פרק א', הלכות מילה, ספר אהבה
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִילָה — מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" וכו' (בראשית יז,יד). וּמִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְעַל הָרַב לָמוּל אֶת כָּל עֲבָדָיו: "יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף" (שם יז,יב). עָבַר הָאָב אוֹ הָאָדוֹן וְלֹא מָל אוֹתָן — בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, שֶׁאֵין הַכָּרֵת תָּלוּי אֶלָּא בֶּעָרֵל עַצְמוֹ. וּבֵית דִּין מְצֻוִּין לָמוּל אֶת אוֹתוֹ הַבֵּן אוֹ הָעֶבֶד בִּזְמַנּוֹ, וְלֹא יַנִּיחוּ עָרֵל לֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעַבְדֵיהֶם.
א. וְעַל הָרַב. האדון. יְלִיד בָּיִת. תינוקות שנולדו לשפחות השייכות לו. וּמִקְנַת כֶּסֶף. עבדים שקנה בכספו. שֶׁאֵין הַכָּרֵת תָּלוּי אֶלָּא בֶּעָרֵל עַצְמוֹ. שרק אם הערל לא מל את עצמו חייב כרת, כמבואר בהלכה הבאה.
ב. אֵין מוֹלִין בְּנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָבַר וְנִמְנַע לְמוּלוֹ, שֶׁבֵּית דִּין מָלִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. נִתְעַלֵּם מִבֵּית דִּין וְלֹא מָלוּ אוֹתוֹ — כְּשֶׁיַּגְדִּיל, הוּא חַיָּב לָמוּל אֶת עַצְמוֹ. וְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מִשֶּׁיַּגְדִּיל וְלֹא יָמוּל אֶת עַצְמוֹ — הֲרֵי הוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַד שֶׁיָּמוּת וְהוּא עָרֵל בְּמֵזִיד.
ג. אֶחָד עֶבֶד שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד עֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הַגּוֹיִם — הַכֹּל חַיָּב הָרַב לְמוּלָן. אֶלָּא שֶׁיְּלִיד הַבַּיִת נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, וּמִקְנַת כֶּסֶף נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנִּלְקַח. אֲפִלּוּ לְקָחוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד — נִמּוֹל בְּיוֹמוֹ.
ג. שֶׁיְּלִיד הַבַּיִת נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. בהיותו בן שמונה ימים, כדין מצוות מילה שנוהגת גם בעבדים שבבית ישראל (בראשית יז,יב). וּמִקְנַת כֶּסֶף נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנִּלְקַח. ומילתו היא חלק מהליך הפיכתו מגוי לעבד (הלכות איסורי ביאה יג,יא).
ד. יֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, וְיֵשׁ יְלִיד בַּיִת שֶׁנִּמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁיִּוָּלֵד. כֵּיצַד? לָקַח שִׁפְחָה וְלָקַח עֻבָּרָהּ עִמָּהּ וְיָלְדָה — הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח הָעֻבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וַהֲרֵי הָעֻבָּר עַצְמוֹ מִקְנַת כֶּסֶף, הוֹאִיל וְקָנָה אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד — נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה.
ד. לָקַח שִׁפְחָה וְלָקַח עֻבָּרָהּ עִמָּהּ. קנה שפחה מעוברת ויחד אתה קנה את עוברה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח הָעֻבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כגון שהייתה השפחה שייכת לאדם אחד והעובר לאחר, וקנה מכל אחד את חלקו (שו"ת הרמב"ם קסד). הוֹאִיל וְקָנָה אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. שהרי כשנולד הייתה אמו ברשות ישראל, ודינו כיליד בית.
ה. לָקַח שִׁפְחָה לְעֻבָּרֶיהָ, אוֹ שֶׁלָּקַח שִׁפְחָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּתוֹ — נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁיִּוָּלֵד, שֶׁהֲרֵי הַנּוֹלָד הַזֶּה, כְּאִלּוּ הוּא מִקְנַת כֶּסֶף לְבַדּוֹ וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קָנָהוּ, שֶׁאֵין אִמּוֹ בִּכְלַל שִׁפְחוֹת יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן יְלִיד בַּיִת. וְאִם טָבְלָה אִמּוֹ אַחַר שֶׁיָּלְדָה — הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה.
ה. לָקַח שִׁפְחָה לְעֻבָּרֶיהָ. קנה את זכות הבעלות על העוברים מן השפחה, אך לא את השפחה עצמה. עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת. שבשעת קניית שפחה יש להטבילה כדי שתצא מכלל גויים (ראה הלכות איסורי ביאה יג,יא). אך רשאי להתנות מראש שלא להטבילה. וְאִם טָבְלָה אִמּוֹ אַחַר שֶׁיָּלְדָה. ובכך נכנסה לכלל שפחות ישראל (וראה לקמן ה"י).
ו. לָקַח עֶבֶד גָּדוֹל מִן הַגּוֹיִם וְלֹא רָצָה הָעֶבֶד לָמוּל — מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. יָתֵר עַל כֵּן — אָסוּר לְקַיְּמוֹ כְּשֶׁהוּא עָרֵל, אֶלָּא חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לַגּוֹיִם. וְאִם הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה וְהוּא אֵצֶל רַבּוֹ הַגּוֹי שֶׁלֹּא יָמוּל אוֹתוֹ — מֻתָּר לְקַיְּמוֹ וְהוּא עָרֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת וְיִהְיֶה כְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲבָל אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת — יֵהָרֵג מִיָּד. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג.
ו. מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. במשך זמן זה מנסים לשכנעו למול. הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה וְהוּא אֵצֶל רַבּוֹ הַגּוֹי. עשה העבד תנאי עם הקונה בעת שהיה שייך לאדון הגוי (ראה גם הלכות איסורי ביאה יד,ט; הלכות עבדים ח,יב).
שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. המצוות שהגויים מחויבים בהן (ומבוארות בהלכות מלכים ט,א). וְיִהְיֶה כְּגֵר תּוֹשָׁב. שמקבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה ולקיים את שאר מצוות בני נח (ראה הלכות איסורי ביאה יד,ז; הלכות מלכים ח,י-יא). אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. והוא בזמן שכל יושבי הארץ עליה, וכל שבט יושב במקומו. ומאז גלות שניים וחצי השבטים מישראל בטלו היובלות (הלכות שמיטה ויובל י,ח-ט; וראה גם הלכות עבודה זרה י,ו; הלכות שבת כ,יד; הלכות איסורי ביאה יד,ז).
ז. גֵּר שֶׁנִּכְנַס לִקְהַל יִשְׂרָאֵל — חַיָּב מִילָה תְּחִלָּה. וְאִם מָל כְּשֶׁהָיָה גּוֹי — צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית כְּשֶׁנִּתְגַּיֵּר. וְכֵן קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. אַנְדְּרָגִינָס, וְהוּא הַיָּלוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ זַכְרוּת כְּזָכָר וְנַקְבוּת כִּנְקֵבָה — צָרִיךְ לָמוּל אוֹתוֹ בַּשְּׁמִינִי, וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת — מָלִין אֶת שְׁתֵּיהֶן בַּשְּׁמִינִי.
ז. גֵּר שֶׁנִּכְנַס לִקְהַל יִשְׂרָאֵל. שמתגייר, ופרטי הגיור מבוארים בהלכות איסורי ביאה פרקים יג-יד. לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית כְּשֶׁנִּתְגַּיֵּר. מטיפים ממנו מעט דם מאיבר המילה (ראה גם הלכות איסורי ביאה יד,ה). שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. נולד ללא ערלה. יוֹצֵא דֹּפֶן. הנולד בניתוח קיסרי ולא דרך הרחם. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת. אחת על גבי השנייה, או שיש לו שני איברי זכרות. בַּשְּׁמִינִי. אבל אם חל שמיני של כל אלה בשבת, אין המילה דוחה שבת (לקמן הי"א).
ח. אֵין מוֹלִין לְעוֹלָם אֶלָּא בַּיּוֹם אַחַר עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּין בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא זְמַנָּהּ, בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא מִתְּשִׁיעִי וָהָלְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא יב,ג) — בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם מָל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — כָּשֵׁר. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה, וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְהַקְדִּים בִּתְחִלַּת הַיּוֹם, זְרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת.
ח. אַחַר עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. הנץ החמה, תחילת זריחת השמש.
עַמּוּד הַשַּׁחַר. תחילת הארת צד מזרח קודם הזריחה (כשעה וחמישית לפניה, פה"מ ברכות א,א). וְאִם מָל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. שאף זמן זה יכול להיחשב בגדר יום (לדוגמאות נוספות ראה הלכות קריאת שמע א,יב; הלכות תפילה ג,ז; הלכות פרה יא,א). זְרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת. לדוגמא נוספת לכלל זה ראה הלכות מעשה הקרבנות ד,ו.
ט. מִילָה בִּזְמַנָּהּ — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ — אֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. וּבֵין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ — דּוֹחָה אֶת הַצָּרַעַת. כֵּיצַד? שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הָעָרְלָה — חוֹתְכוֹ עִם הָעָרְלָה. אַף עַל פִּי שֶׁקְּצִיצַת נֶגַע הַצָּרַעַת בְּלֹא תַעֲשֶׂה, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.
ט. בַּהֶרֶת. מין מנגעי הצרעת (הלכות טומאת צרעת א,ב). שֶׁקְּצִיצַת נֶגַע הַצָּרַעַת בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הנלמד מן הכתוב "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד,ח; וראה הלכות טומאת צרעת י,א). יָבֹא עֲשֵׂה. של מצוות מילה. וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. ראה גם הלכות טומאת צרעת י,ה (לעיקרון זה ראה הלכות נזירות ז,טו).
י. כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת הַבָּנִים דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, כָּךְ מִילַת הָעֲבָדִים שֶׁהֵן נִמּוֹלִין לִשְׁמוֹנָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת אִם חָל שְׁמִינִי שֶׁלָּהֶן בְּשַׁבָּת, חוּץ מִיְּלִיד בַּיִת שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה — אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
י. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. כדין יליד בית (כמבואר לעיל ה"ה). אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. שחיוב מילתו ביום השמיני לא נוצר בעת הלידה אלא בעקבות טבילת האם.
יא. קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וּמִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי לְעִבּוּרוֹ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בְּרִיָּתוֹ, שֶׁהוּא כְּנֵפֶל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חַי, וְיוֹצֵא דֹּפֶן, וְאַנְדְּרָגִינָס, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת — אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִמּוֹלִין הֵן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם תְּשִׁיעִי לָהֶן.
יא. קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. שצריך הטפת דם ברית (כמבואר לעיל ה"ז; וראה לקמן ג,ו). קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בְּרִיָּתוֹ. שגופו לא התפתח כראוי. כְּנֵפֶל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חַי. שנולד קודם זמנו ואינו עתיד לחיות (לפרטי הדין ראה לקמן הל' יג-טו). וְיוֹצֵא דֹּפֶן. אין מילתו דוחה שבת, מפני שדחיית שבת תלויה בכך שהמילה תהיה ביום השמיני ללידה גמורה. וְאַנְדְּרָגִינָס. שחיוב מילתו אינו ודאי (לקמן ג,ו). שְׁתֵּי עֲרָלוֹת. שספק איזו מהן היא העיקרית שמילתה דוחה שבת.
יב. מִי שֶׁנּוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָפֵק בַּיּוֹם סָפֵק בַּלַּיְלָה — מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה, וְנִמּוֹל בַּתְּשִׁיעִי שֶׁהוּא סָפֵק שְׁמִינִי. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִמּוֹל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין דּוֹחִין שַׁבָּת מִסָּפֵק.
יב. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. שעת הדמדומים, שספק אם היא שייכת ליום הקודם או ללילה של היממה הבאה. וזמנה המדויק מבואר בהלכות שבת ה,ד. מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה. שמוטב למול יום אחד מאוחר מאשר לפני הזמן. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. ספק אם נולד ביום שישי או בשבת. ומן הדין לדחות את המילה לשבת, אלא שאין מילה דוחה שבת מספק ולכן ימול ביום ראשון.
יג. מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי: אִם הָיָה שָׁלֵם בִּשְׂעָרוֹ וּבְצִפָּרְנָיו — הֲרֵי זֶה וָלָד שָׁלֵם, וּבֶן שִׁבְעָה הוּא אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּהָה, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ כְּאֶבֶן, וּמוֹלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת; אֲבָל אִם נוֹלַד וּשְׂעָרוֹ לָקוּי וְאֵין צִפָּרְנָיו שְׁלֵמִין בִּבְרִיָּתָן — הֲרֵי זֶה בֶּן שְׁמוֹנָה וַדַּאי, שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְהִוָּלֵד אֶלָּא בְּתִשְׁעָה וְיָצָא קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר, וּלְפִיכָךְ הוּא חָשׁוּב כְּאֶבֶן וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם — הֲרֵי הוּא וָלָד שֶׁל קַיָּמָה וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַנּוֹלָדִים לְכָל דָּבָר, שֶׁכָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם — אֵינוֹ נֵפֶל.
יג. וּבֶן שִׁבְעָה הוּא אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּהָה. לפי הרפואה בזמן חז"ל, חלק מן העוברים זקוקים לשבעה חודשי הריון בלבד, ומסתבר שוולד זה שנולד בחודש השמיני כבר היה ראוי להיוולד אלא ששהה בבטן אמו חודש נוסף. וּשְׂעָרוֹ לָקוּי. פגום, שלא גדל כראוי.
חָשׁוּב כָּאֶבֶן. ולד זה אינו מוגדר כאדם חי, מפני שסופו למות, והוא נחשב כדומם, שאינו חי ואינו מת (ראה הלכות טומאת מת א,יד). וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. לפי שאסור לטלטל בשבת דבר שאינו כלי (ראה גם הלכות שבת כה,ו, הלכות טומאת מת טו,ב). שֶׁכָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם. כל ולד שחי שלושים יום, יצא מחשש נפל (ראה גם הלכות אבל א,ו-ח; הלכות רוצח ב,ו).
יד. מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לְעִבּוּרוֹ, אִם נוֹלַד שָׁלֵם — הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קַיָּמָה וּמוֹלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה — נִמּוֹל בְּשַׁבָּת מִכָּל פָּנִים: אִם בֶּן שִׁבְעָה הוּא וְשָׁלֵם הוּא — בַּדִּין הוּא שֶׁיִּדְחֶה שַׁבָּת; וְאִם בֶּן שְׁמוֹנָה הוּא — זֶה שֶׁמָּל כִּמְחַתֵּךְ בָּשָׂר הוּא, לְפִי שֶׁזֶּה נֵפֶל אִם הוּא בֶּן שְׁמוֹנָה.
יד. אִם נוֹלַד שָׁלֵם. בשערו ובציפורניו, כמבואר בהלכה הקודמת. הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קַיָּמָה. שהסימנים מעידים שהוא ולד שזקוק לשבעה חודשי הריון בלבד. סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה. קשה להבחין על פי שערו וצפרניו אם הוא ולד שזקוק לשבעה חדשים או אם בן תשעה הוא שנולד מוקדם (יד"פ). מִכָּל פָּנִים. לפי כל אחד מצדדי הספק, כפי שמבאר והולך.
טו. הוֹצִיא הָעֻבָּר רֹאשׁוֹ חוּץ לִמְעֵי אִמּוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא כֻּלּוֹ אֶלָּא בְּלֵילֵי שַׁבָּת — אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת — אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וְדוֹחֶה יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּבִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵּׁנִי. וְכֵן מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ — אֵינָהּ דּוֹחָה שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
טו. אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. שהולכים אחר יציאת ראשו שהייתה בין השמשות, ונימול ביום ראשון כמבואר לעיל הי"ב. וְדוֹחֶה יוֹם טוֹב שֵׁנִי. של גלויות, הנוהג רק מחמת המנהג מדברי סופרים (הלכות יום טוב א,כא, ו,יד, הלכות קידוש החודש ה,ו). וּבִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. ששני הימים של ראש השנה נחשבים כקדושה אחת וכיום אחד ארוך (הלכות יום טוב א,כד).
טז. חוֹלֶה — אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא. וּמוֹנִין לוֹ מֵעֵת שֶׁיְּחִי מֵחָלְיוֹ שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה וְכַיּוֹצֵא בְּחֹלִי זֶה. אֲבָל אִם כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו — בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ עֵינָיו וְיֵרָפְאוּ, מוֹלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טז. מֵעֵת שֶׁיְּחִי מֵחָלְיוֹ. מזמן שיבריא ממחלתו. שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת. שבע יממות שלמות. בְּשֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. שחום גופו עלה. וְכַיּוֹצֵא בְּחֹלִי זֶה. שהוא חולי כללי בכל גופו.
יז. קָטָן שֶׁנִּמְצָא בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ יָרֹק בְּיוֹתֵר — אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּם וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כְּמַרְאֵה הַקְּטַנִּים הַבְּרִיאִים. וְכֵן אִם הָיָה אָדֹם בְּיוֹתֵר כְּמִי שֶׁצְּבָעוֹ — אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כִּשְׁאָר קְטַנִּים, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה חֹלִי. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַרְבֵּה. וְאֵין מוֹלִין אֶלָּא יֶלֶד שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם חֹלִי, שֶׁסַּכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחָה אֶת הַכֹּל, וְאֶפְשָׁר לָמוּל לְאַחַר זְמַן, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם.

יז. יָרֹק בְּיוֹתֵר. כלומר, צהוב חיוור, כמראה חולי הצהבת. עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּם. שתחזור זרימת הדם כתקנה. שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ. שייספג הדם באיברים. שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם חֹלִי. שאינו חולה כלל.

יח. אִשָּׁה שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת מֵחֲמַת הַמִּילָה, שֶׁהִכְשִׁילָה אֶת כֹּחוֹ, וְכֵן מָלָה הַשֵּׁנִי וּמֵת כֵּן מֵחֲמַת הַמִּילָה, בֵּין מִבַּעַל זֶה בֵּין מִבַּעַל אַחֵר — הֲרֵי זוֹ לֹא תָּמוּל אֶת הַשְּׁלִישִׁי בִּזְמַנּוֹ, אֶלָּא מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיִּגְדַּל מְעַט וְיִתְחַזֵּק כֹּחוֹ.

תקציר הפרק 

פרק א הלכות מילה
נושא חדש💪🏻

חיוב המצווה וזמנה

האב חייב למול את בנו בן 8⃣ ימים. חובה על האדם כשיגדיל למול את עצמו, ואם לא מל עובר בעשה בכל יום. אם מת כשהוא ערל – חייב כרת. גר שמתגייר צריך למול. אם כבר היה מהול, או קטן שנולד כשהוא מהול – מטיפין ממנו דם ברית.
זמן המילה הוא ביום בלבד. אם המילה בזמנה (ביום השמיני) דוחה את השבת. אולם הטפת דם ברית, או מילה של מי שנולד בין השמשות, וכן מילת מי שנולד בניתוח (יוצא דופן) אינה דוחה שבת. אין מלין קטן שיש בו חולי, אלא ממתינים שיבריא.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מי שלא נימול – מתי מתחייב כרת?

א- מהיום השמיני והלאה.
ב- כשהגדיל ולא מל את עצמו.
ג- כשמת והוא ערל במזיד.

[פרק א', הלכה א-ב]

2. באיזה מקרה מילה דוחה את השבת?

א- קטן שנולד מהול.
ב- נולד ערב שבת בית השמשות.
ג- ספק בן שבעה ספק בן שמונה.

[פרק א', הלכה ט-יד]

3. מתי אומרים לאישה שלא למול את בנה?

א- אם בנה הראשון מת מחמת המילה.
ב- אם מתו שני בניה הראשונים מחמת המילה.
ג- אם מתו שלושת בניה הראשונים מחמת המילה.

[פרק א', הלכה י"ח]

תשובות
1-ג 2-ג 3-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן