פרק א', הלכות נערה בתולה, ספר נשים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה – קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים שֶׁל כֶּסֶף מְזֻקָּק, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קְנָס, וְכֵן אִם אָנַס אוֹתָהּ. וּקְנָס זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף" (דברים כב,כט, ושם: הַנַּעֲרָ).
א. קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים כֶּסֶף מְזֻקָּק. מענישים אותו לשלם חמישים סלע מכסף טהור. הסלע הוא מטבע שמשקלו שלוש מאות שמונים וארבע שעורים (הלכות שקלים א,ב).
ב. וְאֵי זֶה הוּא מְפַתֶּה וְאֵי זֶה הוּא אוֹנֵס? מְפַתֶּה – לִרְצוֹנָהּ; וְאוֹנֵס – שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ.
כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה, וְדָנִין בּוֹ דִּין אוֹנֵס, עַד שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁבִּרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה. וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה, עַד שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַף חֶרֶב וְאָמַר לָהּ: 'אִם תִּזְעֲקִי אֶהֱרֹג אוֹתָךְ'.
ב. כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה… וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר. ההבחנה בין שדה לעיר מבוססת על הנאמר בדברים כב,כג-כז. הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה. מניחים שנאנסה, ואינה צריכה להוכיח זאת. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה. שאילו הייתה צועקת בעיר היו שומעים את קולה. עַד שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה וכו'. שבמקרה כזה יתברר שעל אף שלא זעקה ודאי שנאנסה.
ג. הַמְפֻתָּה שֶׁלֹּא רָצָת לְהִנָּשֵׂא לַמְפַתֶּה, אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ לִתְּנָהּ לוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה לִכְנֹס – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן קְנָסָהּ וְהוֹלֵךְ, וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס, אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת.
אֲבָל הָאֲנוּסָה שֶׁלֹּא רָצָת הִיא אוֹ אָבִיהָ לְהִנָּשֵׂא לָאוֹנֵס – הָרְשׁוּת בְּיָדָם, וְנוֹתֵן קְנָס. רָצָת הִיא וְאָבִיהָ וְלֹא רָצָה הוּא – כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹנֵס וְנוֹתֵן קְנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב,כט) – הֲרֵי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וַאֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ מְצֹרַעַת – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאֵינוֹ מוֹצִיא לִרְצוֹנוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם) – הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
ג. אוֹ שֶׁלֹּא שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ. שהרי הבת ברשותו עד בגרותה, והוא המקבל את כסף קידושיה (הלכות אישות ג,יא). שֶׁלֹּא רָצָה לִכְנֹס. שהמפתה עצמו אינו רוצה לשאת אותה. אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. שכתובתן מאתיים דינר (שם י,ז), ורשאי לגרשה אם ירצה (השווה לקמן ה"ד).
חִגֶּרֶת. כרותת רגל. סוּמָא. עיוורת.
ד. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא.
ד. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. כמבואר בהלכות אישות י,ז.
ה. הָיְתָה אֲנוּסָה זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה, וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ – הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב,כט) – אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ.
ה. אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה. אסורה עליו במצוות עשה (הלכות אישות א,ח). שְׁנִיָּה. האסורה עליו מדברי חכמים (שם,ו). נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ. מעשה זנות האוסרה על בעלה (ראה הלכות גירושין יא,יד).
ו. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָנַס בְּתוּלָה אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ – הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִשָּׂא אֶת הַבְּתוּלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשָּׂא זוֹ אֵינָהּ בְּתוּלָה. וְאִם כָּנַס – יוֹצִיא בְּגֵט.
ו. שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִשָּׂא אֶת הַבְּתוּלָה. ראה הלכות איסורי ביאה יז,יג.
ז. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בָּאוֹנֵס: "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ" (דברים כב,כט) – כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (שם), הֲרֵי נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה, וְנִמְצֵאת זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָה לַעֲשֵׂה, שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין.
לְפִיכָךְ, אוֹנֵס שֶׁעָבַר וְגֵרֵשׁ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִיר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מֵתָה גְּרוּשָׁתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, אוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ.
ז. מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָה לַעֲשֵׂה. מצוות לא תעשה שיש ציווי מפורש לתקן את העברה במעשה מסוים, ובכך היא הועברה להיות מצוות עשה ואין לוקים עליה. אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ. שאם אין לו אפשרות לקיים את מצוות העשה, לוקה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. טז,ד.
אוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר. ונאסר עליו להחזירה משום כך (הלכות גירושין יא,יב).
ח. אֵין הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה חַיָּב בִּקְנָס עַד שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבְעֵדִים, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס? מֵאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת, עַד שֶׁתִּבְגֹּר. נִבְעֲלָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים – אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁבָּגְרָה – אֵין לָהּ קְנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "נַעֲרָה בְתוּלָה" (דברים כב,כח, ושם: נַעֲרָ) – לֹא הַבּוֹגֶרֶת.
ח. כְּדַרְכָּהּ. כדרך הבעילה הרגילה, במקום הבתולים. הַתְרָאָה. אזהרה לפני עשיית העברה על האיסור ועונשו. וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס. החל מאיזה גיל. עַד שֶׁתִּבְגֹּר. שתיעשה בוגרת, שיעברו שישה חודשים מאז שהביאה שתי שערות אחרי גיל שתים עשרה (ראה הלכות אישות ב,א-ב).
ט. וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב – יֵשׁ לָהּ קְנָס.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס: הַבּוֹגֶרֶת, וְהַמְמָאֶנֶת, וְהָאַיְלוֹנִית, וְהַשּׁוֹטָה, וְהַחֵרֶשֶׁת, וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדּוּתָהּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁתָּבְעָה אוֹתָן לִזְנוֹת עִמָּהּ, וְהַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה; אֲבָל הַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין: אִם נֶאֶנְסָה – יֵשׁ לָהּ קְנָס; וְאִם נִתְפַּתְּתָה – אֵין לָהּ קְנָס.
ט. וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב יֵשׁ לָהּ קְנָס. אף שנאמר בתורה שהקנס ניתן לאבי הנערה, הרי זה רק כשהיא ברשותו (ראה לקמן ב,יד-טו).
וְהַמְמָאֶנֶת. קטנה יתומה שהשיאוה בני משפחתה, שמיאנה בבעלה בעודה בקטנותה (ראה הלכות גירושין יא,א). ואין לה קנס מפני שדינה כנשואה, אף אם למעשה הייתה בתולה. וְהָאַיְלוֹנִית. אישה שהתפתחותה המינית פגומה (להגדרתה ראה הלכות אישות ב,ד-ו), ואין לה קנס מפני שהיא נחשבת כבוגרת (ראה שם). וְהַשּׁוֹטָה וְהַחֵרֶשֶׁת. שאין להן דעת לשמור את עצמן, ואין להן קנס מפני שאפשר שנבעלו אף קודם לכן. וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע וכו'. "שחזקתה שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה" (לקמן ב,יז). וְהַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה. ואף על פי כן, דינה כבעולה מזמן שנישאה (ראה הלכות אישות יא,א-ב, הלכות איסורי ביאה יט,ג). אֲבָל הַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין… וְאִם נִתְפַּתְּתָה אֵין לָהּ קְנָס. מפני שהקנס הוא כספה (לקמן ב,טז), ורואים את הסכמתה למפתה כמחילה על הקנס.
י. הַגִּיֹּרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת: אִם נִתְגַּיְּרָה וְנִפְדָּת וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת – יֵשׁ לָהּ קְנָס; וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֶׁנִּתְגַּיְּרָה אוֹ כְּשֶׁנִּפְדָּת אוֹ כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה – אֵין לָהּ קְנָס; הוֹאִיל וּבִיאָתָן בִּיאָה, הֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת.
י. הַגִּיֹּרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת. חזקתן שנבעלו בעודן גויות, שבויות או שפחות, ולכן דינן כבעולות (הלכות אישות יא,ב). וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת. שפחה גויה שנשתחררה (ראה הלכות איסורי ביאה יב,יז). וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת יֵשׁ לָהּ קְנָס. שאף אם נבעלו לפני גיל זה אין ביאתן נחשבת ביאה, ונחשבות כבתולות.
יא. הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה – אִם הָיְתָה מֵחַיָּבֵי כָּרֵתוֹת, כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ וְדוֹדָתוֹ וְהַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין: אִם הִתְרוּ בּוֹ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס, שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם; וְאִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה – הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוּת, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס.
יא. הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה. שנמצא שבבעילת האונס או הפיתוי עבר על איסור. אִם הָיְתָה מֵחַיָּבֵי כָּרֵתוֹת. איסור עריות שהעובר עליו חייב כרת (הלכות איסורי ביאה א,א-ז, הלכות סנהדרין יט,א). אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין. שהתורה אסרה ביאתם בלשון לאו ואין חייב עליהן כרת, כגון ממזרת לישראל (ראה הלכות אישות א,ז). אִם הִתְרוּ בּוֹ. הזהירו אותו שבעילה זו אסורה עליו משום כרת או לאו. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. על הבעילה האסורה. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס. על שאנס או פיתה. שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. שמענישים את האדם רק בעונש אחד, החמור יותר (הלכות סנהדרין טז,ה, להרחבה ראה הלכות גנבה ג,א-ב). הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוּת. שאין חיוב מלקות ללא התראה (הלכות סנהדרין טז,ד).
יב. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב בִּקְנָס, שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוּת.
יב. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מתקנת חכמים.
יג. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין, כְּגוֹן בִּתּוֹ וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ פָּטוּר מִן הַקְּנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא,כב) – הָא אִם הָיָה שָׁם אָסוֹן אֵין שָׁם עֹנֶשׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרִיגַת הָאִשָּׁה בִּשְׁגָגָה, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוְּנוּ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה" וכו' (שמות כא,כב, ושם: וְכִי). הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלֵּק בָּאָסוֹן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.
וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" (ויקרא כד,כא, ושם: וּמַכֵּה בְהֵמָה) – מַה מַּכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה לֹא חִלֵּק בּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְחַיְּבוֹ בְּתַשְׁלוּמִין, אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם לֹא חִלֵּק בּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

יג. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין. איסורי ערווה חמורים, שיש בגינם עונש מוות (לפירוטם ראה הלכות סנהדרין טו,י-יא). וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ וכו'. ותחילתו של הפסוק: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה". ופירושו, שאם בשוגג פגע אחד הניצים באישה וגרם שהפילה, משלם לבעלה את דמי הוולדות. אך אם מתה האישה מפני החבלה, אין עונש ממוני (כאמור בתורה שמשלם אם "לא יהיה אסון"). ואין הדבר משום שהפוגע חייב מיתה, שהרי ההורג בשוגג אינו מומת, אלא משום שיש במעשה כזה עונש מיתה, והוא פוטרו מתשלומים (וראה הלכות חובל ומזיק ד,ה-ו).

לֹא חִלֵּק בּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. שהמכה בהמה בין בשוגג ובין במזיד חייב לשלם. אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם לֹא חִלֵּק בּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין. כשם שבמזיד חייב מיתה ואינו משלם, כך גם בשוגג אינו משלם – אף שפטור מן המיתה.

יד. וְהוּא הַדִּין לְכָל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁאֵין בָּהּ תַּשְׁלוּמִין.
טו. בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקְּנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה" (דברים כב,כט, ושם: הַנַּעֲרָ), לֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה.
וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין.
טו. וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין. אבל אם תבעוהו לדין, כבר זכה אביה בקנס (לקמן ב,טו).

תקציר הפרק 

פרק א הלכות נערה בתולה
נושא חדש 🎉

חובות האונס והמפתה

מי שפיתה בתולה, קונסים אותו משקל חמישים סלעים של כסף מזוקק (הסלע הוא מטבע שמשקלו 384 שעורים) -וזה הוא הנקרא קנס. וכן אם אנס אותה. וקנס זה מצות עשה של תורה. ומה ההבדל בין מפתה לאונס ?מפתה, לרצונה; ואונס, שבא עליה בעל כורחה.

כל הנבעלת בשדה–הרי זו בחזקת אנוסה, ודנין בו דין אונס: עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר–הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה: עד שיעידו העדים שהיא אנוסה; כגון ששלף חרב ואמר לה, אם תזעקי אהרוג אותך.

אין האונס או המפתה חייב בקנס, אלא אם היו עדים; ואינו צריך התראה. ומאימתיי יהיה לבת קנס ?מאחר שלוש שנים , עד שתבגור.

מפתה ואונס – נקנסים או כונסים את האשה (אם מסכימה ואינה אסורה לו).
הייתה אנוסה זו אסורה על האונס, או המפתה אם הייתה מחייבי כרתות, כגון אחותו ודודתו או שהייתה מחייבי לאוין–אם התרו בו, הרי זה לוקה ואינו משלם קנס. הייתה מחייבי עשה, או שנייה וכיוצא בה שאסורה מדברי סופרים–בין התרו בו בין לא התרו בו, חייב בקנס.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אם המעשה היה ברצון – הנערה מוגדרת כמפותה?

2.כהן שפיתה נערה וגרשה – לוקה?

3.בכל מקום שהאנס לוקה – פטור מקנס?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן