהוות את תהליך הפקת הקמח מהחיטים (להסבר פעולות אלו ראה ביאור הלכות שבת ז,א).
ח. אֲבָל לָשִׁין וְאוֹפִין וְשׁוֹחֲטִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב, שֶׁאִם עָשָׂה אֵלּוּ מִבָּעֶרֶב, יֵשׁ בְּכָךְ הֶפְסֵד אוֹ חֶסְרוֹן טַעַם, שֶׁאֵין לֶחֶם חַם אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁבָּשַׁל הַיּוֹם כְּלֶחֶם שֶׁנֶּאֱפָה מֵאֶמֶשׁ וּכְתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל מֵאֶמֶשׁ, וְלֹא בָּשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט הַיּוֹם כְּבָשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט מֵאֶמֶשׁ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן אִם נַעֲשׂוּ מִבָּעֶרֶב – עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, כְּגוֹן שְׁחִיקַת תְּבָלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
ח. שְׁחִיקַת תְּבָלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שאף שאינם נאכלים בפני עצמם, הם משמשים להתקנת האוכל (לפרטי דינים אלו ראה לקמן ג,יב-יג).
ט. אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּחֹל, וְלֹא הֻתְּרָה מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה אֶלָּא כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהּ בְּיוֹם טוֹב. עָשָׂה כְּדֵי לֶאֱכֹל בְּיוֹם טוֹב וְהוֹתִיר – מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּחֹל.
ט. מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּחֹל. את מה שרוצה להכין לצורך יום חול. וְהוֹתִיר. שייר חלק מהמאכל.
י. מְמַלְּאָה אִשָּׁה קְדֵרָה בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת, וּמְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד, וּמְמַלְּאָה אִשָּׁה תַּנּוּר פַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לְכִכָּר אֶחָד, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַפַּת מְרֻבָּה הִיא נֶאֱפֵית יָפֶה, וּמוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת בְּבַת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. נַחְתּוֹם. אופה או טבח. לְקִיתוֹן. לכלי קטן של מים.
יא. הַמְבַשֵּׁל אוֹ הָאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ וְנִשְׁאַר הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ לְמָחָר, בֵּין בַּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים – הֲרֵי זֶה אָסוּר, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱמִירוּ בַּמַּעֲרִים יוֹתֵר מִן הַמֵּזִיד.
יא. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. שלא יעשה כאילו מבשל לצורך אורחים וכיוצא בזה, כשכוונתו באמת לבשל לצורך מחר. וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב וכו'. שאף שאם עבר במזיד ובישל ביום טוב לצורך השבת התירו לו לאכלו בשבת, במערים החמירו יותר כדי שלא יבואו לעשות זאת באופן קבוע (ראה לקמן ו,י ובפסקים ושיטות שם).
יב. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת – לֹא יִשְׁחֹט אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּחֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. מְסֻכֶּנֶת. שיש חשש שתמות בקרוב, ורוצה לשחטה לפני שתמות ותיעשה נבלה.
יג. אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְהַאֲכִיל גּוֹיִם אוֹ כְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז): "לָכֶם" – וְלֹא לְגוֹיִם, "לָכֶם" – וְלֹא לִכְלָבִים. לְפִיכָךְ מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל אִם בָּא הַגּוֹי מֵאֵלָיו – אוֹכֵל עִמָּהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹכְלִין, שֶׁכְּבָר הֱכִינוּהוּ.
יג. הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. "אך אשר יֵאָכֵל לכל נפש הוא לבדו יֵעָשֶׂה לכם", ודרשו מכאן שההיתר לעשות מלאכות לצורך אוכל נפש ביום טוב הוא רק 'לכם' ולא עבור אחרים. מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַּׁבָּת. מזמינים אותו לסעודה (ראה גם הלכות שבת ו,כא). יַרְבֶּה. יכין יותר אוכל באופן האסור.
יד. בְּהֵמָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – מֻתָּר לְשָׁחֳטָהּ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל עִסָּה שֶׁחֶצְיָהּ לְגוֹי וְחֶצְיָהּ לְיִשְׂרָאֵל – אֲסוּרָה לֶאֱפוֹת אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲלֹק הַבָּצֵק. בְּנֵי הַחַיִל שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶן פַּת בְּיוֹם טוֹב, אִם כְּשֶׁנּוֹתְנִין פַּת לְתִינוֹק אֵין מַקְפִּידִין – מֻתָּר לֶאֱפוֹתוֹ לָהֶן בְּיוֹם טוֹב, שֶׁכָּל פַּת וּפַת רְאוּיָה לְתִינוֹק. עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה – נֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב.
יד. מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲלֹק הַבָּצֵק. ולכן לא התירו את האפייה של החצי של הגוי. בְּנֵי הַחַיִל. חיילים שאינם יהודים שמגיעים למקומות מיושבים ובני המקום צריכים לספק להם שירותים כגון הכנת לחם. אִם כְּשֶׁנּוֹתְנִין פַּת לְתִינוֹק אֵין מַקְפִּידִין. שנותנים מהפת שאפו מקמח החיילים לתינוק, ואין החיילים מקפידים על כך. עִסַּת הַכְּלָבִים. עיסה שנילושה עם רכיבים גסים של חיטה ומיועדת בעיקר לבעלי חיים (פה"מ חלה א,ח).
טו. הַמְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְגוֹיִם אוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לְהַנִּיחַ לַחֹל – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁאִלּוּ בָּאוּ לוֹ אוֹרְחִים הָיָה אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל רָאוּי לָהֶן. עָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וְהוֹתִיר – מֻתָּר לְהַאֲכִיל מִמֶּנּוּ לְגוֹיִם וְלִבְהֵמָה.
טו. שֶׁאִלּוּ בָּאוּ לוֹ אוֹרְחִים הָיָה אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל רָאוּי לָהֶן. ומשום כך אין כאן עברה מוחלטת ואין לוקים עליה.
טז. רְחִיצָה וְסִיכָה הֲרֵי הֵן בִּכְלַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְעוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" (שמות יב,טז) – לְכָל שֶׁבְּצֹרֶךְ הַגּוּף. לְפִיכָךְ מְחִמִּין חַמִּין בְּיוֹם טוֹב, וְרוֹחֵץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲבָל כָּל גּוּפוֹ – אָסוּר, מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ. וְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – רוֹחֵץ בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל דָּבָר זֶה אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד.
טז. מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ. חכמים הגבילו את הרחיצה בשבת וביום טוב מפני שהבלנים היו מחממים את המים בשבת (ראה הלכות שבת כב,ב). שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל דָּבָר זֶה אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד. חכמים אסרו רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מבעוד יום רק בשבת ולא ביום טוב.
יז. כָּל שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת, בֵּין מִשּׁוּם שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִמְלָאכָה אוֹ מֵבִיא לִידֵי מְלָאכָה, בֵּין מִשּׁוּם שְׁבוּת – הֲרֵי הוּא אָסוּר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר בְּשַׁבָּת – מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב. וְיֵשׁ בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵין בְּשַׁבָּת – אִסּוּר מֻקְצֶה, שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּמֻתָּר בְּשַׁבָּת; מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב קַל מִשַּׁבָּת, אָסְרוּ בּוֹ הַמֻּקְצֶה, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לְזַלְזֵל בּוֹ.
יז. בֵּין מִשּׁוּם שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִמְלָאכָה אוֹ מֵבִיא לִידֵי מְלָאכָה. ונאסר משום כך על ידי חכמים (ראה הלכות שבת כא,א). בֵּין מִשּׁוּם שְׁבוּת. פעולות שנאסרו כדי שחפצי האדם ודיבוריו בשבת יהיו שונים מאלו שבחול (ראה שם כד,א). אוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין בְּיוֹם טוֹב. כגון הוצאה (ראה פה"מ ביצה ה,ב). וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. ראה הלכות שבת כד,יב-יג, ופרקים כה-כו. אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. שלצורך אוכל נפש התירו לטלטל חפצים אלו. אִסּוּר מֻקְצֶה. איסור לאכול ביום טוב דבר שדחוהו מאכילה וחשבו עליו שלא לאכלו (פה"מ ביצה א,א), וכן איסור להשתמש בדברים שבערב יום טוב לא היו מיועדים לשימוש (ראה לקמן ב,יא ואילך). ומוקצה שאסור באכילה ובשימוש אסור גם בטלטול (ראה לקמן ה"כ, ב,יז).
יח. כֵּיצַד? תַּרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וְשׁוֹר הָעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ, וּפֵרוֹת הָעוֹמְדִין לִסְחוֹרָה – כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻקְצֶה הֵן, וְאָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, עַד שֶׁיָּכִין אוֹתָן מִבְּעוֹד יוֹם וְיַחֲשֹׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה. אֲבָל בְּשַׁבָּת – הַכֹּל מוּכָן אֵצֶל שַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲכָנָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב, כָּךְ הַנּוֹלָד אָסוּר.
יח. וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ. אינן נחשבות למוכנות (ראה לקמן ב,ה). אֲבָל בְּשַׁבָּת הַכֹּל מוּכָן אֵצֶל שַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲכָנָה. בשבת כל מה שראוי למאכל מותר גם אם לא ייעדוהו לאכילה, כגון פירות העומדים לסחורה (ראה הלכות שבת כו,יד). הַנּוֹלָד. דבר שהתחדש ביום טוב שלא הייתה דעתו עליו, כגון פירות שנשרו מהאילן (פה"מ ביצה א,א; וראה לקמן ב,יא-יב, ב,יח).
יט. חֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, אֲבָל אֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְלֹא שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ, בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אַחַר שַׁבָּת – אֲסוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּרְנְגֹלֶת עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, הוֹאִיל וּמֵאֶמֶשׁ נִגְמְרָה הַבֵּיצָה, נִמְצָא שַׁבָּת מֵכִין אוֹתָהּ לְיוֹם טוֹב. וַאֲסָרוּהָ בְּכָל יוֹם טוֹב גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב שֶׁאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּכָל שַׁבָּת אֲסוּרָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב.
יט. חֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וכו'. דבר שהתהווה ביום חול מותר באכילה למחרת בשבת או ביום טוב, אבל אם התהווה ביום טוב שחל בערב שבת או שהתהווה בשבת שחלה בערב יום טוב, אסור למחרת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּרְנְגֹלֶת עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה וכו'. והיא עצמה מוכנה ומותרת ביום טוב, מכל מקום הביצה אסורה מכיוון שהטלת הביצה מתרחשת ביום שלאחר השלמת יצירתה, וכיוון שנולדה ביום טוב נמצא שגמר יצירתה היה בשבת והיא הכינה את הביצה ליום טוב. וַאֲסָרוּהָ בְּכָל יוֹם טוֹב. גם אם חל לאחר יום חול, שאז חול הכין ליום טוב.
כ. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ, כָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף – כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי לְמָחָר יֻתְּרוּ הַכֹּל, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֲפִלּוּ בְּאַלְפֵי אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל. הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת בְּיוֹם טוֹב וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, שֶׁאֵין זֶה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא קֶרִי, לֹא גָּזְרוּ בּוֹ.
כ. בְּאֶלֶף. ביצים. וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. דבר אסור שיש דרך להתירו או שזמן איסורו מוגבל, אסרוהו חכמים אפילו אם התערב באלף ואינו בטל ברוב (ראה הלכות מאכלות אסורות טו,י). גְּמוּרוֹת. מוכנות. קֶרִי. מקרה.
כא. זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּל יוֹם טוֹב מֵאֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים – מִנְהָג הוּא. וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי – מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּגָּלוּת, וְאֵין עוֹשִׂין בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי יָמִים אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּלְבַד. וּבְהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מִסֵּפֶר זֶה נְבָאֵר עִקַּר מִנְהָג זֶה, וּמֵאֵיזֶה טַעַם עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים בְּכָל מָקוֹם.
כא. זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּל יוֹם טוֹב מֵאֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים מִנְהָג הוּא. בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה ולא ידעו בחוץ לארץ מתי חל יום טוב היו עושים אותו יומיים מספק. ואף בזמן הזה שקובעים את יום טוב לפי חשבון הלוח ואין כבר ספק בדבר, תיקנו חכמים להמשיך את המנהג שנהגו קודם לכן לנהוג שני ימים (ראה לקמן ו,יד, הלכות קידוש החודש ה,ד-ה). וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא. תוקפו של היום השני אינו מן התורה אלא מדברי חכמים (ראה הלכות קידוש החודש שם ה"ו). וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּגָּלוּת. כל עניין יום טוב שני שייך לחוץ לארץ, ובארץ ישראל עושים יום אחד, מלבד בראש השנה. וּבְהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מִסֵּפֶר זֶה. ה,ד–יב. עִקַּר מִנְהָג זֶה. שורש מנהג יום טוב שני בחוץ לארץ. וּמֵאֵיזֶה טַעַם עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים בְּכָל מָקוֹם. גם בארץ ישראל (ראה שם קידוש החודש ה,ז-ח).
כב. יוֹם טוֹב שֵׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – כָּל שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי. וְכָל הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין בִּמְלָאכָה בֵּין שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, אוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ אִם לֹא יִהְיֶה מִן הַתַּלְמִידִים. וּכְשֵׁם שֶׁהָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה, כָּךְ הַשֵּׁנִי, וְאֵין בֵּינֵיהֶן הֶפְרֵשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן הַמֵּת בִּלְבַד.
כב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ואינו כמו היום הראשון שחיובו מהתורה. וַאֲפִלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. ששני הימים שלו נחשבים לקדושה אחת (לקמן הכ"ד), בכל זאת ביום השני אינו לוקה מן התורה אלא מרדות בלבד. חוּץ לַתְּחוּם. אלפיים אמה ממקום שביתתו (ראה הלכות שבת כז,א). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים. מְנַדִּין. מטילים עליו נידוי (ראה גם הלכות תלמוד תורה ו,יד; לדיני הנידוי ראה שם ז,ב ואילך). אִם לֹא יִהְיֶה מִן הַתַּלְמִידִים. שאם היה תלמיד חכם מנסים להימנע מלנדותו עד כמה שאפשר (ראה שם ז,א). אָסוּר בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית. אסור להספיד בו על המת ולקבוע בו צום (ראה הלכות תעניות א,ו, א,ט, הלכות אבל יא,ג). וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה. שמחת החג (ראה לקמן ו,יז-יח).
כג. כֵּיצַד? הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן – יִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ הַגּוֹיִם, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי – יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו, כְּגוֹן עֲשִׂיַּת הַמִּטָּה וּתְפִירַת הַתַּכְרִיכִין וּקְצִיצַת הַבְּשָׂמִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁיּוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי הַמֵּת – כַּחֹל הוּא חָשׁוּב, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
כג. יִתְעַסְּקוּ. יטפלו. וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו וכו'. ראה הלכות אבל ד,א. וַאֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. שהחמירו בהם להחשיבם כיום אחד ארוך (לקמן הכ"ד), מכל מקום הקלו ביום השני בקבורת המת.
כד. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אֵלּוּ שֶׁל גָּלֻיּוֹת – שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן, וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד. לְפִיכָךְ, דָּבָר שֶׁהָיָה מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּרִאשׁוֹן, אִם הֵכִין אוֹתוֹ לַשֵּׁנִי – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כֵּיצַד? בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן – תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. חַיָּה וָעוֹף שֶׁנִּצּוֹדוּ בָּרִאשׁוֹן – יֵאָכְלוּ בַּשֵּׁנִי. דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע שֶׁנֶּעֱקַר בָּרִאשׁוֹן – יֵאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְכֵן מֻתָּר לִכְחֹל אֶת הָעַיִן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חֹלִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן, וּכְיוֹם אֶחָד חֲשׁוּבִין לְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֶלָּא לְעִנְיַן הַמֵּת בִּלְבַד. אֲבָל בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
שַׁבָּת הַסְּמוּכָה לְיוֹם טוֹב, וְנוֹלְדָה בֵּיצָה בְּאֶחָד מֵהֶן – אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּבֵּיצָה. וַאֲפִלּוּ נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי – לֹא תֵּאָכֵל בַּשַּׁבָּת הַסְּמוּכָה לוֹ.
כד. שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד. חכמים לא החשיבום כיום אחד ארוך אלא כשני ימים נפרדים. לְפִיכָךְ דָּבָר שֶׁהָיָה מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן… אִם הֵכִין אוֹתוֹ לַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שלא כיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה שאינם מכינים אחד לשני (לעיל הי"ט), בשני ימים טובים הראשון מכין לשני.
מֻתָּר לִכְחֹל אֶת הָעַיִן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חֹלִי. מותר למרוח בעין חומר גם שלא לצורך רפואי. קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן וּכְיוֹם אֶחָד חֲשׁוּבִין. בשונה משאר ימים טובים של גלויות, שני הימים של ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך, ולכן מה שהיה מוקצה או נולד בראשון אסור בשני, שהיום השני הוא המשכו של היום הראשון ואין כאן הכנה מהראשון לשני. אֶלָּא לְעִנְיַן הַמֵּת בִּלְבַד. שדינו שנקבר על ידי ישראל גם ביום השני של ראש השנה.
שַׁבָּת הַסְּמוּכָה לְיוֹם טוֹב. מלפניו או מלאחריו, ונולדה הביצה ביום הראשון מבין השניים. אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. מכיוון שהביצה הייתה אסורה ביום הראשון מחמת איסור נולד אסורה גם בשני, שאין שבת ויום טוב מכינים זה לזה (ראה לעיל הי"ט). וַאֲפִלּוּ נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. שאינו אלא מדברי סופרים, מכל מקום דינו כיום טוב וביצה שנולדה בו אסורה בשבת שלאחריה.

תקציר הפרק 

פרק א הלכות שביתת יום טוב
נושא חדש המדבר על הלכות יום טוב וחול המועד🎉🎊

כללי המותר והאסור (ביום טוב)

6⃣ ימים נקראים "ימים טובים" והם אסורים במלאכה:
ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של סוכות, חג השבועות, ראש השנה. וכולם אסורים בעשיית מלאכת עבודה, ומותרים במלאכה שהיא לצורך אכילה.

🔹העושה מלאכה במזיד, לוקה.
🔹 כל המלאכות האסורות בשבת, אסורות ביום טוב, למעט הוצאה מרשות לרשות והבערה, ומלאכות שיש בהן צורך אכילה.
🔹מלאכה שניתן לעשותה מערב יום טוב – גם אם היא לצורך אכילה, אסורה ביום טוב, למעט הוצאה מרשות לרשות שהתירוה כדי להרבות שמחת יום טוב.
🔹 אין מבשלים ביום טוב לצורך יום חול, אך אם בישל הרבה ביום טוב, רשאי לאכול את הנותר בחול. ואסור להערים ולבשל הרבה ביום טוב, כדי שיישאר לו ליום חול. ואם הערים – האוכל נאסר.
🔹 אין מבשלים ביום טוב לצורך גוי או בהמה.
🔹 מותר לרחוץ ואף לחמם מים ביו"ט ולרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. אך אסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו משום גזירת מרחץ.
🔹כל שאסור לטלטל בשבת, אסור לטלטל ביום טוב, אלא לצורך אכילה.
🔹 נולד (דבר שנוצר ביו"ט עצמו) – אסורים ביום טוב, ומותרים בשבת.

🔹 בחוצה לארץ נוהגים לעשות כל יום טוב שני ימים, ודין יום טוב שני הוא מדברי סופרים.
🔹 שני ימים טובים של גלויות – נחשבים שתי קדושות נפרדות אבל שני ימים טובים של ראש השנה – נחשבים לקדושה אחת, ולפיכך דבר שהיה מוקצה ביו"ט הראשון, אסור גם ביו"ט השני בר"ה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הבדלים בין שבת ליו"ט: עונש, חילוק מלאכות, מלאכת אוכל נפש?

2.כל מלאכה שאסורה בשבת אסורה ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש חוץ מהבערה והוצאה?

3.הגבלות על מלאכת אוכל נפש: שאפשר לעשותה לפני החג, לצורך היום, לישראל?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן