א. חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁכֵנִים הַרְבֵּה, כָּל אֶחָד מֵהֶן בְּבַיִת לְעַצְמוֹ – דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר, וּמִבָּתִּים לֶחָצֵר, וּמֵהֶחָצֵר לַבָּתִּים, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הֶחָצֵר רְשׁוּת הַיָּחִיד אַחַת שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה, שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי הַמָּבוֹי מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ, וּמֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי, וּמִמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת, שֶׁכָּל הַמָּבוֹי רְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא. וְכֵן הַדִּין בִּמְדִינָה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּלָתוֹת נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה, שֶׁכֻּלָּהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא. זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה.
ב. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לַשְּׁכֵנִים לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלֻקָּה בְּדִיּוּרִין, עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כָּל הַשְּׁכֵנִים כֻּלָּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֶחָד חָצֵר וְאֶחָד מָבוֹי וְאֶחָד הַמְּדִינָה. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ הוּא.
ב. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מתקנת חכמים. שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלֻקָּה בְּדִיּוּרִין. שיש בה דיירים נפרדים.
ג. וְכֵן יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּ מְחִצָּה – אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן. אֲבָל שַׁיָּרָה שֶׁהִקִּיפוּהָ מְחִצָּה – אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, אֶלָּא מוֹצִיאִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל בְּלֹא עֵרוּב, לְפִי שֶׁהֵן כֻּלָּן מְעֹרָבִין, וְאֵין אוֹתָן אֹהָלִים קְבוּעִין לָהֶן.
ג. מַחֲנֶה. הקבוע במקומו. שַׁיָּרָה. הנעה ממקום למקום. שֶׁהֵן כֻּלָּן מְעֹרָבִין וְאֵין אוֹתָן אֹהָלִים קְבוּעִין לָהֶן. שנחשבים כמעורבים לפי שדירתם עראית בלבד, וכל אוהל אינו רשות לעצמו.
ד. וּמִפְּנֵי מָה תִּקֵּן שְׁלֹמֹה דָּבָר זֶה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ הָעָם וְיֹאמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לִרְחוֹבוֹת הַמְּדִינָה וּשְׁוָקֶיהָ וּלְהַכְנִיס מֵהֶן לַחֲצֵרוֹת, כָּךְ מֻתָּר לְהוֹצִיא מִן הַמְּדִינָה לַשָּׂדֶה וּלְהַכְנִיס מִן הַשָּׂדֶה לַמְּדִינָה. וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת, הוֹאִיל וְהֵן רְשׁוּת לַכֹּל, הֲרֵי הֵן כַּשָּׂדוֹת וְכַמִּדְבָּרוֹת, וְיֹאמְרוּ שֶׁהַחֲצֵרוֹת בִּלְבַד הֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד, וִידַמּוּ שֶׁאֵין הַהוֹצָאָה מְלָאכָה וְשֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
ד. כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לִרְחוֹבוֹת הַמְּדִינָה וּשְׁוָקֶיהָ. במקרה שהמדינה כולה מוקפת חומה. וִידַמּוּ שֶׁאֵין הַהוֹצָאָה מְלָאכָה. יטעו לחשוב שהוצאת חפץ מרשות לרשות אינה מלאכה האסורה בשבת.
ה. לְפִיכָךְ תִּקֵּן שֶׁכָּל רְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁתֵּחָלֵק בְּדִיּוּרִין וְיֹאחַז כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּהּ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ, וְיִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מָקוֹם בִּרְשׁוּת כֻּלָּן וְיַד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ, כְּגוֹן חָצֵר לַבָּתִּים – שֶׁנַּחֲשֹׁב אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיַּד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ כְּאִלּוּ הוּא רְשׁוּת לָרַבִּים, וְנַחֲשֹׁב כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁאָחַז כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים וַחֲלָקוֹ לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא בִּלְבַד רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִהְיֶה אָסוּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ לִרְשׁוּת שֶׁיַּד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ כָּל אֶחָד בָּרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ בִּלְבַד עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל רְשׁוּת הַיָּחִיד.
ה. שֶׁתֵּחָלֵק בְּדִיּוּרִין וְיֹאחַז כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּהּ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ. לכל אדם שייכת דירה משלו. מָקוֹם בִּרְשׁוּת כֻּלָּן וְיַד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ. שטח משותף שיש לכולם זכות להשתמש בו. כְּגוֹן חָצֵר לַבָּתִּים. שהחצר היא רשות משותפת לכל דיירי הבתים.
ו. וּמַה הוּא הָעֵרוּב הַזֶּה? הוּא שֶׁיִּתְעָרְבוּ בְּמַאֲכָל אֶחָד שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כְּלוֹמַר שֶׁכֻּלָּנוּ מְעֹרָבִין וְאֹכֶל אֶחָד לְכֻלָּנוּ, וְאֵין כָּל אֶחָד מִמֶּנּוּ חוֹלֵק רְשׁוּת מֵחֲבֵרוֹ, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁיַּד כֻּלָּנוּ שָׁוָה בְּמָקוֹם זֶה שֶׁנִּשְׁאַר לְכֻלָּנוּ, כָּךְ יַד כֻּלָּנוּ שָׁוָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָחַז כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, וַהֲרֵי אָנוּ כֻּלָּנוּ רְשׁוּת אַחַת. וּבְמַעֲשֶׂה זֶה לֹא יָבֹאוּ לִטְעוֹת וּלְדַמּוֹת שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
ו. כְּלוֹמַר. כביטוי לכך. וּבְמַעֲשֶׂה זֶה. של הנחת העירוב.
ז. הָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי הֶחָצֵר זֶה עִם זֶה, הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת; וְשֶׁעוֹשִׂין אַנְשֵׁי הַמָּבוֹי זֶה עִם זֶה אוֹ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה, הוּא הַנִּקְרָא שִׁתּוּף.
ח. אֵין מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת שְׁלֵמָה בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כִּכָּר מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְּרוּסָה – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. הָיְתָה שְׁלֵמָה וְהִיא כָּאִסָּר – מְעָרְבִין בָּהּ. וּכְשֵׁם שֶׁמְּעָרְבִין בְּפַת תְּבוּאָה, כָּךְ מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וּבְפַת עֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן. וְשִׁתּוּף – בֵּין בְּפַת בֵּין בִּשְׁאָר אֳכָלִים. בְּכָל אֹכֶל מִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם בִּפְנֵי עַצְמָן אוֹ מֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן, שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כָּאֳכָלִים. עֵרֵב מַיִם עִם מֶלַח – נַעֲשָׂה כְּמֻרְיָס, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ.
ח. כִּכָּר מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְּרוּסָה. כיכר גדולה העשויה מסאה קמח (כשבעה ליטרים) והיא חתוכה. הָיְתָה שְׁלֵמָה וְהִיא כָּאִסָּר. קטנה כמטבע ששמו איסר. דֹּחַן. מין קטנית. כְּמֻרְיָס. משקה המיועד לטיבול.
ט. וְכַמָּה שִׁעוּר הָאֹכֶל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ? כַּגְּרוֹגֶרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי אוֹ מִבְּנֵי הַמְּדִינָה; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻבִּין עַל זֶה – שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי סְעוּדוֹת, שֶׁהֵן כִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר גְּרוֹגָרוֹת, שֶׁהֵן כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת. אֲפִלּוּ הָיוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין אֲלָפִים וּרְבָבוֹת – שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכֻלָּן.
ט. כַּגְּרוֹגֶרֶת. גודל של תאנה. כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת. כשלוש מאות סמ"ק.
י. כָּל אֹכֶל שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּגוֹן פַּת וּמִינֵי דָּגָן וּבָשָׂר חַי, אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ – שִׁעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. וְכָל שֶׁהוּא לִפְתָּן וְדֶרֶךְ הָעָם לֶאֱכֹל בּוֹ פִּתָּן, כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל וּבָשָׂר צָלִי וְחֹמֶץ וּמֻרְיָס וְזֵיתִים וְאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים – שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעוּדוֹת.
י. כְּמוֹת שֶׁהוּא. בפני עצמו. וּבָשָׂר חַי. שיש שנוהגים לאכלו כך (ירושלמי עירובין ג,א). לִפְתָּן. מאכל הנאכל יחד עם פת. וְאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים. בצלים הנשארים באדמה ומשמשים לצורך זרעים. כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. כמות הנאכלת יחד עם פת בשיעור שתי סעודות.
יא. נִשְׁתַּתְּפוּ בְּיַיִן חַי – שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת לְכֻלָּן. וְכֵן בְּשֵׁכָר – שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. בֵּיצִים – שְׁתַּיִם, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן וַאֲפִלּוּ הֵן חַיּוֹת, רִמּוֹנִים – שְׁתַּיִם, אֶתְרֹג אֶחָד, חֲמִשָּׁה אֱגוֹזִין, חֲמִשָּׁה אֲפַרְסְקִין, לִיטְרָא שֶׁל יָרָק, בֵּין חַי בֵּין שָׁלוּק, וְאִם הָיָה בָּשֵׁל וְלֹא בָּשֵׁל – אֵין מְעָרְבִין בּוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. עוּכְּלָא תְּבָלִין, קַב תְּמָרִים, קַב גְּרוֹגָרוֹת, מָנֶה דְּבֵלָה, קַב תַּפּוּחִים, כְּשׁוּת כִּמְלֹא הַיָּד, פּוֹלִין לַחִין כִּמְלֹא הַיָּד, חָזִין לִיטְרָא. וְהַתְּרָדִין – הֲרֵי הֵן בִּכְלַל הַיָּרָק, וּמְעָרְבִין בָּהֶן. עֲלֵי בְּצָלִים – אֵין מְעָרְבִין בָּהֶן אֶלָּא אִם הִבְצִילוּ וְנַעֲשָׂה אֹרֶךְ כָּל עָלֶה מֵהֶן זֶרֶת, אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן – אֵינוֹ אֹכֶל. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִין – כְּלִפְתָּן הֵן, וּלְפִיכָךְ נָתְנוּ בָּהֶן שִׁעוּרִין אֵלּוּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר הַשִּׁתּוּף.
יא. בְּיַיִן חַי. שאינו מהול במים. רְבִיעִיּוֹת. רבע לוג (כשבעים וחמישה סמ"ק). לִיטְרָא… עוּכְּלָא… קַב… מָנֶה. מידות נפח (שיעורן מפורט בהלכות הבאות). שָׁלוּק. מבושל קלות במים ללא תבלינים (הערת הר"י קאפח לפה"מ ברכות ו,ח; וראה פה"מ תרומות י,יא, הלכות נדרים ט,א). ויש מפרשים ששלוק היינו מבושל הרבה (רש"י נדרים מט,א ועוד; וראה מאירי שם שהמילה מתפרשת בשני המובנים – הכל לפי ההקשר). בָּשֵׁל וְלֹא בָּשֵׁל. מבושל חלקית. דְּבֵלָה. תאנים מיובשות. כְּשׁוּת, חָזִין. מיני צמחים. פּוֹלִין. מין קטנית. הִבְצִילוּ. צמחו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. בכל אוכל שהוא לפתן משערים בכמות שבה אוכלים ממנו ביחד עם שתי סעודות של פת.
יב. לִיטְרָא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם – מְלֹא שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. וְעוּכְּלָא – חֲצִי רְבִיעִית. וּמָנֶה הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם – מֵאָה דִּינָר, וְהַדִּינָר – שֵׁשׁ מָעִין, וְהַמָּעָה – מִשְׁקַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת, וְהַסֶּלַע – אַרְבָּעָה דִּינָרִין. וְהָרְבִיעִית מַחֲזֶקֶת מִן הַמַּיִם אוֹ מִן הַיַּיִן מִשְׁקַל שִׁבְעָה עָשָׂר דִּינָרִין וַחֲצִי דִּינָר בְּקֵרוּב. נִמְצֵאת הַלִּיטְרָא מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, וְהָעוּכְּלָא מִשְׁקַל תִּשְׁעָה דִּינָרִין פָּחוֹת רְבִיעַ.
יב. מֵאָה דִּינָר. כארבע מאות ושמונים גרם.
יג. סְאָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם – שֵׁשֶׁת קַבִּין, וְהַקַּב – אַרְבַּעַת לֻגִּין, וְהַלֹּג – אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִדַּת הָרְבִיעִית וּמִשְׁקָלָהּ. וְאֵלּוּ הַשִּׁעוּרִין שֶׁאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר אוֹתָן תָּמִיד.
יג. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִדַּת הָרְבִיעִית וּמִשְׁקָלָהּ. בהלכה הקודמת (להגדרה נוספת ראה הלכות ביכורים ו,טו). וְאֵלּוּ הַשִּׁעוּרִין שֶׁאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר אוֹתָן תָּמִיד. לפירוט בנושא, ראה הרחבות: 'מידות ושיעורי תורה', עמ' $$$.
יד. אֹכֶל שֶׁהוּא מֻתָּר בַּאֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר לְזֶה הַמְעָרֵב – הֲרֵי זֶה מְעָרֵב בּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. כֵּיצַד? מִשְׁתַּתֵּף הוּא הַנָּזִיר בְּיַיִן וְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. וְכֵן הַנּוֹדֵר מֵאֹכֶל זֶה אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ – מְעָרֵב בּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף בּוֹ, שֶׁאִם אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה, הֲרֵי הוּא רָאוּי לְאַחֵר.
יד. מִשְׁתַּתֵּף הוּא הַנָּזִיר בְּיַיִן. אף על פי שאסור בשתיית יין (הלכות נזירות ה,א-ב). וְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. אף על פי שמי שאינו כהן אסור באכילת תרומה (הלכות תרומות ו,ה).
טו. אֲבָל דָּבָר הָאָסוּר לַכֹּל, כְּגוֹן טֶבֶל, אֲפִלּוּ טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְכֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ כַּהֹגֶן, וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כַּהֲלָכָה – אֵין מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן. וּמְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין בַּדְּמַאי, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לַעֲנִיִּים, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ, שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. וּמְעָרְבִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שָׁם רָאוּי לַאֲכִילָה, אֲבָל לֹא בַּגְּבוּלִין.
טו. טֶבֶל. פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות (ראה הלכות מאכלות אסורות י,יט). טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. פירות שחיוב הפרשת תרומות ומעשרות מהם הוא מדברי חכמים. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ כַּהֹגֶן. תרומת מעשר, ולעתים גם תרומה גדולה (ראה הלכות תרומות ג,יג). מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כַּהֲלָכָה. לאופן הפדיון כהלכה ראה הלכות מעשר שני פרק ד, הלכות ערכים וחרמים פרק ז. בַּדְּמַאי. פירות של עמי הארץ שלא ידוע אם הם מעושרים, ותיקנו חכמים להפריש מהם מספק (הלכות מעשר ט,א). מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לַעֲנִיִּם. שהדמאי מותר באכילה לעניים (ראה שם י,יא), ולכן נחשב לגבי כל אדם כאוכל שאין בו איסור. שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. שמן הדין הפודה מעשר שני והקדש שלו מוסיף חומש על דמי הפדיון. אך הקדושה נתחללה גם אם לא הוסיף, ואף שלכתחילה לא יאכל או ייהנה עד שיתן את החומש, נחשב כאוכל שאין בו איסור (הלכות מעשר שני ה,יב, הלכות ערכים וחרמים ז,ג). בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מעשר המופרש לאחר המעשר הראשון ונאכל בירושלים (ראה הלכות מעשר שני ב,א). בַּגְּבוּלִין. בכל מקום שאינו ירושלים.
טז. כֵּיצַד מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת? גּוֹבִין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה מִכָּל בַּיִת וּבַיִת, וּמַנִּיחִין הַכֹּל בִּכְלִי אֶחָד בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַתֶּבֶן אוֹ בְּבֵית הַבָּקָר אוֹ בְּבֵית הָאוֹצָר. אֲבָל אִם נְתָנוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אֲפִלּוּ בֵּית שַׁעַר שֶׁל יָחִיד, אוֹ בְּאַכְסַדְרָה אוֹ בְּמִרְפֶּסֶת אוֹ בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – אֵינוֹ עֵרוּב. וּכְשֶׁמְּקַבֵּץ הָעֵרוּב מְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב'. וְאוֹמֵר: 'בְּעֵרוּב זֶה יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבַּיִת לְבַיִת בְּשַׁבָּת'. וְיֵשׁ לַקָּטָן לִגְבּוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וּבַיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵרוּב – אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת. וְאִם הָיוּ רְגִילִין לְהַנִּיחַ בּוֹ – אֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
טז. בְּבֵית הָאוֹצָר. מחסן. נְתָנוֹ בְּבֵית שַׁעַר… אֵינוֹ עֵרוּב. שיש להניח את העירוב בבית, ומקומות אלו אינם נחשבים כבית (השווה הלכות מזוזה ו,ז). בְּבֵית שַׁעַר. ביתן הסמוך לשער הבית שיושב בו שומר הפתח. בְּאַכְסַדְרָה. רחבה שלפני הבית שיש לה שלושה כתלים ותקרה. וּבַיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת. שכן מטרת הנחת עירוב בבית מסוים היא לבטא את העובדה שדיירי החצר מותרים להשתמש באותו בית, ודיירי הבית עצמו אינם זקוקים לעירוב לשם כך. אֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ. אין מעבירים את העירוב לבית אחר. מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. שיש הנאה לבני הבית שרגילים להניח בו את העירוב בכך שאינם צריכים לתת פת, ומשום כך אינם רוצים לשנות את המצב הקיים (פה"מ גיטין ה,ח).
יז. וְכֵיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי? גּוֹבֶה אֹכֶל כַּגְּרוֹגֶרֶת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, אוֹ פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת אִם הָיוּ מְרֻבִּים, וּמַנִּיחַ הַכֹּל בִּכְלִי אֶחָד בְּחָצֵר מֵחַצְרוֹת הַמָּבוֹי אוֹ בְּבַיִת מִן הַבָּתִּים; אֲפִלּוּ בַּיִת קָטָן אוֹ אַכְסַדְרָה אוֹ מִרְפֶּסֶת – הֲרֵי זֶה שִׁתּוּף. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ בַּאֲוִיר מָבוֹי – אֵינוֹ שִׁתּוּף. וְאִם הִנִּיחַ הַכְּלִי בֶּחָצֵר – צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הַכְּלִי מִן הַקַּרְקַע טֶפַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. וּמְבָרֵךְ 'עַל מִצְוַת עֵרוּב', וְאוֹמֵר: 'בְּזֶה הַשִּׁתּוּף יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי בְּשַׁבָּת'.
יז. אִם הָיוּ מְרֻבִּים. יותר משמונה עשר (לעיל ה"ט). בַּאֲוִיר מָבוֹי. במבוי עצמו, ולא באחד מחצרות המבוי. צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הַכְּלִי מִן הַקַּרְקַע טֶפַח. יש להניחו במקום מוגבה מהקרקע.
יח. חִלְּקוּ אֶת הָעֵרוּב אוֹ אֶת הַשִּׁתּוּף – אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּבַיִת אֶחָד, אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם מִלְּאוּ אֶת הַכְּלִי מִן הָעֵרוּב וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מְעַט, וְהִנִּיחוּהוּ בִּכְלִי אַחֵר – מֻתָּר.
יח. חִלְּקוּ אֶת הָעֵרוּב… אֵינוֹ עֵרוּב. שכן מטרת העירוב היא לאחד את רשותם של דיירי החצר (לעיל ה"ו).
יט. הַמִּשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי צְרִיכִין לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרַת עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי אֵין הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין מַה נַּעֲשָׂה בַּמָּבוֹי. לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי בְּפַת – סוֹמְכִין עָלָיו, וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת, שֶׁהֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין בַּפַּת.
בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בַּבַּיִת וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם – פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת; וְאִם רָצוּ לִסְמֹךְ עָלֶיהָ מִשּׁוּם שִׁתּוּף – סוֹמְכִין, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְסֻבִּין בֶּחָצֵר.
יט. כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרַת עֵרוּב. שלמרות שמצד הדין דיירים שהשתתפו במבוי אינם צריכים לערב את החצרות, ששיתוף המבוי מועיל לחצרות, תיקנו חכמים שאף במקרה זה יש לערב את החצרות מפני שהתינוקות המצויים בחצר אינם מודעים לשיתוף המונח במבוי ועלולים לסבור שמותר לטלטל ללא עירוב (וראה לקמן ה,יג–יד). שֶׁהֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין בַּפַּת. משום שהפת היא מצרך חיוני בחיי האדם, התינוקות שמים לב שהשתתפו בו בני המבוי ואין חשש שיסברו שמותר לטלטל ללא עירוב.
וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם. נכנסה השבת. פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. הפת שבסעודה יכולה לשמש כעירובי חצרות שהרי כולם שותפים בה. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְסֻבִּין בֶּחָצֵר. שבניגוד לעירוב חצרות, מותר להניח את השיתוף בחצר (לעיל הי"ז).
וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם. נכנסה השבת. פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. הפת שבסעודה יכולה לשמש כעירובי חצרות שהרי כולם שותפים בה. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְסֻבִּין בֶּחָצֵר. שבניגוד לעירוב חצרות, מותר להניח את השיתוף בחצר (לעיל הי"ז).
כ. לָקַח אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר פַּת אַחַת וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר', אוֹ אֹכֶל כִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת וְאָמַר: 'הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי' – אֵינוֹ צָרִיךְ לִגְבּוֹת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֲבָל צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן בּוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. וְיֵשׁ לוֹ לְזַכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. וְכֵן יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִית אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְטַנָּה, שֶׁהַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הֶחָצֵר אוֹ לִבְנֵי הַמָּבוֹי שֶׁהֲרֵי זִכָּה לָהֶן וְעֵרֵב עֲלֵיהֶן, שֶׁזְּכוּת הִיא לָהֶן, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
כ. צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן בּוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. על מנת שהמאכל ייקנה לבני החצר או המבוי, צריך שאדם שאינו הבעלים יקנה אותו עבורם. וְיֵשׁ לוֹ. הוא רשאי. אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ… מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. אינם יכולים לקנות עבור אחרים מפני שאין להם קניין משל עצמם, שכל מה שקונים נחשב כקניינו שלו. בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ולכן יכולה לזכות בעירוב שהוא מדברי סופרים (לעיל ה"ב), אף שבדרך כלל קטן אינו זוכה לאחרים (הלכות זכייה ומתנה ד,ט). וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. פעולה שיש בה רווח בלבד לאדם, ניתן לבצע אותה עבורו גם ללא ידיעתו (ראה גם שם ד,ב).
כא. אֵין מְעָרְבִין וְלֹא מִשְׁתַּתְּפִין בְּשַׁבָּת, אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם. וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף מָצוּי וְאֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ, אִם נָפַל עָלָיו גַּל אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ שֶׁהָיָה תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת: מִבְּעוֹד יוֹם – אֵינוֹ עֵרוּב; מִשֶּׁחָשֵׁכָה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב; וְאִם סָפֵק – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁסְּפֵק עֵרוּב כָּשֵׁר.
כא. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. שעת הדמדומים. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה. ולמרות שבדרך כלל מחמירים להחשיב זמן זה כשבת ולאסור בו מלאכה (הלכות שבת ה,ד), הקלו לעשות עירובי חצרות ושיתופי מבואות אף בבין השמשות (אך אין עושים עירובי תחומים לכתחילה, לקמן ו,יג). גַּל. מפולת אבנים. תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת. שאסורה באכילה (הלכות תרומות ז,ג).
כב. נָתַן הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף בַּמִּגְדָּל וְנָעַל עָלָיו, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ קֹדֶם שֶׁחָשֵׁכָה: אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא הָעֵרוּב אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָבַד, וְאֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלוֹ. הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אוֹ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּרוּמָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ, שֶׁעֲדַיִן הִיא טֶבֶל כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם.
כב. בַּמִּגְדָּל. ארון. אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. דווקא מלאכה האסורה מן התורה, אבל אם יכול להוציאו על ידי מלאכה האסורה מדרבנן, נחשב עירוב (ראה גם לקמן ו,י). הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אוֹ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ וכו'. אדם שהפריש תרומה ובשעת ההפרשה התנה שהתרומה תחול רק משחשכה (ראה גם לקמן ו,טז; לדין תרומה על תנאי ראה הלכות תרומות ד,ז). שֶׁעֲדַיִן הִיא טֶבֶל כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. ואין מערבין בטבל (לעיל הט"ו).
#איור Z60.jpg. כותרת: חצר#