פרק א', הלכות מטמאי משכב ומושב, ספר טהרה
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת – כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת: מְטַמֵּא כֵּלִים בְּמַגָּע, וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב מִתַּחְתָּיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָם אַב טֻמְאָה, וּמְטַמֵּא מַדָּף עַל גַּבָּיו.
א. הַזָּב. אדם שיוצא מאיבר המין שלו זוב (הפרשה מוגלתית הבאה מחמת חולי) המטמא אותו (להגדרת הזב ולפרטי דיניו ראה הלכות מחוסרי כפרה פרקים ב-ג). וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה. אשה הרואה דם המטמא אותה, בין אם ראתה בימי נידה או בימי זיבה (ראה הלכות איסורי ביאה פרק ו). וְהַיּוֹלֶדֶת. שהיא טמאה כנידה (שם י,א). וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. אם אדם טהור נגע באחד מארבעה אלו או נשא אותו אפילו אם לא נגע בו – הוא נטמא, וכן הדין אם הסיט, שהמסיט בכלל נושא (ראה הלכות טומאת מת א,ו-ז). וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב מִתַּחְתָּיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָם אַב טֻמְאָה. שארבעה אלו מטמאים את הכלים העשויים לשכיבה, ישיבה או רכיבה הנמצאים מתחתיהם (ואפילו אינם נוגעים בהם) והם נעשים אב הטומאה (כמבואר לקמן פרקים ו-ז). וּמְטַמֵּא מַדָּף עַל גַּבָּיו. מטמאים את כל הכלים הנישאים על גביהם 'טומאת מדף' שהיא טומאה קלה (ראשון לטומאה, לקמן ו,ג).
ב. אֶחָד זָבָה קְטַנָּה וְאֶחָד זָבָה גְּדוֹלָה, וְאֶחָד זָבָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס, וְאֶחָד זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת אוֹ בַּעַל שָׁלֹשׁ – טֻמְאַת כֻּלָּם שָׁוָה לְטַמֵּא אֲחֵרִים.
ב. זָבָה קְטַנָּה. שראתה בימי זיבתה יום אחד או שניים בלבד, וצריכה לשמור יום נקי אחד לטהרתה ('שומרת יום כנגד יום') ואינה מביאה קרבן. זָבָה גְּדוֹלָה. שראתה שלושה ימים רצופים, והיא צריכה לספור שבעה ימים נקיים ולהביא קרבן כשתטהר (הלכות איסורי ביאה ו,ז-ח). מֵחֲמַת אֹנֶס. שראתה דם כתוצאה ממעשה כלשהו ולא מחמת המחזור הטבעי של הגוף, שגם כך האישה נטמאת (שם ה,א; בניגוד לזב שאינו נעשה זב אם ראה באונס, הלכות מחוסרי כפרה ב,ב-ה). זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת אוֹ בַּעַל שָׁלֹשׁ. הרואה שתי ראיות של זוב נעשה זב ומטמא משכב ומושב, ואם ראה שלוש חייב גם להביא קרבן (שם הל' ו-ח).
ג. קְטַנָּה בַּת יוֹם אֶחָד – מִטַּמְּאָה בְּנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים – בְּזִיבָה. בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ג. בַּת יוֹם אֶחָד מִטַּמְּאָה בְּנִדָּה בַּת עֲשָׂרָה יָמִים בְּזִיבָה. שאם ראתה דם ביום לידתה היא נעשית נידה שבעה ימים, ואם הוסיפה לראות גם בשלושת הימים שלאחר מכן היא נעשית זבה גדולה (ראה גם הלכות איסורי ביאה ד,א, יא,ב). בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שמגיל זה ואילך ביאת האישה נחשבת ביאה (ראה הלכות איסורי ביאה א,יג). מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. שהבועל אותה נעשה אב הטומאה ומטמא כמוה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ג,א-ג.
ד. קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד – מִטַּמֵּא בְּזִיבָה. וְאֶחָד גֵּרִים וַעֲבָדִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִין בְּנִדָּה וּבְזִיבָה.
ד. קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מִטַּמֵּא בְּזִיבָה וְאֶחָד גֵּרִים וַעֲבָדִים וכו'. ראה גם הלכות מחוסרי כפרה ג,ו.
ה. סְרִיס אָדָם וּסְרִיס חַמָּה – מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִים.
ה. סְרִיס אָדָם וּסְרִיס חַמָּה. אדם שהתפתחותו המינית פגומה, בין אם נפגמה בידי אדם ובין אם נולד פגום (ראה הלכות אישות ב,יג-יד). מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה. הלכות מחוסרי כפרה שם.
ו. אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה בְּלֹבֶן, וְלֹא הָאִישׁ בְּאֹדֶם, אֶלָּא הָאִשָּׁה בְּדָם וְהָאִישׁ בְּלֹבֶן.
ו. אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה בְּלֹבֶן. במראה לבן. ואף אם סמיך כדם, מכיוון שאין לו מראה דם, אינו מטמא (הלכות איסורי ביאה ה,ו). וְלֹא הָאִישׁ בְּאֹדֶם. בדם.
ז. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה: מִטַּמְּאִין בְּלֹבֶן כָּאִישׁ וּבְדָם כָּאִשָּׁה; וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק, לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
רָאָה אֹדֶם וְלֹבֶן כְּאֶחָד – שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַקֳּדָשִׁים, אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ" (במדבר ה,ג) – עַד שֶׁתִּהְיֶה הַטֻּמְאָה טֻמְאַת זָכָר וַדַּאי אוֹ טֻמְאַת נְקֵבָה וַדָּאִית. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בְּאֹדֶם וְלֹבֶן שֶׁלּוֹ כְּאֶחָד – אֵינוֹ חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. נָגַע הוּא עַצְמוֹ בְּאֹדֶם וְלֹבֶן שֶׁרָאָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.
ז. טֻמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ומינו אינו ברור. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות. נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה… וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק. הואיל ויש ספק אם הם איש או אישה (ראה הלכות אישות ב,כד-כה; וראה גם הלכות מחוסרי כפרה ג,ז). לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אין שורפים את התרומה והקדשים שנטמאו מחמתם. וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. שאין הם או הנטמא מהם חייב כרת אם נכנס למקדש או אכל קדשים במזיד (ראה הלכות ביאת מקדש ג,יב, הלכות פסולי המוקדשין יח,יג).
שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַקֳּדָשִׁים. הואיל ויש כאן טומאה מכל מקום בין אם הם איש ובין אם הם אישה. אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. והוא הדין שאינם חייבים על אכילת קדשים (או"ש, וראה תוספתא זבים ב,ב). ויש שכתבו שחייבים על אכילת קדשים כרת (מנ"ח קעח,ב). שֶׁנֶּאֱמַר. לגבי שילוח טמאים מן המקדש. טֻמְאַת זָכָר וַדַּאי אוֹ טֻמְאַת נְקֵבָה וַדָּאִית. ובמקרה זה אין ידוע אם הטומאה היא משום זכר או משום נקבה. נָגַע הוּא עַצְמוֹ… הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. המפרשים התקשו כאן בטעם הדבר וניסו לבאר זאת בדרכים שונות (ראה שו"ת רמ"ע מפאנו קל, ערוה"ש קו,כא ועוד), ויש שכתבו שיש לגרוס כאן: "פטור" כגרסת התוספתא ע"פ הר"ש (ר"ש זבים ב,א; ראה חזון נחום זבים ב,א, מרומי שדה לנצי"ב נידה כח,ב).
ח. דַּם הַנִּדָּה אוֹ דַּם הַזָּבָה אוֹ דַּם הַיּוֹלֶדֶת – מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ" (ויקרא טו,לג) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁמַּדְוָהּ כָּמוֹהָ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה שֶׁחֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה, אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם יָרֹק – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֻקָּהּ וּשְׁאָר מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה, שֶׁהָרֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְזֶה שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד.
ח. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ. מסורת חכמים בפרשנות הפסוקים. שֶׁמַּדְוָהּ. הדם שלה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה וכו'. הלכות איסורי ביאה ה,ז-י. אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם יָרֹק הֲרֵי הוּא טָהוֹר. ואין האישה נעשית נידה על ידו, ואם האישה כבר נידה אין הדם הירוק מטמא כדם הנידה. וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֻקָּהּ וּשְׁאָר מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה. אף שהרוק של מטמאי משכב ומושב, וכן נוזלים נוספים היוצאים מגופם, מטמאים כאב הטומאה (לקמן הל' יד-טו), הדם הירוק אינו מטמא כמותם (ונחלקו האחרונים אם דינו כמשקי הזב המטמאים כוולד הטומאה או כמשקי הזב שטהורים לגמרי – ראה לקמן הט"ז; נוב"י תניינא יו"ד צז, ערוך לנר נידה מא,ב). שֶׁהָרֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. מתעגל לצורת טיפה ויוצא כך מן הגוף. וְזֶה שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד. זורם. וכיוון שאינו דומה לרוק אין הוא בכלל המשקים היוצאים מן הגוף המטמאים כאב הטומאה.
ט. אִשָּׁה שֶׁיָּצָא הַוָּלָד מִדָּפְנָהּ, וְיָצָא עִמּוֹ דָּם מִן הַדֹּפֶן – הֲרֵי אוֹתוֹ דָּם אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה, כְּדַם הַנִּדָּה וְהַלֵּדָה וְהַזִּיבָה, שֶׁהַמָּקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם.
ט. מִדָּפְנָהּ. מבטנה, על ידי ניתוח קיסרי. וְיָצָא עִמּוֹ דָּם מִן הַדֹּפֶן. ומדובר כאן בדם שבא מן המקור (הרחם) אלא שיצא דרך הדופן (נוב"י שם, וראה הלכות איסורי ביאה י,ה). וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם. שאף על פי שהדם מטמא כדם הנידה והיולדת, אין האישה מטמאת משכב ומושב כל עוד לא יצא הדם דרך פתח הרחם, וכן אינה נטמאת טומאת לידה מפני שהוולד יצא דרך הדופן (הלכות איסורי ביאה שם).
י. מְקוֹר הָאִשָּׁה שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ – הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. וְכֵן מָקוֹר שֶׁהִזִיעַ כִּשְׁתֵּי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת – הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב; אֲבָל אֵינָהּ נִדָּה עַד שֶׁתִּרְאֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דָּמִים הַמְטַמְּאִין בָּאִשָּׁה.
י. מְקוֹר הָאִשָּׁה שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ. שנעקרה חתיכה מן הרחם ונפלה ממנו. הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. כיוון שהמקור טמא, ובשעה שנעקר ונפל הוא נגע בגוף האישה וטימא אותה, לפיכך היא טעונה טבילה וטמאה עד הערב (רש"י נידה מא,ב). שֶׁהֵזִיעַ כִּשְׁתֵּי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת. שבצבצו ממנו שתי טיפות דם לבנות וצלולות כמראה הפנינים. הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. מכיוון שהטיפות נוגעות במקור והן נוגעות באישה בזמן שיוצאות ממנה (רש"י שם; ובערוה"ש קז,י פירש שהדברים היוצאים מן המקור אינם טמאים, אלא שגזירת הכתוב שהאישה נטמאת בכל פעם שנפתח מקורה ויוצא ממנו דבר מה).
יא. הֵזִיעָה טִפָּה אַחַת – הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִחוּץ לַמָּקוֹר.
יא. שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִחוּץ לַמָּקוֹר. מכיוון שאין דרך המקור להזיע פחות משתי טיפות, מסתבר שטיפה זו לא הגיעה ממנו.
יב. זוֹבוֹ שֶׁל זָב – אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כַּזָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (ויקרא טו,ב), וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא בְּכָל שֶׁהוּא. וּרְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב אֵינָהּ מְטַמָּא בְּמַשָּׂא, וַהֲרֵי הִיא כְּשִׁכְבַת זֶרַע; בֵּין מֵאִישׁ גָּדוֹל בֵּין מִקָּטָן – הֲרֵי הָרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה כְּשִׁכְבַת זֶרַע.
וְכֵן הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת שֶׁיּוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם מִשֶּׁרָאָה רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁרָאָה הַשְּׁנִיָּה – טְהוֹרִים, שֶׁאֵינוֹ קָרוּי זָב אֶלָּא אַחַר רְאִיָּה שְׁנִיָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם – אֵין טָמֵא אֶלָּא הַמֵּסִיט טִפָּה אַחֲרוֹנָה.
יב. אֵינָהּ מְטַמָּא בְּמַשָּׂא וַהֲרֵי הִיא כְּשִׁכְבַת זֶרַע. ששכבת זרע אינה מטמאת במשא (הלכות שאר אבות הטומאות ה,א). בֵּין מֵאִישׁ גָּדוֹל בֵּין מִקָּטָן וכו'. ראייה ראשונה של זב מטמאת במגע כשכבת זרע אפילו היא של קטן, אף על פי ששכבת זרעו של קטן אינה מטמאת עד שיהיה בן תשע (שם ה"ב).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. ב,ו. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם. שהיה הזוב יוצא ממנו ללא הפסקה בשיעור זמן המחשיב ראייה זו כשתי ראיות ('כדי טבילה וסיפוג'; ראה שם ה"י). אֶלָּא הַמֵּסִיט טִפָּה אַחֲרוֹנָה. שרק הטיפה האחרונה נחשבת כראייה שנייה של זוב המטמאת את המסיט אותה.
יג. רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע מְטַמָּא בְּמַשָּׂא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה,ב) – הֲרֵי הַצָּרוּעַ כְּזָב גָּמוּר: מַה זָּב גָּמוּר זוֹבוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, אַף מְצֹרָע רְאִיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.
יג. רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע. ראיית הזוב הראשונה של אדם מצורע.
יד. רֻקּוֹ שֶׁל זָב, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו – כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן אַב טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה, וּמְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בָּרֹק: "וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר" (ויקרא טו,ח), וּמֵימֵי רַגְלָיו וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶן צִחְצוּחֵי זִיבָה כָּל שֶׁהוּא.
יד. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בָּרֹק וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר. והמשך הפסוק: "וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב", ומכאן שהרוק הוא אב הטומאה המטמא אדם וכלים. צִחְצוּחֵי זִיבָה. טיפות של זוב.
טו. וְאֶחָד זָב וְאֶחָד נִדָּה וְיוֹלֶדֶת וְזָבָה – כָּל אֶחָד מֵהֶן רֻקּוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו אַב טֻמְאָה כַּזָּב. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ 'הַזָּב' – אֶחָד הַזָּב וְאֶחָד שְׁאָר הָאַרְבָּעָה.
טז. תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בַּזָּב; שְׁלֹשָׁה מֵהֶן אַב טֻמְאָה, וְהֵן: רֻקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכָל שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּשְׁלֹשָׁה מֵהֶן כִּוְלַד הַטֻּמְאָה, וְאֵלּוּ הֵן: דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ, וַחֲלֵב הָאִשָּׁה, כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ כְּמַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין אָדָם אֲבָל מְטַמְּאִין כֵּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וּשְׁלֹשָׁה מֵהֶן טְהוֹרִים, וְאֵלּוּ הֵן: זֵעָתוֹ וְלֵחָה סְרוּחָה הַיּוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, וְהָרְאִי; הֲרֵי אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִן הַזָּב וַחֲבֵרָיו כְּמוֹתָן מִשְּׁאָר הָאָדָם.
כֹּחוֹ וְנוֹעוֹ וְרִירוֹ וּמֵי הַאַף שֶׁלּוֹ – הֲרֵי הֵן כְּרֻקּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִכְלַל הָרֹק הֵן חֲשׁוּבִין. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי אַמָּה וְדָם הַשּׁוֹתֵת מִפִּיו – הֲרֵי הֵן בִּכְלַל דַּם מַגֵּפָתוֹ. הָיָה מוֹצֵץ וְרָק דָּם – הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כָּרֹק, שֶׁהַדָּם שֶׁמּוֹצֵץ אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק.
טז. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ד.
כִּוְלַד הַטֻּמְאָה. שטומאתו קלה ואינו מטמא אדם וכלים מן התורה. מַגֵּפָתוֹ. מכתו. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ כְּמַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין אָדָם. משקים אלו אינם נחשבים אב הטומאה, אלא דינם כמשקים שנגעו באב הטומאה ונעשו ראשון לטומאה ואינם מטמאים אדם. אֲבָל מְטַמְּאִין כֵּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שחכמים גזרו על כל המשקים הטמאים שיטמאו כלים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות שאר אבות הטומאות ז,א-ב.
וְלֵחָה סְרוּחָה. מוגלה (פה"מ מכשירין ו,ז). וְהָרְאִי. צואה נוזלית. כְּמוֹתָן מִשְּׁאָר הָאָדָם. דינם כדין משקים אלו היוצאים משאר כל בני האדם וטהורים, שנוזלים אלו אינם חשובים משקה ולפיכך לא גזרו עליהם טומאה כשאר משקים (ראה הלכות טומאת אוכלין י,ז).
כֹּחוֹ וְנוֹעוֹ וכו'. נוזלים היוצאים מן הגוף על ידי הרוק או כתוצאה משיעול, הצטננות וכדומה. מִפִּי אַמָּה. מאיבר המין. הָיָה מוֹצֵץ וְרָק דָּם. שיש לו מכה בפיו והוא מוצץ אותה ויורק דם. שֶׁהַדָּם שֶׁמּוֹצֵץ אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק. ראה גם הלכות ייבום וחליצה ד,כג.

תקציר הפרק 

הקדמה להלכות מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב

מתוך 8⃣ נושאים שיש בהלכות טהרה אנו עכשיו מתחילים היום את הנושא ה-4⃣.
ארבעת הטמאים:
✅הנידה ✅והזבה נטמאות בראיית דם, ✅היולדת בלידה, ו✅הזב בראיית זוב.
המשותף לכולם הוא שהטומאה שלהם הם הפרשות היוצאות מגופם.
גם דרגת הטומאה של כולם זהה: הם אבות הטומאה ומטמאים במגע ובמשא, עושים טומאת משכב ומושב ונוזלי הגוף היוצאים מהם אף הם מטמאים כאב הטומאה.
טומאת .משכב ומושב, שהיא התוצאה המיוחדת לטומאות הללו, עניינה
הוא שהחפצים המיוחדים לישיבה, שכיבה או רכיבה שגופו של האדם
הטמא נסמך עליהם — נטמאים מחמתו, ומטמאים אף הם אדם וכלים
כאב הטומאה. החפצים הללו מכונים מדרס הזב ומטמאים במגע ובמשא ועוד.

מלבד טומאת משכב ומושב, הטמאים הללו מטמאים באופנים נוספים
שאינם נוהגים בשאר טומאות.
חטיבה נוספת של הלכות הנמצאת כאן עוסקת בטומאה שגזרו חכמים
על עם הארץ שיהא טמא ובגדיו טמאים מדרס. (נלמד מה זה בהמשך השבוע) הטעם לגזרה זו הוא מפני החשש של טומאת נידות וזבות המצויה בבתיהם, וזאת מאחר שעמי
הארץ אינם בקיאים בפרטי דיני הטומאות והטהרות. גם בחטיבת ההלכות הללו הפרקים הינם קצרים (למעט פרק יב)

פרק א הלכות מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב

ארבעת הטמאים במשכב ומושב:
✅הנידה ✅והזבה נטמאות בראיית דם, ✅היולדת בלידה, ו✅הזב בראיית זוב
*זב=מחלת מין (הפרשות של זרע פגום/מוגלה).
זבה=מי שיוצא ("זב") דם מרחמה לא בעת נדתה.*

מתי קטן מגיל אפס מטמא בזיבה. קטנה מגיל 0 מטמאה בנדה, מ-10 ימים בזיבה ;
איך – האיש בזיבה לבנה שיצאה פעמיים ויותר, והאשה בדם שיצא מהמקור;
כמה כלשהו;
מה מטמא – רוק, שכבת זרע ומי רגליים. ומדרבנן אף דמעות, דם וחלב.

💬 מעניין..
טומאת אשה שילדה בקיסרי (הלכה ט)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אשה שילדה בניתוח קיסרי טהורה?

2.זב שבכה על כתף חברו- חברו טמא?

3.זב מטמא משכב להיות אב כמותו?

תשובות

1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן