פרק א', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁחֹט הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ נִיסָן אַחַר חֲצוֹת. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים בִּלְבַד, זָכָר בֶּן שָׁנָה. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חַיָּבִין בְּמִצְוָה זוֹ.
א. אַחַר חֲצוֹת. משעת חצי היום ואילך (ראה לקמן ה"ד). מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים… בֶּן שָׁנָה. טלה או גדי בתוך שנתו הראשונה. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חַיָּבִין בְּמִצְוָה זוֹ. אף שהפסח הוא מצוות עשה שהזמן גרמה ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות כאלו, כאן הנשים חייבות (ראה הלכות עבודה זרה יב,ג). ולמדו זאת מן הכתוב "במכסת נפשֹת" (שמות יב,ד) – לרבות את הנשים (מכילתא בא פסחא פרש' ג).
ב. וּמִי שֶׁיְּבַטֵּל מִצְוָה זוֹ בְּזָדוֹן, וְעָבַר יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְלֹא הִקְרִיב, וְהוּא לֹא טָמֵא וְלֹא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם בִּטְּלָהּ בִּשְׁגָגָה – פָּטוּר.
ב. וְהוּא לֹא טָמֵא וְלֹא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. שאילו הטמא והנמצא במרחק פטורים מן הפסח, ונדחים לפסח שני (לקמן פרק ה). וְאִם בִּטְּלָהּ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. מקרבן חטאת. ואף שבכל מצוות לא תעשה שחייבים על זדונן כרת, העובר עליהן בשוגג חייב חטאת, בפסח הדין שונה משום שזו מצוות עשה (ראה הלכות שגגות א,ב).
ג. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא בָּעֲזָרָה, כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. אַף בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת לֹא הָיוּ מַקְרִיבִין אֶת הַפֶּסַח בְּבָמַת יָחִיד, אֶלָּא בְּבָמַת צִבּוּר, וּמִי שֶׁהָיָה מַקְרִיבוֹ בְּבָמַת יָחִיד – לוֹקֶה, כְּאִלּוּ הִקְרִיבוֹ בַּשּׁוּק, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" וכו' (דברים טז,ה). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט בְּבָמַת יָחִיד, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת.
ג. אֶלָּא בָּעֲזָרָה כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. ככל קרבנות קדשים קלים שנשחטים בכל שטח העזרה (הלכות מעשה הקרבנות ה,ד), ולא מחוצה לה. בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת. בטרם הקמת המשכן במדבר, וכן מן הכניסה לארץ ועד הקמת משכן שילה, וכן מחורבן שילה ועד בניית המקדש בירושלים, שבכל אותם הזמנים היה מותר להקריב קרבנות בבמות מחוץ למקדש (משנה זבחים יד,ד-ח). בְּבָמַת יָחִיד. מבנה מוגבה שמשמש כמזבח, שייחדו אדם פרטי להקריב בו (כגון בראש גגו וכיוצא בו, ראה תוספתא זבחים יג,טו). בְּבָמַת צִבּוּר. המזבח שלפני אוהל מועד אחרי הכניסה לארץ ישראל, כמו שהיה בנוב וגבעון לפני הקמת המקדש בירושלים, והיו לבמה זו דינים דומים למזבח שבמקדש (ראה משנה זבחים יד,י). כְּאִלּוּ הִקְרִיבוֹ בַּשּׁוּק. במקום שאין בו כל קדושה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ. מסורת חכמים בפרשנות הפסוקים.
ד. שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – אַחַר חֲצוֹת, וְאִם שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת – פָּסוּל. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ אֶלָּא מֵאַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם: אַחַר שֶׁמַּקְטִירִין קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְאַחַר שֶׁמְּטִיבִין אֶת הַנֵּרוֹת, מַתְחִילִין לִשְׁחֹט אֶת הַפְּסָחִין, עַד סוֹף הַיּוֹם. וְאִם שְׁחָטוֹ אַחַר חֲצוֹת קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – כָּשֵׁר, וְיִהְיֶה אֶחָד מְמָרֵס בְּדַם הַפֶּסַח עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד, וְאַחַר כָּךְ יִזְרֹק דַּם הַפֶּסַח אַחֲרָיו. וְאִם נִזְרַק דַּם הַפֶּסַח קֹדֶם דַּם הַתָּמִיד – כָּשֵׁר.
ד. שְׁחִיטַת הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. שנאמר בו "בין הערבים" (שמות יב,ו), דהיינו החל מן הזמן שבו נוטה השמש למערב, והוא אחרי חצות היום. מֵאַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. ואין שוחטים קרבן אחרי תמיד של בין הערביים, חוץ מקרבן הפסח לבדו (ראה הלכות תמידין ומוספין א,ג-ד). אַחַר שֶׁמַּקְטִירִין קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְאַחַר שֶׁמְּטִיבִין אֶת הַנֵּרוֹת. שאלו שתי העבודות האחרונות של סדר התמיד (שם ו,ד). וְיִהְיֶה אֶחָד מְמָרֵס בְּדַם הַפֶּסַח עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. יערבבו את הדם עד לאחר זריקת דם התמיד כדי שלא יקרוש.
ה. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ וְהָיָה לוֹ כַּזַּיִת חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות כג,יח) – שֶׁלֹּא יִזְבַּח הַפֶּסַח וְהֶחָמֵץ קַיָּם. אֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאֶחָד הַמַּקְטִיר אֶת הָאֵמוּרִין, אִם הָיָה בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן אוֹ בִּרְשׁוּת אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאוֹכְלִין פֶּסַח זֶה כַּזַּיִת חָמֵץ בִּשְׁעַת הַקְרָבָתוֹ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְהַפֶּסַח כָּשֵׁר.
ה. בִּזְמַנּוֹ. בארבעה עשר בניסן אחר חצות. כַּזַּיִת חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ. היה בבעלותו חמץ בשיעור כזית, שהוא השיעור החייבים על אכילתו בפסח כרת (הלכות חמץ ומצה א,א). בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן. מהעושים את עבודות הקרבן. אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאוֹכְלִין פֶּסַח זֶה. שהפסח נאכל בקבוצות של אנשים, הן החבורות (לקמן ב,א). הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. העובד את עבודת הקרבן. וְהַפֶּסַח כָּשֵׁר. שלא נפסל מחמת העברה.
ו. דַּם הַפֶּסַח טָעוּן שְׁפִיכָה כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. וְאַחַר שֶׁשּׁוֹפְכִין דָּמוֹ, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ וְקוֹרְעִין אֶת בִּטְנוֹ וּמוֹצִיאִין אֶת אֵמוּרָיו וּמַקְטִירִין אוֹתָן, חֶלְבֵי כָּל זֶבַח וָזֶבַח לְבַדָּן. וּבַעַל הַזֶּבַח נוֹטֵל פִּסְחוֹ עִם הָעוֹר שֶׁלּוֹ וְיוֹצֵא לְבֵיתוֹ לִירוּשָׁלַיִם, וְצוֹלֵהוּ, וְאוֹכְלוֹ לָעֶרֶב.
ו. טָעוּן שְׁפִיכָה כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שיעמוד קרוב למזבח באחת משלוש הזוויות שמתחתן יש יסוד, וישפוך את הדם ישירות על היסוד (הלכות מעשה הקרבנות ה,יז). מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ. מן העור. אֵמוּרָיו. החלבים ושאר חלקי הקרבן המוקרבים על המזבח (לפירוטם ראה הלכות מעשה הקרבנות א,יח). חֶלְבֵי כָּל זֶבַח וָזֶבַח לְבַדָּן. שמקפידים שלא יתערבו בחלבי הפסחים האחרים, וכן הוא הדין בשאר הקרבנות (שם י,טז), ולכן מניחים את חלביו של כל פסח בכלי לעצמו (לקמן הי"ד). וְיוֹצֵא לְבֵיתוֹ לִירוּשָׁלַיִם. שמותר לאכול את הפסח בכל העיר, כדין קדשים קלים (הלכות מעשה הקרבנות י,ה). וְצוֹלֵהוּ. שהדרך היחידה המותרת לבישול הפסח היא צלייתו (לקמן פרק ח). וְאוֹכְלוֹ לָעֶרֶב. בליל הסדר.
ז. הַמַּנִּיחַ אֵמוּרִין וְלֹא הִקְטִירָן עַד שֶׁלָּנוּ וְנִפְסְלוּ בְּלִינָה – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג,יח, ושם: וְלֹא). וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר – אֵינוֹ לוֹקֶה, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.
ז. הַמַּנִּיחַ אֵמוּרִין וְלֹא הִקְטִירָן עַד שֶׁלָּנוּ וְנִפְסְלוּ בְּלִינָה. שהשאירם למשך כל הלילה עד הבוקר, ונפסלים בכך. אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. משום שעבר עברה בלי לעשות מעשה בפועל, ואין לוקים על עברה אלא אם כן יש בה מעשה (ראה הלכות סנהדרין יח,א-ב).
ח. מַקְטִירִין חֶלְבֵי פְּסָחִין כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל אִם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּחֹל – אֵין מַקְטִירִין חֶלְבֵי חֹל בְּיוֹם טוֹב.
ח. עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תחילת הארת אור היום, ואז סופו של הלילה. אמנם כדי להרחיק מן הפשיעה תיקנו חכמים שיקטירו עד חצות (הלכות מעשה הקרבנות ד,ב). בְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וכו'. שבמקרה כזה מותר להקריב את החלבים בליל יום טוב (הלכות תמידין ומוספין א,ז-ח). אֵין מַקְטִירִין חֶלְבֵי חֹל בְּיוֹם טוֹב. שאין דוחים את הקטרת החלבים ליום מקודש, אלא יש להקטיר את חלביו בו ביום.
ט. הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שמות יב,ו) – קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל. וְאֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים בְּנֵי אָדָם בְּכָל כַּת וְכַת.
ט. בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת. המקריבים מתחלקים לשלוש קבוצות, וכל אחת מהן שוחטת את הפסחים בפני עצמה.
י. הָיוּ הַכֹּל חֲמִשִּׁים – נִכְנָסִין בַּתְּחִלָּה שְׁלֹשִׁים וְשׁוֹחֲטִין, וְיוֹצְאִין עֲשָׂרָה וְנִכְנָסִין עֲשָׂרָה, וְחוֹזְרִין וְיוֹצְאִין עֲשָׂרָה וְנִכְנָסִין עֲשָׂרָה.
י. הָיוּ הַכֹּל חֲמִשִּׁים. לא היו אלא חמישים איש שהביאו את הקרבנות, ורוצים להתחלק לשלוש קבוצות של שלושים. וְיוֹצְאִין עֲשָׂרָה וְנִכְנָסִין עֲשָׂרָה. וכך נחשבים ככת אחרת.
יא. הָיוּ פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים – אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח לְכַתְּחִלָּה, וְאִם שָׁחֲטוּ – כָּשֵׁר. וְאִם שָׁחֲטוּ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת – כָּשֵׁר.
כֵּיצַד נִשְׁחָט? נִכְנְסָה הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא הָעֲזָרָה, וְנוֹעֲלִין דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, וּמַתְחִילִין לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחֵיהֶן. וְכָל זְמַן שֶׁהֵן שׁוֹחֲטִין וּמַקְרִיבִין, קוֹרְאִין הַלְוִיִּם אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ אֶת הַהַלֵּל וַעֲדַיִן לֹא שָׁלְמָה הַכַּת מִלְּהַקְרִיב – שׁוֹנִין, וְאִם שָׁנוּ וְלֹא שָׁלְמוּ לְהַקְרִיב – מְשַׁלְּשִׁין. וּמֵעוֹלָם לֹא שִׁלְּשׁוּ.
יא. וְאִם שָׁחֲטוּ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת. בקבוצה אחת.
וְנוֹעֲלִין דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה. שלא יידחקו להיכנס עוד. שׁוֹנִין. קוראים פעם שניה. מְשַׁלְּשִׁין. קוראים פעם שלישית. וּמֵעוֹלָם לֹא שִׁלְּשׁוּ. משום שמלאכת ההקרבה נעשתה בזריזות יתרה, ולא היה צורך בקריאה שלישית.
יב. עַל כָּל קְרִיאָה וּקְרִיאָה תּוֹקְעִין שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת: תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה; הוֹאִיל וְאֵין לוֹ נְסָכִין לִתְקֹעַ בִּשְׁעַת נִסּוּךְ – תּוֹקְעִין בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.
יב. עַל כָּל קְרִיאָה וּקְרִיאָה וכו'. לפני כל פעם שמתחילים את קריאת ההלל. הוֹאִיל וְאֵין לוֹ נְסָכִין לִתְקֹעַ בִּשְׁעַת נִסּוּךְ. שבקרבן התמיד תקעו והריעו הכהנים ושוררו הלוויים בשעת ניסוך היין (הלכות תמידין ומוספין ו,ה-ז), אך לפסח אין נסכים.
יג. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶן מִזְרְקֵי כֶּסֶף וּמִזְרְקֵי זָהָב, שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף – כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב – זָהָב, וְלֹא הָיוּ מְעֹרָבִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן נוֹי. וְלֹא הָיוּ לַמִּזְרָקִים שׁוּלַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם.
יג. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. כל שורה מתחילה במקום השחיטה עד המזבח. וּבִידֵיהֶן מִזְרְקֵי כֶּסֶף וּמִזְרְקֵי זָהָב. כלים לקבלת הדם והולכתו אל המזבח. וְלֹא הָיוּ לַמִּזְרָקִים שׁוּלַיִם. לא הייתה למזרק תחתית שטוחה שניתן להעמיד את המזרק עליה, אלא תחתית מחודדת.
יד. שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ רַבִּים בַּמִּצְווֹת, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּם אֵצֶל כֹּהֵן הַקָּרוֹב לַמִּזְבֵּחַ, שׁוֹפְכוֹ שְׁפִיכָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד, וּמְקַבֵּל מִזְרָק אַחֵר מָלֵא, וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן.
וְתוֹלִין, וּמַפְשִׁיטִין אֶת כֻּלּוֹ, וְקוֹרְעוֹ, וּמְמַחֶה אֶת קְרָבָיו עַד שֶׁמֵּסִיר מֵהֶן הַצּוֹאָה וְהַפֶּרֶשׁ, וּמוֹצִיא אֶת הָאֵמוּרִין וְנוֹתְנָן בִּכְלִי, וּמוֹלְחָן, וּמַקְטִירָן הַכֹּהֵן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וְכֵיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין? מַסְמְרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִין וּבָעַמּוּדִין, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁלֹּא מָצָא מָקוֹם לִתְלוֹת – מַקְלִין דַּקִּין חֲלָקִין הָיוּ שָׁם, מַנִּיחוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.
יד. נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ רַבִּים בַּמִּצְווֹת. כל אחד מעביר את המזרק לכהן העומד על ידו בשורה, ולא נותנים לכהן אחד שיוליך לבדו את הדם אל המזבח כדי להרבות בעוסקי המצווה. שׁוֹפְכוֹ שְׁפִיכָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שכך מצוות נתינת הדם בפסחים (לעיל ה"ו).
וּמְמַחֶה אֶת קְרָבָיו וכו'. מנקה את המעיים ומוציא מהם את הפסולת. וּמוֹלְחָן. מפזר עליהם מלח, כדין כל דבר המוקטר על המזבח שמצווה למלוח אותו (הלכות איסורי מזבח ה,יא).
מַסְמְרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִין וּבָעַמּוּדִין. מעין ווים שהיו תלויים בקירות העזרה. מַקְלִין. מקלות.
טו. שָׁלְמוּ מִלְּהַקְרִיב – פּוֹתְחִין דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, וְיוֹצֵאת כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה שְׁנִיָּה, יָצָאת שְׁנִיָּה וְנִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה רִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. שָׁלְמָה כַּת שְׁלִישִׁית וְיָצָאת – רוֹחֲצִין אֶת הָעֲזָרָה.
טו. רוֹחֲצִין אֶת הָעֲזָרָה. מן הדם והלכלוך שהצטברו על הרצפה.
טז. חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת, וְרוֹחֲצִין אֶת הָעֲזָרָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ; אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ עֲבוֹדָה, אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ הֶתֵּר הוּא.
טז. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת. נוהגים בשבת בשחיטת הפסחים בדיוק באותו האופן שבו היו נוהגים אילו היה חול. וְרוֹחֲצִין אֶת הָעֲזָרָה בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ. הדחת הרצפה אסורה בשבת משום שבות והיא אינה מלאכה גמורה שאסורה מן התורה (ראה הלכות שבת כא,ג), ולכן התירו לעשותה במקדש. אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ עֲבוֹדָה. שהדחת הרצפה אינה מצרכי העבודה אלא משום ניקיון. הֶתֵּר הוּא. מותר לכתחילה.
יז. אֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹלִיךְ אֶת פִּסְחוֹ לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא כַּת רִאשׁוֹנָה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶן וְיוֹשְׁבִין בְּהַר הַבַּיִת, וְהַשְּׁנִיָּה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶן וְיוֹשְׁבִין בַּחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָן בָּעֲזָרָה, וְשׁוֹהִין הַכֹּל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְהוֹלֵךְ לוֹ כָּל אֶחָד בְּפִסְחוֹ לְבֵיתוֹ.
יז. אֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹלִיךְ אֶת פִּסְחוֹ לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת. שהרי אסור בשבת להוציא דברים מרשות היחיד לרשות הרבים (הלכות שבת יב,ח). בְּהַר הַבַּיִת. המוקף חומה (הלכות בית הבחירה ה,א), וכולו עם המקדש רשות אחת. בַּחֵיל. שטח המוקף מחיצה בין חומת הר הבית לעזרה (שם ה,ג). בְּפִסְחוֹ. לוקח את הקרבן עמו.
יח. שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, וּזְרִיקַת דָּמוֹ, וּמִחוּי קְרָבָיו, וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו – דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי קָבוּעַ לוֹ זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמֹעֲדוֹ" (במדבר ט,ב). אֲבָל הַרְכָּבָתוֹ, וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ בִּכְלִי – אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְאִם יָכוֹל לַחְתֹּךְ יַבַּלְתּוֹ בְּיָדוֹ בְּשַׁבָּת – חוֹתֵךְ, וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה – חוֹתְכָהּ אֲפִלּוּ בִּכְלִי, שֶׁאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ כְּלָל. וְכֵן צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן לְאַחַר הַשַּׁבָּת.
יח. דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אף שיש בעשייתם מלאכות גמורות, מותר לעשותם אם ארבעה עשר בניסן חל בשבת. הַרְכָּבָתוֹ. נשיאת הבהמה על הכתף להביאה למקדש (ראה הלכות שבת יח,טז). וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם. מעבר למרחק המותר להלך בו בשבת (ראה שם כז,א). וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ בִּכְלִי וכו'. שהוא מעשה של תיקון, ואסור בשבת. והתירו לעשותו ללא כלי שהוא דרך שינוי או כאשר היבלת יבשה שאז התיקון אינו גדול (ראה שם ט,ח).
יט. שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין – לֹא יְבִיאֶנָּה בְּשַׁבָּת, אֲבָל נוֹתְנוֹ בֵּין קַרְנֵי הַכֶּבֶשׂ אוֹ בְּצַמְרוֹ, וּמַכִּישׁוֹ עַד שֶׁמְּבִיאוֹ לָעֲזָרָה, וּמַקְדִּישׁוֹ שָׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְחַמֵּר בְּשַׁבָּת – מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד הוּא, וּמִפְּנֵי הַמִּצְוָה מֻתָּר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ פִּסְחוֹ עֲדַיִן, וְלֹא אָמַר: 'זֶה פֶּסַח'. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ – לֹא יָבִיא סַכִּין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵד בַּקֳּדָשִׁים. וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ לְהַקְדִּישׁ פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת? הוֹאִיל וְקָבוּעַ לוֹ זְמַן, מֻתָּר לְהַקְדִּישׁוֹ בְּשַׁבָּת. וְכֵן מַקְדִּישׁ אָדָם חֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
יט. לֹא יְבִיאֶנָּה בְּשַׁבָּת. שמעבירה מרשות לרשות. אֲבָל נוֹתְנוֹ בֵּין קַרְנֵי הַכֶּבֶשׂ וכו'. תוחב אותו שלא ייפול מגופה של בהמת הקרבן, והבהמה נושאת את הסכין אל המקדש, ולא האדם. וּמַכִּישׁוֹ. מכה בבהמה כדי להנהיגה שתלך. וּמַקְדִּישׁוֹ שָׁם. מטעם המבואר בסמוך. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְחַמֵּר בְּשַׁבָּת. מוציא משא על הבהמה, והדבר אסור בשבת (הלכות שבת כ,א). מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד הוּא. שלא כדרך המלאכה הרגילה, שאין אותן הבהמות נושאות משאות בדרך כלל (רש"י פסחים סו,ב).
מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵד בַּקֳּדָשִׁים. ואסור לעשות בהם כל מלאכה (הלכות מעילה א,ז). וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ לְהַקְדִּישׁ פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת. והרי במצב רגיל אסור להקדיש בשבת וביום טוב (הלכות שבת כג,יד). הוֹאִיל וְקָבוּעַ לוֹ זְמַן וכו'. שהיא מצוות היום (שם).
כ. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח וְנִמְצָא בַּעַל מוּם אוֹ טְרֵפָה – הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט אַחֵר, בֵּין בַּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ מֵאָה זֶה אַחַר זֶה שׁוֹחֵט וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁיִּכְשַׁר אֶחָד, אוֹ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ וְיִדָּחֶה לַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי אָנוּס הוּא.
כ. וְנִמְצָא בַּעַל מוּם אוֹ טְרֵפָה. והתגלה שהקרבן פסול. אוֹ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ וְיִדָּחֶה לַשֵּׁנִי וכו'. שאם הגיע ליל חמישה עשר אי אפשר לשחוט את הפסח, ואם לא מצא בהמה כשרה נדחה לפסח שני. שֶׁהֲרֵי אָנוּס הוּא. שנמנע מעשיית הפסח שלא באשמתו.

תקציר הפרק 

פרק א' הלכות קרבן פסח
פרק ראשון בספר קרבנות

ספר 'קורבנות', הספר התשיעי ב'משנה תורה', עוסק בדיני קורבנות היחיד, והוא המשכו של ספר 'עבודה', שעסק בכללי הקורבנות ובדיני קורבנות הציבור.

מצוות קרבן פסח

מצווה להקריב את קרבן הפסח בי"ד בניסן אחר חצות היום.
לקרבן הפסח יש לקחת כבש או עז עד גיל שנה.
מחצות היום, זמן שחיטת הפסח, אסור לאדם שיהיה ברשותו חמץ, וחכמים דאגו להרחיק את האדם מטעות אפשרית ולכן אסרו חמץ משעה מוקדמת יותר.
שחיטת והקרבת קרבן הפסח נעשו במקדש, ומפני ריבוי המקריבים התחלקו הבאים לשלוש קבוצות. בתחילה נכנסה קבוצה אחת להקריב, ושערי חצר המקדש נסגרו אחריה, וכשסיימה, נכנסה הקבוצה הבאה וכו'.
במהלך הטקס שרו את מזמורי ההלל בתהילים, והכל נעשה בהתרגשות, בזריזות ובפאר.
כל תהליכי ההקרבה דוחים שבת, מלבד דברים שניתן לעשותם לפני כן.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קרבן פסח ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.פסח שונה משאר מצוות עשה – בגלל שעונשו כרת?

2.מותר לשטוף את העזרה בשבת משום שכל שהוא לצורך עבודה מותר בשבת?

3.האם מותר לשחוט את הפסח דקה לאחר שקיעת החמה של יד'?

תשובות
1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן