עָבְרוּ יָמִים אֵלּוּ וְלֹא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן – הֲרֵי אֵלּוּ מַקְרִיבִין כַּפָּרָתָן לְאַחַר זְמַן. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִקְרִיבוּ חַטָּאתָן – אֲסוּרִין לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים, אֲבָל הָעוֹלָה וְהָאָשָׁם אֵינָן מְעַכְּבִין.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל מְחֻיְּבֵי קָרְבָּן אֵין מַקְרִיבִין עַל יָדָן אֶלָּא מִדַּעְתָּן, חוּץ מִמְּחֻסְּרֵי כַּפָּרָה, שֶׁאֵינָן צְרִיכִין דַּעַת בְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא קָרְבָּן עַל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים אִם הָיוּ מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים.
ה. הַיּוֹלֶדֶת אֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים לְזָכָר אוֹ בְּיוֹם שְׁמוֹנִים לִנְקֵבָה וכו'. היולדת טמאה מעת לידתה שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה ודינה כנידה. לאחר ימים אלו היא טובלת, והימים שלאחר מכן עד ליום הארבעים ללידת זכר והיום השמונים ללידת נקבה נקראים 'ימי טוהר', וכל דם שתראה בהם אינו מטמא אותה (הלכות איסורי ביאה ד,ה, הלכות מטמאי משכב ומושב ה,ב). לאחר הטבילה ובמשך ימי הטוהר שלה היולדת טמאה כטבולת יום ואסורה באכילת תרומה וקדשים עד שיעריב שמשה בסוף היום הארבעים לזכר והשמונים לנקבה ואז היא מותרת בתרומה, אך עדיין אסורה בקדשים עד שתביא את קרבנה למחרת (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ה,ד). וְהוּא הַיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. שהמילה 'ובמלאת' כאן פירושה לאחר שנשלמו, וביום ארבעים ושמונים עדיין לא נשלמו (ריק"ו). בְּתוֹךְ מְלֹאת. בתוך ארבעים לזכר או שמונים לנקבה. לֹא יָצָאת. וצריכה להביא קרבן אחר כדי להתירה בקדשים. אֲפִלּוּ הֵבִיאָה עַל וְלָדוֹת הָרִאשׁוֹנִים בְּתוֹךְ יְמֵי מְלֹאת שֶׁל וָלָד זֶה. אף על פי שחלפו ימי מלאת של הוולדות הראשונים, אין היא יוצאת ידי חובה בקרבן זה עד שתביאו לאחר שיסתיימו ימי המלאת של הוולד האחרון (ראה לקמן ה"ח).
אֲבָל הָעוֹלָה וְהָאָשָׁם אֵינָן מְעַכְּבִין. אף שצריכים להשלים את הקרבנות שבהם מחויבים, גמר הטהרה לעניין אכילת קדשים אינו תלוי בהם אלא בהבאת החטאת (ראה גם הלכות נזירות י,ח).
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. יד,י. עַל יָדָן. בשבילם. שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא קָרְבָּן עַל בָּנָיו וכו'. הלכות שגגות י,ו. עַל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים. אף על פי שאינם בני דעת, ומכאן שאין צורך בדעת הבעלים (וראה לקמן ג,ו).
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא זָבָה וְסוֹפֶרֶת שִׁבְעָה – הֲרֵי הִיא חַיֶּבֶת לְהָבִיא קָרְבָּן, וְחַטָּאתָהּ נֶאֱכֶלֶת; וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא סְפֵק זָבָה – הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבָּן, וְאֵין חַטָּאתָה נֶאֱכֶלֶת, שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק תִּשָּׂרֵף.
וְשָׁם בֵּאַרְנוּ מַה תֵּלֵד הָאִשָּׁה אוֹ תַּפִּיל וְתִהְיֶה טְמֵאָה לֵדָה, וּמַה תֵּלֵד אוֹ תַּפִּיל וְלֹא תִּהְיֶה טְמֵאָה לֵדָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא טְמֵאָה לֵדָה – הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבָּן, וְחַטָּאתָהּ נֶאֱכֶלֶת; וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵינָהּ טְמֵאָה לֵדָה – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן.
שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ. הלכות פסולי המוקדשין ז,י.
וְשָׁם בֵּאַרְנוּ. הלכות איסורי ביאה פרק י.
וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ שְׁנֵי נְפָלִים, נֵפֶל אֶחָד רָאוּי לְהַקְרִיב עָלָיו וְהַנֵּפֶל הָאַחֵר פְּטוּרָה עָלָיו, וְאֵין אַחַת מֵהֶן מַכֶּרֶת נִפְלָהּ – כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן מְבִיאָה קָרְבָּן מִסָּפֵק, וְאֵין חַטָּאת אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן נֶאֱכֶלֶת; שֶׁחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק נִשְׂרֶפֶת, שֶׁמָּא אֵינָהּ חַיֶּבֶת, וְנִמְצֵאת חַטָּאת זוֹ חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה.
וְנִמְצֵאת חַטָּאת זוֹ חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה. שכיוון שאינה חייבת אין קרבנה נחשב כקדשים אלא כחולין שאסור לשחטם בעזרה. שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. וכל שכן באכילה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה. ב,ב.
כֵּיצַד? יָלְדָה נְקֵבָה – כָּל נְפָלִים שֶׁתַּפִּיל מִיּוֹם הַלֵּדָה עַד סוֹף יוֹם שְׁמוֹנִים הֲרֵי הֵן נֶחֱשָׁבִין עִם הַוָּלָד הָרִאשׁוֹן, וּכְאִלּוּ יָלְדָה תְּאוֹמִים זֶה אַחַר זֶה, וְאֵינָהּ מְבִיאָה אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. הִפִּילָה נֵפֶל בְּלֵיל אֶחָד וּשְׁמוֹנִים, וּמִיּוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים וָהָלְאָה, אִם הָיָה רָאוּי לְקָרְבָּן – הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
יָלְדָה נְקֵבָה, וּלְאַחַר שִׁשִּׁים אוֹ שִׁבְעִים יוֹם הִפִּילָה נְקֵבָה שְׁנִיָּה – כָּל נֵפֶל שֶׁתַּפִּיל בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה זוֹ הַשְּׁנִיָּה, פְּטוּרָה עָלָיו. וְכֵן אִם הִפִּילָה נְקֵבָה שְׁלִישִׁית אַחַר שִׁשִּׁים אוֹ שִׁבְעִים יוֹם שֶׁל נְקֵבָה שְׁנִיָּה – הֲרֵי כָּל נֵפֶל שֶׁתַּפִּיל בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה שְׁלִישִׁית, פְּטוּרָה עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּב עִם הַנֵּפֶל הַשְּׁלִישִׁי, וְהַנֵּפֶל הַשְּׁלִישִׁי חָשׁוּב עִם הַשֵּׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ יְמֵי מְלֹאת שֶׁלּוֹ, וְהַשֵּׁנִי חָשׁוּב עִם הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינָהּ מְבִיאָה אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד עַל הַכֹּל.
יָלְדָה נְקֵבָה. שימי המלאת שלה הם שמונים יום. וְאֵינָהּ מְבִיאָה אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. לאחר שחלפו ימי מלאת של הנפל האחרון. הִפִּילָה נֵפֶל בְּלֵיל אֶחָד וּשְׁמוֹנִים… הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שהלילה שלפני שמונים ואחד נחשב כבר לאחר מלאת לעניין זה (ראה לקמן ג,ד).
כָּל נֵפֶל שֶׁתַּפִּיל בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה זוֹ הַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה עָלָיו. אינה צריכה להביא עליו קרבן בפני עצמו.
הָיוּ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאִיּוֹת וְחָמֵשׁ לֵדוֹת סָפֵק, אוֹ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאִיּוֹת וְחָמֵשׁ זִיבוֹת סָפֵק – מְבִיאָה שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת, אֶחָד עַל הַוַּדַּאי וְנֶאֱכָל, וּשְׁאָר הַוַּדָּאִיּוֹת עָלֶיהָ חוֹבָה, וְאֶחָד עַל הַסָּפֵק וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים.
מְבִיאָה שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת וכו'. אף על פי שלכאורה די בקרבן אחד בכדי להתירה באכילת קדשים, גזרו חכמים שבמקרה שהיא חייבת מוודאי ומספק צריכה להביא שני קרבנות אחד על ודאי ואחד על ספק (ובטעם הגזרה ראה ערוה"ש רלב,י, שפת אמת כריתות ח,א, וראה פסקים ושיטות).
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת שֶׁכָּל מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה מִסָּפֵק שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּבִין לְהָבִיא אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁקָּרְבָּן זֶה מַכְשִׁירָן לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת. ג,יא. שֶׁכָּל מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה מִסָּפֵק… חַיָּבִין לְהָבִיא אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים וכו'. שאף על פי שיום הכיפורים מכפר במקרים של ספק עברה ופוטר מחובת הבאת אשם תלוי (ראה שם ה"ט), אין הוא פוטר קרבנות אלו שבאים להשלים את הטהרה כדי להתיר לאכול בקדשים.