א. הָעֲרָכִים הֵן נֶדֶר מִכְּלַל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי" (ויקרא כז,ב), לְפִיכָךְ חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם "לֹא יַחֵל" (במדבר ל,ג) וְ"לֹא תְאַחֵר" (דברים כג,כב) וּמִשּׁוּם "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג).
א. הָעֲרָכִים. הקדשה ממונית המיועדת לבית המקדש. לחלק מהערכים סכום נתינה קבוע מן התורה (ערכי אדם, ערכי שדות) וחלקם נערכים על פי שוויים (בתים, בהמות ומיטלטלין) כפי שיתבאר. נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. נדרי נתינה לבית המקדש (ראה הלכות נדרים א,ב). אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי. איש שיוציא בשפתיו ('יפליא') נדר, להקדיש לה' ערך של נפשות ('בערכך נפשות לה"). לֹא יַחֵל. שהמחלל את דיבורו ואינו מקיים את נדרו עובר על מצוות לא תעשה שנאמר: "איש כי ידֹר נדר לה'… לא יחל דברו ככל היֹצא מפיו יעשה" (הלכות נדרים א,ה). לֹא תְאַחֵר. שהמאחר לשלם את נדרו למקדש, עובר על מצוות לא תעשה, שנאמר: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו" (ראה הלכות מעשה הקרבנות יד,יג). כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. שהיא מצוות עשה בכל נדר שיקיים האדם את נדרו (הלכות נדרים א,ד).
ב. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לָדוּן בְּדִינֵי עֲרָכִים כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְאֶחָד הָאוֹמֵר: 'עֶרְכִּי עָלַי' אוֹ הָאוֹמֵר: 'עֵרֶךְ זֶה עָלַי' אוֹ 'עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי' – נוֹתֵן הָעֵרֶךְ לְפִי שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ, וְהוּא הַדָּבָר הַקָּצוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר.
ב. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לָדוּן בְּדִינֵי עֲרָכִים כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. ויקרא כז,א-ח, ושם מפורשים דיני ערכי אדם. עֵרֶךְ זֶה. אדם זה. לְפִי שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ. לפי גילו של הנערך. וְהוּא הַדָּבָר הַקָּצוּב שֶׁבַּתּוֹרָה. שבתורה נקבע סכום הערך של האדם לפי גילו (ויקרא כז,ג-ז).
ג. וְכַמָּה הוּא הָעֵרֶךְ? אִם הָיָה הַנֶּעֱרָךְ בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת – אֵין לוֹ עֵרֶךְ, וְהָאוֹמֵר עָלָיו: 'עֵרֶךְ זֶה עָלַי', הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר: 'עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי', וְאֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם.
הָיָה מִבֶּן אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם עַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת – עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשָׁה שְׁקָלִים.
מִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת שֵׁשׁ יוֹם אֶחָד עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת עֶשְׂרִים – עֵרֶךְ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.
מִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים יוֹם אֶחָד עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת שִׁשִּׁים – עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים.
וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְשִׁשִּׁים יוֹם אֶחָד עַד יוֹם מוֹתוֹ, אֲפִלּוּ חָיָה כַּמָּה שָׁנִים – עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה עָשָׂר שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.
הָיָה מִבֶּן אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם עַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת – עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשָׁה שְׁקָלִים.
מִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת שֵׁשׁ יוֹם אֶחָד עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת עֶשְׂרִים – עֵרֶךְ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.
מִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים יוֹם אֶחָד עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת שִׁשִּׁים – עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים.
וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְשִׁשִּׁים יוֹם אֶחָד עַד יוֹם מוֹתוֹ, אֲפִלּוּ חָיָה כַּמָּה שָׁנִים – עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה עָשָׂר שְׁקָלִים, וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.
ג. אֵין לוֹ עֵרֶךְ. לא קצבה לו התורה ערך.
ד. כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ – מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַלֵּדָה. וְכָל הַשְּׁקָלִים – בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, וְהוּא מִשְׁקַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שְׂעוֹרָה מִכֶּסֶף הַטָּהוֹר. וּכְבָר הוֹסִיפוּ עָלָיו וְעָשׂוּ אוֹתוֹ סֶלַע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים.
ד. מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַלֵּדָה. שנים מלאות, מתאריך הלידה עד אותו התאריך בשנה העוקבת (ראה גם הלכות אישות ב,כא). שְׂעוֹרָה. גרגר שעורה (ומשקלה 1/20 גרם). וּכְבָר הוֹסִיפוּ עָלָיו וְעָשׂוּ אוֹתוֹ סֶלַע. הוסיפו חכמים על משקל השקל של תורה והתאימו אותו למשקל הסלע שהיה בימיהם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים. א,ב.
ה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – אֵין לָהֶן עֵרֶךְ, שֶׁלֹּא קָצְבָה תּוֹרָה עֵרֶךְ אֶלָּא לְזָכָר וַדַּאי אוֹ לִנְקֵבָה וַדָּאִית. לְפִיכָךְ, טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס שֶׁאָמַר: 'עֶרְכִּי עָלַי', אוֹ שֶׁהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר – אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם.
ה. טֻמְטוּם. שאיברי המין שלו מכוסים ולא ניתן להבחין אם הוא זכר או נקבה. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. שיש לו איברי זכר ונקבה, ולא הכריעו חכמים אם דינו כזכר או כנקבה (ראה הלכות אישות ב,כד-כה). אֵין לָהֶן עֵרֶךְ. אבל הם מעריכים אחרים (משנה ערכין א,א).
ו. הַגּוֹי נֶעֱרָךְ, אֲבָל אֵינוֹ מַעֲרִיךְ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁאָמַר: 'עֶרְכִּי עָלַי' אוֹ 'עֵרֶךְ יִשְׂרְאֵלִי זֶה עָלַי' – לֹא אָמַר כְּלוּם. יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר: 'עֵרֶךְ גּוֹי זֶה עָלַי' אוֹ 'עֵרֶךְ פְּלוֹנִי הַגּוֹי עָלַי' – נוֹתֵן לְפִי שְׁנֵי הַגּוֹי הַנֶּעֱרָךְ. וְכֵן הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַחֵרֵשׁ וְאֶת הַשּׁוֹטֶה – חַיָּב, וְנוֹתֵן לְפִי שָׁנָיו.
ו. וְכֵן הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַחֵרֵשׁ וְאֶת הַשּׁוֹטֶה חַיָּב. אבל הם עצמם אינם מעריכים מפני שאין בהם דעת (משנה ערכין א,א).
ז. הָעֶבֶד נֶעֱרָךְ וְעוֹרֵךְ כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְאִם יִפָּדֶה וְיִהְיֶה לוֹ מָמוֹן – יִתֵּן עֵרֶךְ שֶׁנָּדַר.
ז. הָעֶבֶד. עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות, והוא במעמד ביניים בין גוי לישראל (הלכות איסורי ביאה יב,יא). וְאִם יִפָּדֶה וְיִהְיֶה לוֹ מָמוֹן יִתֵּן עֵרֶךְ שֶׁנָּדַר. שממונו של העבד שייך לאדונו (הלכות מלווה ולווה ב,ח), ולכן הערך שהתחייב בו נשאר עליו כחוב עד שישתחרר (לדין דומה ראה הלכות חובל ומזיק ד,כא).
ח. אֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַיָּפֶה הַבָּרִיא וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַכָּעוּר הַחוֹלֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַנֶּעֱרָךְ מֻכֶּה שְׁחִין אוֹ סוּמָא אוֹ גִּדֵּם וְיֵשׁ בּוֹ כָּל מוּם – נוֹתֵן לְפִי שָׁנָיו כְּמוֹ שֶׁקָּצוּב בַּתּוֹרָה.
ח. מֻכֶּה שְׁחִין. אדם החולה בחולי הגורם לנשירת איברים. סוּמָא. עיוור. גִּדֵּם. קטוע יד.
ט. הַדָּמִים אֵינָן כָּעֲרָכִין. הָאוֹמֵר: 'דָּמַי עָלַי' אוֹ 'דְּמֵי זֶה עָלַי' אוֹ 'דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי', אֲפִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי קָטָן בֶּן יוֹמוֹ אוֹ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס אוֹ גּוֹי – נוֹתֵן מַה שֶּׁהוּא שָׁוֶה, דִּינָר אוֹ אֶלֶף, כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק.
ט. הַדָּמִים. נדר לתת למקדש כסף בשווי אדם מסוים. שלא כערכים אין סכום הדמים קצוב מן התורה, אלא נקבע לפי שוויו של האדם כאילו נמכר כעבד (ראה גם לקמן הכ"ג). כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק. ששוויו תלוי ביופיו ובבריאותו וכדומה.
י. וְהָעֲרָכִים כֻּלָּן וְהַדָּמִים – הַכֹּל סְתָמוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְיִפְּלוּ הַכֹּל לַלִּשְׁכָּה שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ מוּכֶנֶת לְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.
י. סְתָמוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת. מעות שלא צוין ייעודן במפורש, ניתנות לתיקון בית המקדש וצרכיו. אבל אם ציין את ייעודן, אינן ניתנות לבדק הבית אלא למה שאמר (מער"ק, וראה לקמן ה,יט). וְיִפְּלוּ. יינתנו.
יא. גּוֹי שֶׁאָמַר: 'דָּמַי עָלַי' אוֹ 'דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי' – נוֹתֵן כְּפִי נִדְרוֹ, וְאֵינוֹ נוֹפֵל לַלִּשְׁכָּה, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין מִן הַגּוֹיִם נְדָבָה אוֹ נֶדֶר לְחַזֵּק בֶּדֶק הַבַּיִת אוֹ בֶּדֶק יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ" וכו' (עזרא ד,ג), "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם" (נחמיה ב,כ).
יא. שֶׁאֵין מְקַבְּלִין מִן הַגּוֹיִם נְדָבָה אוֹ נֶדֶר לְחַזֵּק בֶּדֶק הַבַּיִת אוֹ בֶּדֶק יְרוּשָׁלַיִם. ראה גם הלכות שקלים ד,ח, הלכות מתנות עניים ח,ח.
יב. וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהֶן? יִבָּדֵק הַגּוֹי עַל דַּעַת מִי נָדַר: אִם נָדַר עַל דַּעַת יִשְׂרָאֵל – יוֹצִיאוּהוּ בֵּית דִּין בְּמַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם חוּץ מִבֶּדֶק הַבַּיִת וּבֶדֶק יְרוּשָׁלַיִם; וְאִם אָמַר: 'לַשָּׁמַיִם נָדַרְתִּי' – יִגָּנְזוּ.
יב. אִם נָדַר עַל דַּעַת יִשְׂרָאֵל. וכוונתו שיחליטו הם מה לעשות במעות אלו. יוֹצִיאוּהוּ בֵּית דִּין בְּמַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם. כגון צדקה או צורך הרבים או שאר דברי חול (מער"ק). וְאִם אָמַר לַשָּׁמַיִם נָדַרְתִּי יִגָּנְזוּ. וכן אם לא אמר כלום, שחוששים שמא בלבו לשמים (הלכות מתנות עניים ח,ח).
יג. הַגּוֹסֵס – אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים; הוֹאִיל וְרֹב הַגּוֹסְסִין לְמִיתָה – הֲרֵי הוּא כַּמֵּת. וְכֵן מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁעָבַר, וְהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ עַצְמוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: 'דָּמַי עָלַי' אוֹ שֶׁאָמַר אַחֵר: 'דְּמֵי זֶה עָלַי' – אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם, שֶׁזֶּה כַּמֵּת הוּא, וְהַמֵּת אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כז,כט), כְּלוֹמַר אֵין לוֹ פִּדְיוֹן, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כַּמֵּת.
יג. אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים. אי אפשר להתחייב בערכו או בדמיו למקדש. בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁעָבַר. אבל אם נידון בפקודת המלך וכדומה, יש לו ערך ודמים משום שהמלך יכול לחזור בו (פה"מ ערכין א,ג). כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת. כל הקדשה (החרמה) של ערך אדם שדינו למות (להיחרם), לא צריך לשלמה (לפדותה) משום שדינו למות.
יד. זֶה הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג שֶׁהֶעֱרִיךְ אֲחֵרִים אוֹ נָדַר דְּמֵיהֶן אוֹ הִזִּיק – חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְגוֹבִין הַכֹּל מִנְּכָסָיו.
יד. וְגוֹבִין הַכֹּל מִנְּכָסָיו. אף אם עברו ליורשיו.
טו. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל. וְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת הַנְּדָרִים וְהֶעֱרִיךְ אוֹ נָדַר דָּמִים – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי נְדָרָיו קַיָּמִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נְדָרִים.
טו. וְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת הַנְּדָרִים. קטן מגיל שלוש עשרה שנה ויום, וקטנה מגיל שתים עשרה ויום, אף אם לא הביאו סימני גדלות. ומגיל זה מחויבים לקיים נדריהם (ראה הלכות נדרים יא,א-ד, ושם נתבאר שגם קודם לכן יש אפשרות שיהיה לנדריהם תוקף). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נְדָרִים. יא,ג.
טז. הָעֲרָכִין הַקְּצוּבִין לְפִי הַשָּׁנִים הֵן שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ, לֹא שְׁנֵי הַמַּעֲרִיךְ. כֵּיצַד? בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁאָמַר לְבֶן שִׁשִּׁים: 'עֶרְכְּךָ עָלַי' – נוֹתֵן עֵרֶךְ בֶּן שִׁשִּׁים. וּבֶן שִׁשִּׁים שֶׁאָמַר לְבֶן עֶשְׂרִים: 'עֶרְכְּךָ עָלַי' – נוֹתֵן עֵרֶךְ בֶּן עֶשְׂרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יז. וְצָרִיךְ בַּעֲרָכִין שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְנִשְׁאָלִין עַל הָעֲרָכִין וְעַל הַדָּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁאָלִין עַל שְׁאָר נְדָרִים וְהֶקְדֵּשׁוֹת.
יז. פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. שמתכוון למה שמוציא מפיו. כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. ראה הלכות נדרים ב,ב. וְנִשְׁאָלִין. רשאים להתירם על ידי חכם. כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁאָלִין עַל שְׁאָר נְדָרִים וְהֶקְדֵּשׁוֹת. הלכות שבועות פרק ו, הלכות נדרים ד,ה-ז.
יח. הָאוֹמֵר: 'עֵרֶךְ אֵלּוּ עָלַי' – נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלָּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שָׁנָיו. אִם הָיָה עָנִי – נוֹתֵן עַל יְדֵי כֻּלָּן עֵרֶךְ עָנִי, וְאִם הָיָה עָשִׁיר – נוֹתֵן עַל יְדֵי כֻּלָּן עֵרֶךְ עָשִׁיר.
יח. הָאוֹמֵר עֵרֶךְ אֵלּוּ עָלַי. וכוונתו לקבוצה של אנשים הנמצאת לפניו. עֵרֶךְ עָנִי. העני אינו נותן את כל סכום הערך אלא לפי הישג ידו (ראה לקמן ג,ב-ד), ובמקרה האמור כאן מחויב בנתינת ערך עני עבור כל אחד מהאנשים שאותם העריך, ואינו נפטר בנתינת ערך עני אחד עבור כולם (לח"מ). עֵרֶךְ עָשִׁיר. מלוא סכום הערך הקצוב בתורה.
יט. הָאוֹמֵר: 'עֶרְכִּי עָלַי', וְחָזַר וְאָמַר: 'עֶרְכִּי עָלַי', וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים – חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר: 'שְׁנֵי עֶרְכִּי עָלַי' – נוֹתֵן שְׁנֵי עֲרָכִים. וְכֵן אִם אָמַר 'אַרְבָּעָה', אֲפִלּוּ 'אֶלֶף' – נוֹתֵן כַּמִּנְיָן שֶׁנָּדַר.
יט. חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. כשם שנדר חל על נדר (הלכות נדרים ג,א-ב), כך ערך חל על ערך ומתחייב על כל אחד בפני עצמו.
כ. אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי עֵרֶךְ' וְלֹא אָמַר עֵרֶךְ מִי, אֶלָּא עֵרֶךְ סְתָם – נוֹתֵן פָּחוּת שֶׁבַּעֲרָכִים שֶׁהוּא שְׁלֹשָׁה שְׁקָלִים.
כ. נוֹתֵן פָּחוּת שֶׁבַּעֲרָכִים שֶׁהוּא שְׁלֹשָׁה שְׁקָלִים. ערכה של נקבה מגיל שלושים ואחד יום עד חמש שנים (לעיל ה"ג).
כא. הָאוֹמֵר: 'עֶרְכִּי עָלַי', וּמֵת קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד בַּדִּין – אֵין הַיּוֹרֵשׁ חַיָּב לִתֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא כז,ח). עָמַד בַּדִּין וּמֵת – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים.
כא. וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן. ומכאן שעל המעריך לעמוד לפני הכהן ורק אז נקבע חיוב הערך (פה"מ ערכין ה,ב). עָמַד בַּדִּין וּמֵת. אפילו קודם שאמר הכהן במפורש מהו חיוב ערכו.
כב. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'דָּמַי עָלַי', אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד בַּדִּין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו וְיֹאמְרוּ הַדַּיָּנִין כַּמָּה יִשְׁוֶה – אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִתֵּן. וְאִם קָצְבוּ דָּמָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין.
כג. וּמַה בֵּין עֲרָכִים לַדָּמִים? שֶׁהָעֲרָכִין קְצוּבִין וְהַדָּמִים אֵינָן קְצוּבִין.
וְכֵן הָאוֹמֵר: 'עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי', וּמֵת הָעוֹרֵךְ וְהַנֶּעֱרָךְ אַחַר שֶׁעָמַד הַנֶּעֱרָךְ בַּדִּין – חַיָּבִין הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן. מֵת הַנֶּעֱרָךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד בַּדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲרִיךְ קַיָּם – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין עֵרֶךְ לַמֵּת, וְהַנֶּעֱרָךְ צָרִיךְ עֲמִידָה בַּדִּין. אָמַר: 'דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי', וְעָמַד בַּדִּין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.
וְכֵן הָאוֹמֵר: 'עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי', וּמֵת הָעוֹרֵךְ וְהַנֶּעֱרָךְ אַחַר שֶׁעָמַד הַנֶּעֱרָךְ בַּדִּין – חַיָּבִין הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן. מֵת הַנֶּעֱרָךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד בַּדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲרִיךְ קַיָּם – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין עֵרֶךְ לַמֵּת, וְהַנֶּעֱרָךְ צָרִיךְ עֲמִידָה בַּדִּין. אָמַר: 'דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי', וְעָמַד בַּדִּין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.
כג. שֶׁהָעֲרָכִין קְצוּבִין. סכומם קבוע ומפורש בתורה, ולכן מתחייבים היורשים בעצם העמדתו לדין, אף אם לא קבע בית הדין כמה עליו לשלם. וְהַדָּמִים אֵינָן קְצוּבִין. ולכן העמידה בדין אינה מספיקה, וחיוב נתינתם על ידי היורשים תלוי בקביעת השווי על ידי בית דין.
וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו. מת הנידר לפני שקבעו בית דין את שוויו.
וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו. מת הנידר לפני שקבעו בית דין את שוויו.