פרק א', הלכות נדרים, ספר הפלאה
כ״ו בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות גירושין, ספר נשים
כ״ה בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק כ"ה, הלכות אישות, ספר נשים
כ״ד בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק כ"ד, הלכות אישות, ספר נשים
כ״ג בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק כ"ג, הלכות אישות, ספר נשים
כ״ב בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק כ"ב, הלכות אישות, ספר נשים
כ״א בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק כ"א, הלכות אישות, ספר נשים
כ׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק כ', הלכות אישות, ספר נשים
י״ט בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"ט, הלכות אישות, ספר נשים
י״ח בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"ח, הלכות אישות, ספר נשים
י״ז בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות אישות, ספר נשים
ט״ז בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות אישות, ספר נשים
ט״ו בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות אישות, ספר נשים
י״ד בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות אישות, ספר נשים
י״ג בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות אישות, ספר נשים
י״ב בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות אישות, ספר נשים
י״א בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות אישות, ספר נשים
י׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות אישות, ספר נשים
ט׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות אישות, ספר נשים
ח׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות אישות, ספר נשים
ז׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות אישות, ספר נשים
ו׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות אישות, ספר נשים
ה׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות אישות, ספר נשים
ד׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות אישות, ספר נשים
ג׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות אישות, ספר נשים
ב׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות אישות, ספר נשים
א׳ בכסלו ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות אישות, ספר נשים
כ״ט במרחשוון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מגילה וחנוכה, ספר זמנים
כ״ח במרחשוון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מגילה וחנוכה, ספר זמנים
כ״ז במרחשוון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מגילה וחנוכה, ספר זמנים
כ״ו במרחשוון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מגילה וחנוכה, ספר זמנים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנֶּדֶר נֶחֱלָק לִשְׁתֵּי מַחֲלָקוֹת: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁיֶּאֱסֹר אָדָם עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין לוֹ, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: 'פֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי שְׁלֹשִׁים יוֹם' אוֹ 'לְעוֹלָם', אוֹ 'מִין פְּלוֹנִי מִפֵּרוֹת הָעוֹלָם' אוֹ 'פֵּרוֹת אֵלּוּ' 'אֲסוּרִין עָלַי', בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֶּאֱסֹר – הֲרֵי זֶה נֶאֱסָר בָּהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל וְלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ" (במדבר ל,ג) – שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין. וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי אִסָּר' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְחֵלֶק זֶה, הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי אִסָּר.
א. שֶׁאֵין שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל. שלא השתמש בלשון שבועה או אלה או ארור (הלכות שבועות ב,ב). וְלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי. שלא כשבועה שעל מנת להתחייב עליה קרבן או מלקות עליו להזכיר אחד משמות ה' או כינוייו (שם ה"ד).
ב. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא שֶׁיְּחַיֵּב עַצְמוֹ בְּקָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: 'הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא עוֹלָה' אוֹ 'הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא שְׁלָמִים' אוֹ 'מִנְחָה', אוֹ 'הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים'. וְהָאוֹמֵר 'עָלַי' – הוּא הַנִּקְרָא נֶדֶר, וְהָאוֹמֵר 'הֲרֵי זוֹ' – הוּא הַנִּקְרָא נְדָבָה. וְהַנְּדָבָה וְהַנֶּדֶר מִמִּין אֶחָד הֵן, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וּנְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ" וכו' (דברים יב,יז, ושם: וְכָל נְדָרֶיךָ). וְחֵלֶק זֶה, הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ.
ב. עוֹלָה… שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה. וקרבנות אלו באים בנדר או בנדבה (הלכות מעשה הקרבנות יד,א). חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. שאם מתה הבהמה לאחר שהפרישה לקרבן, חייב להביא אחרת במקומה (ראה גם שם הל' ד-ה).
ג. וְדִינֵי הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וְעִנְיָנָיו, הֵן שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. אֲבָל דִּינֵי נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמִשְׁפְּטֵיהֶן כֻּלָּן יִתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמָן בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת.
ג. בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. פרקים יד-יז; וראה גם הלכות ערכין וחרמין א,א.
ד. מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיְּקַיֵּם אָדָם שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי אִסָּר בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי הֶקְדֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר" (דברים כג,כד), וְנֶאֱמַר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג).
ה. הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'תְּאֵנִים אֲסוּרִין עָלָיו' אוֹ 'תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי' אוֹ 'תְּאֵנִים אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו' וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, וְאָכַל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג), שֶׁאֵין לַנְּדָרִים שִׁעוּר, שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר מִדָּבָר – הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ 'כָּל שֶׁהוּא'.
אָמַר: 'אֲכִילָה מִפֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלָיו' אוֹ 'אֲכִילָה מִפֵּרוֹת אֵלּוּ' – אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת.
ה. כָּל שֶׁהוּא. שיעור מועט ביותר. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וזוהי מצוות לא תעשה שלא יחלל האדם את מה שאסר על עצמו בדיבורו.
אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת. שלשון 'אכילה' פירושה כזית ומעלה (ראה גם הלכות שבועות ד,א), ואף על פי כן אסור אף בפחות מכזית (שם).
ו. אָסַר עַל עַצְמוֹ אֲכִילָה מִן הַתְּאֵנִים וַאֲכִילָה מִן הָעֲנָבִים, בֵּין בְּנֶדֶר אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי נְדָרִים – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. ואם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה, לוקה.
ז. הָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי קָרְבָּן', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי הֵן כְּקָרְבָּן', אוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ עָלַי קָרְבָּן' אוֹ 'כְּקָרְבָּן' אוֹ 'הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדּוֹר אָדָם קָרְבָּן, וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן, וְתֵאָסֵר.
ז. הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי קָרְבָּן. צורת נדר זו נקראת 'התפסה' – שמחיל איסור על דבר מסוים מכוח האיסור הקיים על דבר אחר (ראה לקמן הל' יג, טו). כאן כוונתו להתפיס על הפירות איסור מכוח איסור אכילת הקרבן. ובאופן זה, אם עובר על נדרו מתחייב משום מעילה (ראה הלכות מעילה ד,ט; וראה מאירי נדרים ב,א שהביא מחלוקת ראשונים בשאלה אם נדר התפסה הוא סוג נוסף של נדר או שכל הנדרים חלים מדין התפסה). כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ עָלַי קָרְבָּן וכו'. וכוונתו לאסור על עצמו אכילתו עם חברו כקרבן. מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדּוֹר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר. שהתפסת איסור בנדר חלה רק כשמתפיס מכוח דבר שיש ביד האדם לאסרו עליו כדלקמן.
ח. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי' אוֹ 'מִין פְּלוֹנִי עָלַי' אוֹ 'מַה שֶּׁאֹכַל עִם פְּלוֹנִי עָלַי' 'כִּבְשַׂר חֲזִיר' אוֹ 'כַּעֲבוֹדָה זָרָה' אוֹ 'כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת' וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, וְאֵין כָּאן נֶדֶר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר.
ט. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין כִּדְבָרִים הָאֲסוּרִין: אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֶדֶר – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין; וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֶדֶר – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
ט. אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֶדֶר. כגון קרבן שיכול האדם להקדישו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֶדֶר. כגון נבלות וטרפות וכדומה, שאסורים מצד עצמם, ולא מחמת האדם. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. עיקרון זה למדו חז"ל מהפסוק "איש כי ידור נדר" ופירשו שצריך לנדור "בדבר הנדור ולא בדבר האסור" (בבלי נדרים יד,א), דהיינו שהתפסת הנדר חלה רק בדבר שבאפשרותו של האדם לאסור על עצמו בנדר, אבל לא בדבר שאיסורו עצמי ואינו תלוי בנדרו של האדם.
י. הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ – אֶפְשָׁר לַנּוֹדֵר לְהָבִיא אוֹתָם מֵחֲמַת נִדְרוֹ, שֶׁהַנּוֹדֵר בְּנָזִיר מֵבִיא חַטָּאת, וְאִם נִטְמָא מֵבִיא אָשָׁם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַטָּאת' אוֹ 'כְּאָשָׁם', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי הֵן חַטָּאת' אוֹ 'הֲרֵי הֵן אָשָׁם' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאוֹמֵר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי כְּעוֹלָה' אוֹ 'כִּשְׁלָמִים', אוֹ: 'הֲרֵי הֵן עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים' אוֹ 'מִנְחָה' אוֹ 'תּוֹדָה', שֶׁהֵן אֲסוּרִין, שֶׁכָּל אֵלּוּ בָּאִין בְּנֶדֶר וּנְדָבָה.
י. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות מעשה הקרבנות יד,ח. אֶפְשָׁר לַנּוֹדֵר לְהָבִיא אוֹתָם מֵחֲמַת נִדְרוֹ. ולכן הם מוגדרים כדבר שיכול לעשותו בנדר. שֶׁהַנּוֹדֵר בְּנָזִיר מֵבִיא חַטָּאת. כחלק מן הקרבנות שמביא כשישלמו ימי נזירותו (הלכות נזירות ח,א). וְאִם נִטְמָא מֵבִיא אָשָׁם. כחלק מן הקרבנות שמביא לאחר שנטהר מטומאת מת (הלכות נזירות ו,יא).
יא. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַלַּת אַהֲרֹן' אוֹ 'כִּתְרוּמָתוֹ' – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ לְהָבִיא אֵלּוּ בְּנֶדֶר וּנְדָבָה.
יא. כְּחַלַּת אַהֲרֹן. כחלה המופרשת מן העיסה הניתנת לכהן שהוא מזרע אהרן. אוֹ כִּתְרוּמָתוֹ. תרומה גדולה או תרומת מעשר הניתנת לכהן. שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ לְהָבִיא אֵלּוּ בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. אף שאינם אסורים מצד עצמם אלא על ידי שמפריש אותם האדם, מכיוון שתרומות ומעשרות הם דבר שלא בא בנדר ונדבה, אינם נחשבים כ'דבר שיכול לעשותו בנדר'.
יב. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּנוֹתָר', 'כְּפִגּוּל', 'כְּבָשָׂר טָמֵא שֶׁל קָדָשִׁים' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂיָן כִּבְשַׂר קָרְבָּן מִכָּל מָקוֹם.
יב. כְּנוֹתָר. בשר שנותר מן הקרבן לאחר זמן היתר אכילתו ואסור באכילה. כְּפִגּוּל. קרבן שנפסל משום שחשב הכהן לאכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו (כמובן הכללי של הביטוי 'פיגול', ראה פירוש הרא"ש נדרים י,ב), והוא אסור באכילה. כְּבָשָׂר טָמֵא שֶׁל קָדָשִׁים. קרבן שנטמא ואסור באכילה. שֶׁהֲרֵי עֲשָׂיָן כִּבְשַׂר קָרְבָּן מִכָּל מָקוֹם. אף שדברים אלו נחשבים 'דבר האסור', מכיוון שקודם שנאסרו היו קרבן, כוונתו להתפיס את נדרו בקרבן שהוא 'דבר הנדור', ולכן נדרו חל (ראה עיקרון דומה לקמן הט"ו).
יג. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. 'הֲרֵי הֵן עָלַי כַּבְּכוֹר' – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" (ויקרא כז,כו).
יג. כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה. שאדם מצווה להפריש אחד מעשרה מכל הבהמות שיוולדו לו בכל שנה (הלכות בכורות ו,א). הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. שאין המעשר מתקדש עד שיקדיש את העשירי (ואף שאין המעשר בא בנדר ונדבה, מכיוון שהוא קדשים קלים שבאים בדרך כלל בנדר ונדבה נחשבת גם ההקדשה למעשר בהמה כ'דבר שיכול לעשותו כנדר' (נתיב מאיר לעיל הי"א; וראה גם לקמן ב,ט). שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. שהבכור מתקדש מאליו ביציאתו מהרחם (הלכות בכורות א,ה), ולכן מוגדר כ'דבר האסור'. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ. ולמדו חכמים מפסוק זה שלאחר שיצא מבטן אמו לא ניתן לשנותו להקדש מסוג אחר, ולכן אף מצד זה לא ניתן להגדירו כדבר שיכול להביאו בנדר (ראה הלכות תמורה ד,יא-יב; שו"ת ברכת אברהם סי' מו).
יד. אָמַר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי כְּחֶרְמֵי שָׁמַיִם' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם לְבֶדֶק הַבַּיִת. 'הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה', 'כַּתְּמִידִין', 'כַּדִּירִיִּים', 'כָּעֵצִים', 'כָּאִשִּׁים', 'כַּמִּזְבֵּחַ', אוֹ כְּאֶחָד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי כַּיָּעִים' אוֹ 'כַּמִּזְרָקוֹת' אוֹ 'כַּמִּזְלָגוֹת' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי כַּהֵיכָל', 'כִּירוּשָׁלַיִם' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר שֵׁם קָרְבָּן, שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ עִנְיָנָם כְּאוֹמֵר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן'.
יד. כְּחֶרְמֵי שָׁמַיִם. כהקדשות שאדם מקדיש ואומר: 'הרי זה חרם לשמים'. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם לְבֶדֶק הַבַּיִת. מיועדים לתיקון בית המקדש (ראה הלכות ערכין וחרמין א,י) ואסור ליהנות מהם כהקדש, זאת בניגוד לחרמי כהנים שהם ממון הכהן ולכן המתפיס בהם מותר (כדלקמן ב,ח). כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. כסף השקלים שניתן בלשכה וקונים ממנו קרבנות ציבור (ראה הלכות שקלים ד,א). כַּתְּמִידִין. כקרבן התמיד הקרב בכל יום. כַּדִּירִיִּים. לשכות שבעזרות (פה"מ נדרים א,ג). כָּעֵצִים. עצי המזבח. כָּאִשִּׁים. אימורי הקרבנות שקרבים על אש המזבח. כַּיָּעִים. כלים שגורפים על ידיהם את הדשן מעל המזבח. כַּמִּזְרָקוֹת. כלים שמקבלים בהם את דם הקרבנות על מנת לזרקו על גבי המזבח. כַּמִּזְלָגוֹת. שהופכים בהם את הקרבנות שעל גבי המזבח על מנת שיישרפו כראוי. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ עִנְיָנָם כְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן. ואף כשאומר 'כהיכל' או 'כירושלים' כוונתו לקרבנות הקרבים בהיכל או בירושלים.
טו. הָיָה לְפָנָיו בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ הָיָה בְּשַׂר שְׁלָמִים אַחַר זְרִיקַת דָּמִים, שֶׁהוּא מֻתָּר לְזָרִים, וְאָמַר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי כְּבָשָׂר זֶה' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, שֶׁלֹּא הִתְפִּיס אֶלָּא בְּעִקָּרוֹ, שֶׁהָיָה אָסוּר. אֲבָל אִם הָיָה בְּשַׂר בְּכוֹר: אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – הֲרֵי זֶה אָסוּר; וְאִם לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
טו. שֶׁהוּא מֻתָּר לְזָרִים. שמותר באכילה לישראלים לאחר זריקת דמו. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. על אף שבשר זה במצבו הנוכחי מותר באכילה. שֶׁלֹּא הִתְפִּיס אֶלָּא בְּעִקָּרוֹ שֶׁהָיָה אָסוּר. שכוונתו להתפיס בעיקר הקרבן שהיה אסור קודם זריקת הדם. אֲבָל אִם הָיָה בְּשַׂר בְּכוֹר אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר. אף שהתפסה בבכור אינה התפסה (כדלעיל הי"ג) זהו דווקא קודם שנשחט, אבל כאן שבשר הבכור מונח לפניו וממתין לזריקת דמים והקטרה על גבי המזבח, נחשב האומר כן כמתפיס בקרבן סתם ואסור (רדב"ז, שו"ת ברכת אברהם סי' מו הובא בכס"מ). וְאִם לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שחזר להיות כמתפיס בעיקרו, והמתפיס בבכור הרי זה מותר.
טז. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶן עִלְּגִין וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר – הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. כֵּיצַד? כָּל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן – כַּקָּרְבָּן:
הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנָם', 'קוֹנָז', 'קוֹנָח' – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. 'חֵרֶף', 'חֵרֶק', 'חֵרֶךְ' – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן.
יז. וּכְשֵׁם שֶׁאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכִנּוּיִין, כָּךְ אִם הִקְדִּישׁ בְּכִנּוּיִין – הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ. וְכִנּוּי הַכִּנּוּיִים מֻתָּרִין, בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ.
יז. וּכְשֵׁם שֶׁאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכִנּוּיִין כָּךְ אִם הִקְדִּישׁ בְּכִנּוּיִין הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ. ראה הלכות מעשה הקרבנות יד,יא. וכן כינויי שבועה כשבועה (הלכות שבועות ב,ה), וכינויי נזירות כנזירות (הלכות נזירות א,ח). וְכִנּוּי הַכִּנּוּיִים מֻתָּרִין. שיוצר פועַל מהמילים שהם כינוי לקרבן, כגון שאמר 'מקנמנא' 'מקנחנא' 'מקנסנא', או שאומר ביטויים אחרים הבנויים על הכינויים כגון בחרם כשאומר 'חרפים' 'חרקים' 'חרכים' (בבלי נדרים י,ב).
יח. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין' אוֹ 'לֹא יְהֵא כָּשֵׁר' אוֹ 'לֹא יְהֵא דְּכֵי' אוֹ 'לֹא יְהֵא טָהוֹר' – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ: 'כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ יִהְיֶה קָרְבָּן', שֶׁהוּא אָסוּר. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ טָמֵא' אוֹ 'נוֹתָר' אוֹ 'פִּגּוּל' – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
יח. דְּכֵי. טהור (בשפה הארמית).
יט. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לְךָ' – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ: 'מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יִהְיֶה חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן'. וְכֵן אִם אָמַר: 'הַקָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ', 'קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ', 'כַּקָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
אֲבָל הָאוֹמֵר: 'הַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'כַּקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'לַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ' – כָּל אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁאֵין מַשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבַּע בְּקָרְבָּן שֶׁלֹּא יֹאכַל לָזֶה וְהַנִּשְׁבָּע בְּקָרְבָּן אֵינוֹ כְּלוּם, אוֹ שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל לוֹ קָרְבָּן.
יט. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יִהְיֶה חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן. ופירוש דבריו שמה שאוכל משלך יהיה אסור עלי כקרבן, ולכן לא אוכל לך (רדב"ז; ובדומה לכך לקמן הכ"א). הַקָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ כַּקָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר. שכשאומר 'שאוכל לך' בסמיכות לביטויים אלו, משמעותו מה שאוכל משלך יהיה אסור עלי כקרבן (פה"מ נדרים א,ד).
לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ. שמשמעות דבריו היא שמחמת הקרבן לא אוכל לך כלום (פה"מ שם). שֶׁאֵין מַשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ וכו'. שדבריו יכולים להתפרש כנשבע בחיי הקרבן שלא יאכל לחברו, ומשום שאין זו לשון שבועה אינו חייב בשבועה, וכן יכולים הדברים להתפרש שנדר שלא יאכל את קרבנו של חברו, ואין כאן נדר משום שלא ניתן לנדור על פעולה אלא על חפץ (כדלקמן ג,א).
כ. 'חֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ', 'הַחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ', 'כַּחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ', 'חֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ', 'הַחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ', 'כַּחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שבכל לשונות אלו משמע שמתפיס את אכילתו משל חברו בחולין, ואין כאן כל איסור.
כא. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'לֹא טָמֵא שֶׁאֹכַל לְךָ', 'לֹא נוֹתָר שֶׁאֹכַל לְךָ', 'לֹא פִּגּוּל שֶׁאֹכַל לְךָ' – אָסוּר, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁדָּבָר שֶׁאֹכַל הוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּגּוּל אוֹ טָמֵא, לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לְךָ.
כא. שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁדָּבָר שֶׁאֹכַל הוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּגּוּל אוֹ טָמֵא לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לְךָ. וכאילו אמר לא אוכל לך משום שטמא יהיה מה שאוכל לך וכדומה.
כב. 'כַּהֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ', 'הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ', 'לֹא הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ' – אָסוּר. 'הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ', 'כַּהֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ', 'לֹא הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' – מֻתָּר, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּהֵיכָל שֶׁלֹּא יֹאכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כב. כַּהֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ… אָסוּר. מכיוון שאמר 'שאוכל לך' משמעו שמה שאוכל לך יהיה אסור עלי כהיכל. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּהֵיכָל שֶׁלֹּא יֹאכַל. שהלשון 'שלא אוכל לך' משמשת בשבועה, ואין כאן לשון שבועה. וכן אם אמר 'ההיכל לא אוכל לך' או 'להיכל לא אוכל לך' וכדומה, מותר משום שזהו לשון שבועה (כדלעיל הי"ט; רדב"ז, וראה כס"מ שפירש אחרת והגיה ברמב"ם).
כג. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ' – מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. 'מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ' – מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. 'מֻרְחָק אֲנִי מִמְּךָ' – מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ' אוֹ 'מְשַׁמַּתְנָא מִמְּךָ'.
אֲבָל אָמַר לוֹ: 'מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'מֻרְחָק אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל לוֹ, וְאִם אָכַל כַּזַּיִת מִכָּל נְכָסָיו – לוֹקֶה מִשּׁוּם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג).
כג. מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. וכוונתו לאסור את פיו מלדבר עמו וכדומה (וכדלקמן ג,י-יא; חזו"א יו"ד קמב,ד). מְשַׁמַּתְנָא מִמְּךָ. לשון נידוי (הלכות תלמוד תורה ז,ב). והמנודה לא יושב בארבע אמות של אחרים (שם ה"ד).
כד. אָמַר לוֹ: 'מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' – אֵינוֹ אוֹכֵל לוֹ, וְאִם אָכַל – אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ: 'נַדֵּינָא מִמְּךָ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת לוֹ.
כד. וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. משום שהתבטא בלשון נידוי שאינו לשון נדר, אינו לוקה על כך.
כה. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אִם אֹכַל לְךָ, שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה', וְאָכַל – חַיָּב בְּכֻלָּן. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים, שֶׁמִּנִּדְבוֹתָם נָזִיר וְקָרְבָּן' – הֲרֵי זֶה חַיָּב.
כה. הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים וכו'. שהרשעים רגילים לנדור ולהישבע בשעת כעס וכדומה. שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה. אלו דברי הנודר, ולשון זו מחייבת אותו בכל מה שקיבל על עצמו אם יאכל. חַיָּב בְּכֻלָּן. נעשה נזיר וחייב להביא למקדש קרבן הבא בנדר (עולה או שלמים, מאירי נדרים ב,א), וכן חייב מלקות משום שעבר על שבועת ביטוי (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות יד,יא). כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים וכו'. שדרך הכשרים להביא את הקרבן לעזרה ולנדבו שם (פה"מ נדרים א,א). ומשום כך כשאמר 'כנדבות כשרים אם אוכל לך' ואכל, התחייב במה שאמר. שֶׁמִּנִּדְבוֹתָם נָזִיר וְקָרְבָּן. אבל לא שבועה שכן אין דרך הכשרים להישבע (ראה הלכות שבועות יב,יב).
כו. אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים' אוֹ 'כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים' 'שֶׁאֹכַל לְךָ' אוֹ 'אִם אֹכַל לְךָ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אָמַר: 'כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים' – לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם, שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וְכַעַס.
אָמַר: 'כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי', וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו – חַיָּב בִּנְזִירוּת. 'כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים עָלַי' – חַיָּב קָרְבָּן. 'כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁלֹּא אֹכַל מִמֶּנּוּ' – חַיָּב בִּשְׁבוּעָה כַּנּוֹדֵר.
כו. אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים וכו'. במקרה זה, שלא אמר את הסיומת "שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה", אין כוונתו לחייב עצמו בקרבן אם יאכל, אלא לאסור אכילתו משל חברו על ידי התפסה בקרבן, והאיסור חל אף שלא אמר בפירוש "קרבן שאוכל לך" וכדומה (לח"מ, מער"ק). אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. שאין כאן לשון נדר המחייבת, ולכן אם אמר "הרי עלי כנדרי כשרים אם אוכל לך", אינו נאסר באכילת חברו, וכן אם סיים ואמר: "שמנדריהם נזיר וקרבן", אינו מחויב בהם. שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וְכַעַס. אין הכשרים נוהגים בפזיזות ובחוסר זהירות הנובעת מכעס, ולכן אינם מחייבים את עצמם בנדר משום שהנדר חייב באחריותו (כדלעיל ה"ב) ויכולים לבוא על ידי כך לידי 'בל תאחר' (פה"מ נדרים א,א).
וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. משום שאם אין נזיר עובר לפניו ניתן לפרש את דבריו 'הריני' בתענית. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים עָלַי חַיָּב קָרְבָּן. אף שאין בהמה עוברת לפניו, משום שאין משמעות אחרת לדבריו (רדב"ז). שֶׁלֹּא אֹכַל מִמֶּנּוּ. מכיכר מסוים. חַיָּב בִּשְׁבוּעָה כַּנּוֹדֵר. מתחייב בשבועה בדומה לרשעים שנודרים ומחייבים עצמם בשבועה.
כז. הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּזוֹ' – לֹא אָמַר כְּלוּם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.
כז. לֹא אָמַר כְּלוּם. משום שכוונתו על הגווילים (ראה גם הלכות שבועות יב,ד). כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. שלא יזלזלו בנדרים (ראה גם לקמן ב,יב-יג).
כח. נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ – הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ.
כח. שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. והרי הוא כנודר בלשונות נדרים המופיעות בתורה.
כט. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק' – עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִשְׁנוֹת, שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֶדֶר הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר.
כט. שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֶדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר. שלשון נדר היא כשאוסר על עצמו משהו, וכאן מקבל על עצמו לעשות משהו ללא הזכרת לשון נדר או שבועה, ולכן אין כאן נדר גמור.
ל. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי' אוֹ 'כַּאֲחוֹתִי' אוֹ 'כְּעָרְלָה' אוֹ 'כְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם' – הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר עַל הַפֵּרוֹת 'הֲרֵי אֵלּוּ כִּבְשַׂר חֲזִיר': כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֻתָּר לְאָכְלָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, כָּךְ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'הֲרֵינִי מֻדָּר מִמֵּךְ הֲנָאָה' אוֹ 'הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי' – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ל. כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֻתָּר לְאָכְלָן. משום שהנודר בדבר האסור, נדרו לא חל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הל' ח-ט. כָּךְ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. מעיקר הדין (וראה לקמן ב,יג כיצד נוהגים למעשה). הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי. שאוסר על עצמו הנאת יחסי אישות עם אשתו. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יב,ט. שאף שאינו יכול לאסור את התשמיש עצמו על אשתו מפני שהוא משועבד לה, הרי הוא יכול לאסור על עצמו בנדר את ההנאה מהתשמיש (וראה הלכות אישות יד,ו שבמקרה כזה כופים אותו לגרשה לאחר שבעה ימים).

תקציר הפרק 

פרק א הלכות נדרים
פרק ראשון בנושא זה🎉

סוגי הנדרים

הסוגים:
🔹נדרי איסור -יכול אדם לאסור על עצמו חפץ מסוים (כולל מאכל) או מעשה מסוים, וכן לאסור על אחרים ליהנות ממעשיו או מחפציו האישיים.
🔹נדרי הקדש -נדרים אלו כוללים הקדשת בהמה לקורבן או התחייבות להבאת קרבן, לאו דווקא מבהמה מסוימת. בנוסף, במסגרת נדרים אלו, יכול אדם להקדיש את ממונו לבית המקדש.

קיום הנדר הוא חיוב מהתורה, ולוקה אדם על הפרתו.
השוואה בלשון נדר לדבר אסור (האומר פירות אלו עלי קרבן) תקפה רק כשהדבר האסור מסוג שניתן לאוסרו בידי אדם, כמו קרבן וכדומה ולא איסורו קבוע כמו איסור לאכול נבלה (האומר פירות אלו עלי כבשר נבלה).
פירוש הנדר – לפי מבטא המקום ומשמעות דבריו ('הרי עלי קונים' -הרי זה כינוי לקרבן אך יש בני אדם שכך מכנים קרבן..) (כמפורט בפרק).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.דבר הנידר הוא כל דבר הנאסר מכח נדר ולא מעצמו?

2.נדר שנאמר בלשון חלקית נקרא ידות נדרים?

3.נדרי רשעים הם התחייבויות לעשות מעשה רע?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן