פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנְּזִירוּת הִיא נֶדֶר מִכְּלַל נִדְרֵי אִסּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר" וכו' (במדבר ו,ב). וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיְּגַדֵּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (שם ו,ה). וְאִם גִּלַּח בִּימֵי נִזְרוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" (שם). וְכֵן אָסוּר לְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים אוֹ לֶאֱכֹל דְּבָרִים שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב עָלָיו מִגֶּפֶן הַיַּיִן כָּל יְמֵי נִזְרוֹ.
ב. עָבַר וְגִלַּח אוֹ נִטְמָא אוֹ אָכַל מִגֶּפֶן הַיַּיִן – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג), שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַנְּדָרִים, וְאַחַת מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁעָבַר עָלָיו מִדְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר מְיֻחָד עַל הַנָּזִיר.
ב. לוֹקֶה שְׁתַּיִם. שני עונשי מלקות (שבכל אחד לוקה שלושים ותשע מלקות). אַחַת מִשּׁוּם לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַנְּדָרִים. מצוות לא תעשה שלא יחלל אדם את נדרו, הקיימת בכל נדר (הלכות נדרים א,ה). וְאַחַת מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁעָבַר עָלָיו מִדְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר מְיֻחָד עַל הַנָּזִיר. שמתחייב עונש מלקות נפרד על כל דבר שיעשה מן הדברים האסורים על הנזיר (ראה לקמן ה,ח).
ג. נָדַר בְּנָזִיר וְקִיֵּם דְּבָרוֹ כְּמִצְוָתוֹ – הֲרֵי זֶה עָשָׂה שָׁלֹשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה: הָאַחַת – "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג), וַהֲרֵי עָשָׂה. וְהַשְּׁנִיָּה – "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (שם ו,ה), וַהֲרֵי גִּדֵּל. וְהַשְּׁלִישִׁית – תִּגְלַחְתּוֹ עִם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ" וכו' (שם ו,יח).
ג. הָאַחַת כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. שהיא מצוות עשה בכל נדר (הלכות נדרים א,ד). תִּגְלַחְתּוֹ עִם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו. שמצווה להתגלח ולהביא קרבנות בסיום נזירותו (ראה לקמן ח,א).
ד. הָאוֹמֵר: 'לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהְיֶה נָזִיר' – הֲרֵי זֶה נָזִיר מִיָּד, שֶׁמָּא יָמוּת עַתָּה, וְאִם אֵחַר נְזִירוּתוֹ – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּ"לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה.
ד. הֲרֵי זֶה נָזִיר מִיָּד שֶׁמָּא יָמוּת עַתָּה. אף שנזירותו אינה חלה באופן מידי, שהרי לא קבע לה זמן מוגדר, חובה עליו להתחיל לנהוג נזירות מיד מחשש שמא ימות. וְאִם אֵחַר נְזִירוּתוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ. שכל הנודר נדר צריך לקיימו מיד כשיש באפשרותו (ראה הלכות מתנות עניים ח,א; ולא כדין 'לא תאחר' בהבאת קרבנות שעובר עליו רק לאחר שלושה רגלים כמבואר בהלכות מעשה הקרבנות יד,יג). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. משום שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות שם).
ה. אֵין אוֹמְרִין בַּנְּזִירוּת: עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ אֵצֶל כָּל הָעָם כָּעִנְיָן שֶׁבְּלִבּוֹ. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דְּבָרִים שֶׁעִנְיָנָם שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִנְיָנוֹת רְחוֹקוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמַשְׁמָעָן לְשׁוֹן נְזִירוּת – הֲרֵי זֶה נָזִיר.
ה. אֵין אוֹמְרִין בַּנְּזִירוּת עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וכו'. בנזירות די שיחליט בדעתו להיות נזיר, ושיוציא מפיו דיבור שניתן לפרשו כקבלת נזירות אף שאינו אומר זאת בצורה מפורשת.
ו. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, וְאָמַר: 'אֶהְיֶה' – הֲרֵי זֶה נָזִיר, הוֹאִיל וּבְלִבּוֹ הָיָה שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'אֶהְיֶה כְּמוֹ זֶה'. וְכֵן אִם אָחַז בִּשְׂעָרוֹ וְאָמַר: 'אֱהֵא נָוֶה', 'אֱהֵא מְכַלְכֵּל' אוֹ 'אֱהֵא מְסַלְסֵל', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הֲרֵינִי מְסַלְסֵל' אוֹ 'הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל' אוֹ 'הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע' – הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְהוּא שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לְהַזִּיר.
ו. אֱהֵא נָוֶה. אהיה נאה, דהיינו בגידול השער. מְכַלְכֵּל. לשון שמורה על גידול השער וריבויו. מְסַלְסֵל. לשון שמורה על ההתעסקות בשער. לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע. לגדל את השער.
ז. אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים', אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ לְהַזִּיר – אֵינוֹ נָזִיר, וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם.
ז. אָמַר הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים… אֵינוֹ נָזִיר. משום שהבאת ציפורים אינה מעשה המיוחד לנזיר בלבד שהרי ניתן להביאם כקרבן נדבה. וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם. ולא התחייב לא בנזירות ולא בהבאת ציפורים למקדש.
ח. כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת – כַּנְּזִירוּת. כֵּיצַד? מְקוֹמוֹת הָעִלְּגִים שֶׁמְּשַׁנִּין אֶת הַדִּבּוּר, וְאָמַר שָׁם: 'הֲרֵינִי נָזִיק', 'נָזִיחַ', 'פָּזִיחַ' – הֲרֵי זֶה נָזִיר.
ח. מְקוֹמוֹת הָעִלְּגִים שֶׁמְּשַׁנִּין אֶת הַדִּבּוּר. שהעלגים מאומות העולם השוכנים בשכנות ליהודים היו מעוותים את המילים שבשפה העברית, ולאט לאט היו מילים אלו חודרות גם ללשון השגורה בפי היהודים שבאותו המקום (פה"מ נזיר א,א; וראה גם הלכות שבועות ב,ה, הלכות נדרים א,טז).
ט. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים בִּלְבַד' אוֹ 'מִן הַזֻּגִּין בִּלְבַד', אוֹ 'הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַתִּגְלַחַת' אוֹ 'הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַטֻּמְאָה' 'בִּלְבַד' – הֲרֵי זֶה נָזִיר גָּמוּר, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְהַזִּיר אֶלָּא מִדָּבָר זֶה בִּלְבַד, הוֹאִיל וְדָבָר שֶׁנָּזַר מִמֶּנּוּ אָסוּר עַל הַנָּזִיר – הֲרֵי זֶה נָזִיר גָּמוּר.
ט. הַחַרְצַנִּים. גרעיני הענב הפנימיים. הַזֻּגִּין. קליפות הענב החיצוניות.
י. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת' אוֹ 'מִן הַדְּבֵלָה' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּהֶן, וְאֵינוֹ נָזִיר.
י. הַגְּרוֹגָרוֹת. תאנים יבשות. הַדְּבֵלָה. תאנים דבוקות. הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּהֶן. שדבריו מתפרשים שנדר לאסור עצמו מדברים אלו. וְאֵינוֹ נָזִיר. למרות שאמר את המילה 'נזיר', שהרי אין דברים אלו אסורים על הנזיר.
יא. מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֶׁל יַיִן וְנָתְנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת, וְאָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ' – הֲרֵי זֶה נָזִיר גָּמוּר. וְאִם הָיָה מַר נֶפֶשׁ אוֹ כּוֹעֵס אוֹ מִתְאַבֵּל, וְהָיוּ מְבַקְשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשְׁתֶּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכַּח עֲמָלוֹ, וְאָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּאוֹתוֹ הַכּוֹס בִּלְבַד, וְאֵינוֹ נָזִיר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה כּוֹס זֶה.
יא. מַר נֶפֶשׁ. ומחמת מרירות אינו רוצה ביין.
יב. וְכֵן שִׁכּוֹר שֶׁנָּתְנוּ לוֹ כּוֹס כְּדֵי לְרַוּוֹתוֹ, וְאָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּאוֹתוֹ הַכּוֹס לְבַדּוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּב בִּנְזִירוּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יְשַׁכְּרוּ אוֹתוֹ יָתֵר מִדַּאי. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט – אֵין דְּבָרָיו כְּלוּם, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל כָּל עֲבֵרָה שֶׁיַּעֲשֶׂה. מִשֶּׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט – אֵין כָּאן חִיּוּב.
יב. לְרַוּוֹתוֹ. להשקותו לרוויה. לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. שאינו מודע למעשיו, בדומה ללוט שלא ידע ממעשיו בשכרותו (בראשית יט,ל-לה; להשלכות נוספות ראה הלכות אישות ד,יח, הלכות גירושין ב,יד, הלכות מכירה כט,יח).
יג. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנַת שֶׁאֶהְיֶה שׁוֹתֶה יַיִן' אוֹ 'מִטַּמֵּא לַמֵּתִים' אוֹ 'מְגַלֵּחַ שְׂעָרִי' – הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְאָסוּר בְּכֻלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָּטֵל.
יג. וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל. שאין אדם יכול לפטור את עצמו ממה שהתורה מחייבת אותו (הלכות אישות ו,ט).
יד. נָדַר בְּנָזִיר, וְאָמַר: 'לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן' אוֹ 'בְּטֻמְאָה' אוֹ 'בְּתִגְלַחַת', 'וְאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר' – הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְחַיָּב בְּכֻלָּן, שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָסַר עַצְמוֹ בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא מֵאֶחָד מֵהֶן, אָסוּר בְּכֻלָּן.
יד. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ט.
טו. אָמַר: 'יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּכָל אֵלּוּ, אֲבָל הָיָה בְּדַּעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי אֲנִי לִשְׁתּוֹת יַיִן מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלֹא יַיִן' אוֹ 'מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים' – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ בִּכְלַל נִדְרֵי שְׁגָגוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים. ולכן חשב שיהיה מותר לו להיטמא למת. נִדְרֵי שְׁגָגוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות נדרים ד,א–ב; שנדר מתוך טעות אינו מחייב ואין צריך להתירו בעזרת חכם.
טז. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי יָדִי נְזִירָה', 'הֲרֵי רַגְלִי נְזִירָה' – לֹא אָמַר כְּלוּם. 'הֲרֵי רֹאשִׁי נָזִיר', 'הֲרֵי כְּבֵדִי נְזִירָה' – הֲרֵי זֶה נָזִיר. זֶה הַכְּלָל: כָּל אֵבֶר שֶׁאִם יִנָּטֵל מִן הַחַי יָמוּת, אִם אָמַר: 'הֲרֵי הוּא נָזִיר' – הֲרֵי זֶה נָזִיר.
טז. כָּל אֵבֶר שֶׁאִם יִנָּטֵל מִן הַחַי יָמוּת אִם אָמַר הֲרֵי הוּא נָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר. מכיוון שחייו של האדם תלויים בו, נחשב כמייצג של האדם כולו (ראה גם הלכות ערכין וחרמין ב,א).
יז. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן': אִם נוֹלַד לוֹ בֵּן זָכָר – הֲרֵי זֶה נָזִיר; אֲבָל אִם נוֹלַד לוֹ בַּת אוֹ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – אֵין זֶה נָזִיר. אָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד', אֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת אוֹ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – הֲרֵי זֶה נָזִיר. הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ נָזִיר. חָזְרָה וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה – הֲרֵי זֶה נָזִיר.
יז. טֻמְטוּם. שלא ניתן להבחין באיברי מינו אם הוא זכר או נקבה [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. שיש לו איברי זכר ונקבה, ולא הכריעו חכמים אם דינו כזכר או כנקבה (הלכות אישות ב,כד).

תקציר הפרק 

פרק א הלכות נזיר
נושא חדש🎉🎉

מצוות הנזירות וקבלת נזירות

איסורי נזיר: א) גילוח שיער; ב) טומאת מת; ג) אכילת היוצא מהגפן.
אופן הנדר: בעיקר קובעת כוונת הנודר, אף שהתבטא בצורה רחוקה או בכינוי. וכן נהיה נזיר כשנוזר באופן חלקי או באיבר חיוני.

עבר על נזרו וגילח שערו, או ניטמא למת, או אכל/שתה מגפן היין -הרי זה לוקה שתיים: אחת משום "לא יחל, דברו" שכולל כל הנדרים; ואחת משום דבר שעבר עליו, מדברים שאיסורן איסור מיוחד על הנזיר.

נדר בנזיר, וקיים נדרו כמצותו–הרי זה עשה שלוש מצוות עשה: האחת "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), והרי עשה; והשנייה "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה), והרי גידל; והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו, שנאמר "וגילח הנזיר, פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.עילג שאמר הריני נזיק – נעשה נזיר?

2.נדר נזירות וחשב שמותר לשתות יין האם נעשה נזיר?

3.האם מצות לא יחל דברו מתקיימת בנזיר עולם?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן