א. הַקּוֹצֵר אֶת שָׂדֵהוּ – לֹא יִקְצֹר כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ, אֶלָּא יַנִּיחַ קָמָה מְעַט לָעֲנִיִּים בְּסוֹף הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב). אֶחָד הַקּוֹצֵר וְאֶחָד הַתּוֹלֵשׁ. וְזֶה שֶׁמַּנִּיחַ הוּא הַנִּקְרָא פֵּאָה.
א. יַנִּיחַ קָמָה מְעַט. ישאיר מעט שיבולים מחוברות לקרקע. לָעֲנִיִּים. להגדרת עני ראה לקמן ט,יג. אֶחָד הַקּוֹצֵר וְאֶחָד הַתּוֹלֵשׁ. הקוצר בכלי והתולש ביד.
ב. וּכְשֵׁם שֶׁמַּנִּיחַ בַּשָּׂדֶה, כָּךְ מַנִּיחַ בָּאִילָנוֹת – כְּשֶׁאוֹסֵף אֶת פֵּרוֹתֵיהֶן מַנִּיחַ מְעַט לָעֲנִיִּים. עָבַר וְקָצַר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אוֹ אָסַף כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן – לוֹקֵחַ מִמַּה שֶּׁקָּצַר אוֹ אָסַף מְעַט וְנוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים, שֶׁנְּתִינָתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (שם; שם יט,י). וַאֲפִלּוּ טָחַן הַקֶּמַח וְלָשׁוֹ וְאָפָהוּ פַּת – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִן הַפַּת לָעֲנִיִּים.
ב. תַּעֲזֹב. תניח ותשאיר.
ג. אָבַד כָּל הַקָּצִיר שֶׁקָּצַר אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הַפֵּאָה – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ שֶׁנִּתַּק לוֹ.
ג. שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וכו'. כלל הוא שאין לוקים על מצוות לא תעשה שנלווית אליה מצוות עשה שיש לעשותה אם עבר על הלאו ('לאו הניתק לעשה', ראה הלכות סנהדרין יח,ב). אך כאשר אין אפשרות לקיים את העשה לוקים על הלאו (שם; לדוגמאות נוספות ראה גם הלכות נערה בתולה א,ז, ג,ד, הלכות שחיטה יג,א-ב, הלכות מלווה ולווה ג,ד).
ד. וְכֵן בַּלֶּקֶט: כְּשֶׁקּוֹצֵר וּמְאַלֵּם – לֹא יְלַקֵּט הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹפְלוֹת בִּשְׁעַת הַקָּצִיר, אֶלָּא יַנִּיחֵם לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט,ט; כג,כב). עָבַר וְלִקְּטָן, אֲפִלּוּ טָחַן וְאָפָה – נוֹתֵן לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (שם יט,י; כג,כב). אָבְדוּ אוֹ נִשְׂרְפוּ אַחַר שֶׁלִּקְּטָן קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לָעֲנִיִּים – לוֹקֶה.
ד. וּמְאַלֵּם. מאגד שיבולים לאלומה. אֲפִלּוּ טָחַן וְאָפָה נוֹתֵן לָעֲנִיִּים. חלק מהקמח או הלחם.
ה. וְכֵן בַּפֶּרֶט שֶׁנִּפְרָט מִן הָעֲנָבִים בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה, וְכֵן בָּעוֹלֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר" וכו' (ויקרא יט,י).
וְכֵן הַמְעַמֵּר וְשָׁכַח אֲלֻמָּה אַחַת בַּשָּׂדֶה – הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּחֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט). עָבַר וְלָקַח, וַאֲפִלּוּ טְחָנוֹ וְאָפָהוּ – הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (שם) – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. הָא לָמַדְתָּה שֶׁכֻּלָּן מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה הֵן, וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶן – לוֹקֶה.
וְכֵן הַמְעַמֵּר וְשָׁכַח אֲלֻמָּה אַחַת בַּשָּׂדֶה – הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּחֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט). עָבַר וְלָקַח, וַאֲפִלּוּ טְחָנוֹ וְאָפָהוּ – הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (שם) – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. הָא לָמַדְתָּה שֶׁכֻּלָּן מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה הֵן, וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶן – לוֹקֶה.
ה. וְכֵן בַּפֶּרֶט שֶׁנִּפְרָט מִן הָעֲנָבִים. ענב או שניים שנפלו מהאשכול בשעת הבציר, ואסור לאספם כלקט. וְכֵן בָּעוֹלֵלוֹת. אשכולות קטנים הניתנים לעניים (להגדרתם ראה לקמן ד,יז). לֹא תְעוֹלֵל. לא תיקח העוללות.
הַמְעַמֵּר. אוסף שיבולים קצורות וקושרם יחד. אֲלֻמָּה. אגודת שיבולים.
הַמְעַמֵּר. אוסף שיבולים קצורות וקושרם יחד. אֲלֻמָּה. אגודת שיבולים.
ו. כְּשֵׁם שֶׁהַשִּׁכְחָה בָּעֳמָרִים, כָּךְ הִיא בַּקָּמָה: אִם שָׁכַח מִקְצָת הַקָּמָה וְלֹא קְצָרָהּ – הֲרֵי זוֹ לָעֲנִיִּים. וּכְשֵׁם שֶׁהַשִּׁכְחָה בַּתְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, כָּךְ יֵשׁ שִׁכְחָה לָאִילָנוֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ" (דברים כד,כ), וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הָאִילָנוֹת, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שִׁכְחָה כַּזֵּיתִים.
ו. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ. כאשר תכה על הענפים על מנת שישירו פירותיהם, לא תחזור ותאסוף את מה שנותר על הענפים.
ז. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאַרְבַּע מַתָּנוֹת לָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם: הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת בַּתְּבוּאָה: הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, וּשְׁתַּיִם בִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת: הַפֵּאָה וְהַשִּׁכְחָה.
ח. כָּל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ – אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָיָה לַבְּעָלִים, אֶלָּא הָעֲנִיִּים בָּאִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן עַל כֹּרַח הַבְּעָלִים. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ.
ח. אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָיָה לַבְּעָלִים. אין לבעלים רשות להרוויח מבחירת העני שלו הם נותנים (ראה גם לקמן ו,י). וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. גם אם בעל השדה עני, הוא מחויב לתת מתנות עניים.
ט. כָּל גֵּר הָאָמוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר צֶדֶק, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמַעְשַׂר עָנִי: "וּבָא הַלֵּוִי וכו' וְהַגֵּר" (דברים יד,כט) – מַה לֵּוִי בֶּן בְּרִית, אַף הַגֵּר בֶּן בְּרִית. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מוֹנְעִין עֲנִיֵּי גּוֹיִם מִמַּתָּנוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא בָּאִין בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִין אוֹתָם, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
ט. כָּל גֵּר הָאָמוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים. בפסוקי התורה העוסקים במתנות עניים (ומדובר בגרים שהם עניים כפי שעולה מן הכתוב "לעני ולגר תעזב אתם" – ויקרא יט,י). גֵּר צֶדֶק. גוי שהתגייר וקיבל עליו כל המצוות של התורה, ודינו כיהודי (הלכות איסורי ביאה יב,יז; להליך גיורו ראה שם יד,א–ו). בֶּן בְּרִית. יהודי. אֵין מוֹנְעִין עֲנִיֵּי גּוֹיִם מִמַּתָּנוֹת אֵלּוּ וכו'. ראה גם הלכות עבודה זרה י,ה; ובדומה לכך לקמן ד,יג, ז,ז.
י. נֶאֱמַר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י; כג,כב) – כָּל זְמַן שֶׁהַעֲנִיִּים תּוֹבְעִין אוֹתָן. פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלְּבַקֵּשׁ וְלַחֲזֹר עֲלֵיהֶן – הֲרֵי הַנִּשְׁאָר מֵהֶן מֻתָּר לְכָל אָדָם, שֶׁאֵין גּוּפָן קָדוֹשׁ כַּתְּרוּמוֹת. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהֶן דְּמֵיהֶן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן: 'וְנָתַן לַעֲנִיִּים', אֶלָּא: "תַּעֲזֹב אֹתָם", וְאֵינוֹ מְצֻוֶּה לַעֲזֹב אוֹתָן לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת אֶלָּא לָעֲנִיִּים, וַהֲרֵי אֵין עֲנִיִּים.
י. פָּסְקוּ הָעֲנִיִּם מִלְּבַקֵּשׁ וְלַחֲזֹר עֲלֵיהֶן. לחפשן בשדה. שֶׁאֵין גּוּפָן קָדוֹשׁ כַּתְּרוּמוֹת. בשונה מתרומה שהיא קדושה ומותרת באכילה רק לכהן, אין במתנות העניים קדושה ולכן מותרות באכילה גם למי שאינו עני. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהֶן דְּמֵיהֶן. לשלם את שווי המתנות לעניים (בניגוד למתנות כהונה, השווה הלכות ביכורים ט,טז).
יא. וּמֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בַּלֶּקֶט? מִשֶּׁיִּכָּנְסוּ הַמְלַקְּטִים הַשְּׁנִיִּים וִילַקְּטוּ אַחַר מְלַקְּטִים הָרִאשׁוֹנִים וְיֵצְאוּ. וּמֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בַּפֶּרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת? מִשֶּׁיְּהַלְּכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ – הַנִּשְׁאָר אַחֲרֵי כֵן מֻתָּר לְכָל אָדָם.
וּמֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּשִׁכְחָה שֶׁל זֵיתִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אִם שָׁכַח אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו, שֶׁהוּא זְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּשָׁנָה אֲפִילָה. אֲבָל צִבּוּרֵי זֵיתִים שֶׁיִּשָּׁכְחוּ תַּחַת הָאִילָן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהֶן מִשֶּׁיִּפְסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלְּחַזֵּר אַחֲרֵיהֶם.
יא. מִשֶּׁיְּהַלְּכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. שדרך העני לסרוק את השדה פעמיים: בבואו לשדה, ובדרכו החוצה (שנות אליהו פאה ח,א).
בְּרֹאשׁ הַזַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. שעד אז הזמן המתאים ללקיטת הזיתים, ולאחר מכן לא יטרחו העניים אחר הזיתים שנשארו בעץ. רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עונת הגשמים השנייה. בְּשָׁנָה אֲפִילָה. בשנה שהחורף מאחר בה.
בְּרֹאשׁ הַזַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. שעד אז הזמן המתאים ללקיטת הזיתים, ולאחר מכן לא יטרחו העניים אחר הזיתים שנשארו בעץ. רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עונת הגשמים השנייה. בְּשָׁנָה אֲפִילָה. בשנה שהחורף מאחר בה.
יב. כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לֶעָנִי לִטֹּל שִׁכְחַת הַזֵּיתִים הַמֻּנַּחַת בָּאָרֶץ תַּחַת הָאִילָנוֹת – נוֹטֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הֻתַּר כָּל אָדָם בַּשִּׁכְחָה שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִטֹּל שִׁכְחָה שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן – נוֹטֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן אֵין לוֹ שִׁכְחָה תַּחְתָּיו.
יב. כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לֶעָנִי וכו'. כל זמן שהעני עדיין מחזר אחר הזיתים שתחת העץ, יש לו זכות ליטלם ואסור למי שאיננו עני לקחתם, ואף שהגיע ראש חודש כסלו שאז הותרו לכל אדם הזיתים שנשכחו בראש העץ. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ וכו'. קודם ראש חודש כסלו יש זכות לעני ליטול את הזיתים שנשכחו בראש האילן, ואף על פי שלא נשכחו זיתים תחת העץ (ע"פ כס"מ, לפירושים נוספים ראה ד"א ויד"פ).
יג. מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁאֵין הָעֲנִיִּים מַקְפִּידִין עֲלֵיהֶן – הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלְּחַזֵּר עַל מַתְּנוֹתֵיהֶם.
יג. שֶׁאֵין הָעֲנִיִּים מַקְפִּידִין עֲלֵיהֶן. כגון בכמות קטנה או במין שאינו חשוב.
יד. כָּל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים הָאֵלּוּ אֵינָן נוֹהֲגוֹת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם" (ויקרא יט,ט; כג,כב), "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ" (שם כד,יט). וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתַּלְמוּד שֶׁהַפֵּאָה נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ, שֶׁהֵן כֻּלָּן נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
יד. כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. ראה הלכות תרומות א,א. מִדִּבְרֵיהֶם. מדברי חכמים.
טו. כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַפֵּאָה? מִן הַתּוֹרָה אֵין לָהּ שִׁעוּר: אֲפִלּוּ הִנִּיחַ שִׁבֹּלֶת אַחַת – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם – אֵין פָּחוֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמוֹסִיף עַל הָאֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים וּלְפִי בִּרְכַּת הַזֶּרַע.
כֵּיצַד? שָׂדֶה שֶׁהִיא קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁאִם הִנִּיחַ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵינוֹ מוֹעִיל לֶעָנִי – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן אִם הָיוּ הָעֲנִיִּים מְרֻבִּים – מוֹסִיף. וְאִם זָרַע מְעַט וְאָסַף הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי נִתְבָּרֵךְ – מוֹסִיף לְפִי הַבְּרָכָה. וְכָל הַמּוֹסִיף בַּפֵּאָה מוֹסִיפִין לוֹ שָׂכָר. וְאֵין לַהוֹסָפָה הַזֹּאת שִׁעוּר.
כֵּיצַד? שָׂדֶה שֶׁהִיא קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁאִם הִנִּיחַ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵינוֹ מוֹעִיל לֶעָנִי – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן אִם הָיוּ הָעֲנִיִּים מְרֻבִּים – מוֹסִיף. וְאִם זָרַע מְעַט וְאָסַף הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי נִתְבָּרֵךְ – מוֹסִיף לְפִי הַבְּרָכָה. וְכָל הַמּוֹסִיף בַּפֵּאָה מוֹסִיפִין לוֹ שָׂכָר. וְאֵין לַהוֹסָפָה הַזֹּאת שִׁעוּר.
