פרק א', הלכות רוצח ושמירת הנפש, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִרְצָח" (שמות כ,יג; דברים ה,יז), וְאִם רָצַח בְּזָדוֹן בִּפְנֵי עֵדִים – מִיתָתוֹ בְּסַיִף, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא,כ) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִיתַת סַיִף; בֵּין שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ בְּבַרְזֶל בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ – מִיתָתוֹ בְּסַיִף.
א. כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל וכו'. גם על רציחת גוי יש איסור, אך אין חייבים על כך מיתה (ראה לקמן ב,יא). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור הכתוב. בְּסַיִף. בחרב (ראה הלכות סנהדרין טו,ד). בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ. אף שאינו נוקם ממנו באופן שבו הרג.
ב. מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ" (במדבר לה,יט). וְכָל הָרָאוּי לַיְרֻשָּׁה הוּא גּוֹאֵל הַדָּם. לֹא רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֵל דָּם – בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ הָרוֹצֵחַ בְּסַיִף.
ב. מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם. להרוג את הרוצח שהתחייב מיתה בבית דין. וְכָל הָרָאוּי לַיְרֻשָּׁה. כל מי שעשוי לירש את המת (חזו"א חו"מ סנהדרין יט,ב; ולדעת מרכה"מ הכוונה למי שיורשו בפועל).
ג. הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ: אִם הָיָה לַנִּרְצָח בֵּן – הֲרֵי זֶה הוֹרֵג אֲבִי אָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹאֵל; וְאִם אֵין לוֹ בֵּן – אֵין אֶחָד מִן הָאַחִין נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם לְהָמִית אֶת אָבִיו, אֶלָּא בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וְאֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בִּגְאֻלַּת הַדָּם.
ג. אֵין אֶחָד מִן הָאַחִין נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם לְהָמִית אֶת אָבִיו. אף שמוטלת עליו מצווה להיות גואל הדם, אסור לו להרוג את אביו (ראה הלכות ממרים ה,טו).
ד. וּמֻזְהָרִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ, וַאֲפִלּוּ נָתַן כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם לְפָטְרוֹ, שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל זֶה הַנֶּהֱרָג קִנְיַן גּוֹאֵל הַדָּם, אֶלָּא קִנְיַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" (במדבר לה,לא). וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ… כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (שם לה,לג).
ד. כֹּפֶר. ממון תמורת העונש. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ. לא תטמאו ותרשיעו את הארץ. שפיכות דם פוגמת בארץ ורק ענישת הרוצח מכפרת על כך.
ה. רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בְּזָדוֹן – אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ הָעֵדִים וְלֹא הָרוֹאִים אוֹתוֹ, עַד שֶׁיָּבֹא לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (במדבר לה,יב). וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻיְּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁעָבְרוּ וְעָשׂוּ, שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגָּמֵר דִּינָם בְּבֵית דִּין.
ו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁעָמַד וְעָשָׂה הֶעָוֹן שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן – הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף מִיַּד הָרוֹדֵף, וַאֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף.
ו. בְּשֶׁעָמַד וְעָשָׂה הֶעָוֹן שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. שכבר אי אפשר למנוע את המעשה, ועונש הריגתו מוטל רק על בית דין. אֲבָל הָרוֹדֵף… וַאֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף. כדי למנעו מן הרצח, מצווה להצילו אפילו בהריגתו אף בלא בית דין.
ז. כֵּיצַד? הִזְהִירוּהוּ וַהֲרֵי הוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הוּא רוֹדֵף – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאִם יְכוֹלִים לְהַצִּילוֹ בְּאֵבֶר מֵאֵבְרֵי הָרוֹדֵף, כְּגוֹן שֶׁיַּכּוּ אוֹתוֹ בְּחֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּסַיִף וְיִקְטְעוּ אֶת יָדוֹ אוֹ יִשְׁבְּרוּ אֶת רַגְלוֹ אוֹ יְסַמּוּ אֶת עֵינוֹ – עוֹשִׂין. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן וְלֹא לְהַצִּילוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֲרָגוּהוּ לָרוֹדֵף – הֲרֵי אֵלּוּ הוֹרְגִין אוֹתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה,יב).
ז. הִזְהִירוּהוּ… אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה. מזהירים אותו שאם יהרוג עונשו הוא מוות. ואף שהרודף לא אמר שיודע ומקבל על עצמו מיתה אם יהרוג, הורגים אותו (שלא כשאר חייבי מיתות בית דין שאם לא קיבלו עליהם התראה אינם נהרגים, הלכות סנהדרין יב,ב). וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג. ולא התחייב מיתת בית דין, מכל מקום הורגים אותו כדי להציל את הנרדף. שֶׁנֶּאֱמַר וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ. פסוק זה נאמר לגבי אישה שאוחזת במבושיו של אדם ומסכנת אותו. ולכתחילה יש לקצוץ את כף ידה ולא להרוג אותה, אך אם הדבר לא מתאפשר – הורגים אותה ולא חסים עליה (ראה הלכה הבאה).
ח. אֶחָד מְבוּשָׁיו וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, אֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁאָחֲזָה אֶת הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִישׁ שֶׁאָחַז אֶת הָאִשָּׁה; עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁב לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ הַכָּיָה הַמְּמִיתָה אוֹתוֹ – מַצִּילִין אֶת הַנִּרְדָּף בְּכַפּוֹ שֶׁל רוֹדֵף, וְאִם אֵין יְכוֹלִין – מַצִּילִין אוֹתוֹ אַף בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה,יב) –
ח. אֶחָד מְבוּשָׁיו וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. דין אחד לאוחזת במבושיו של אדם האמור בפסוק ולשאר דברים שעושה אדם ויש בהם סכנת נפשות. לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ. תהרגהו ולא תרחם במקרה שאין אפשרות אחרת.
ט. הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף.
לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד – מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ, בֵּין בְּסַם בֵּין בַּיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ – אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ, וְזֶה הוּא טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם.
ט. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. קושי הלידה עלול להרוג אותה. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ. והוא כבר נחשב לוולד חי. שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶה הוּא טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם. אף שהוא מסכן אותה, אין הוא נחשב רודף ממש כיוון שזה טבע העולם והוא אינו מתכוון להמיתה. ולכן אין להעדיף את הצלתה על פני הצלתו (ואף שלפני שהוציא ראשו זהו גם טבעו של עולם ואינו רודף ממש, מכיוון שגם אינו נחשב כחי ממש התירו להרגו כדין רודף רגיל כדי שלא תסתכן על ידו).
י. אֶחָד הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ רוֹדֵף אַחַר נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָנְסָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב,כו), וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (שם כב,כז); הָא יֵשׁ לָהּ מוֹשִׁיעַ – מוֹשִׁיעָהּ בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹשִׁיעָהּ, וַאֲפִלּוּ בַּהֲרִיגַת הָרוֹדֵף.
י. נַעֲרָה מְאֹרָסָה. לאחר קידושין ולפני נישואים. כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. רדיפת נערה לאנסה שווה לרדיפת אדם להרגו, ודינם זהה שבשניהם מצווה להציל אפילו בנפש הרודף. הָא יֵשׁ לָהּ מוֹשִׁיעַ. מכאן נלמד שמי שיכול להצילה, עליו לעשות זאת בכל אופן.
יא. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת, חוּץ מִן הַבְּהֵמָה; אֲבָל הַזְּכוּר – מַצִּילִין אוֹתוֹ בְּנֶפֶשׁ הָרוֹדֵף כִּשְׁאָר עֲרָיוֹת. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה לְרִבְעָהּ, אוֹ שֶׁרָדַף לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה עִקְּרֵי הַדָּת – אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה וִיבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ וְיָמוּת.
יא. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. מצווה למנוע אונס בהן, אף בנטילת חיי האנס. חוּץ מִן הַבְּהֵמָה. אין להרוג את הרודף אחר בהמה לרבעה, כדי למנוע ממנו לעבור על איסור זה. הַזְּכוּר. הנרדף למשכב זכר.
יב. רָדַף אַחֲרֵי עֶרְוָה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב וְהֶעֱרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ – אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין. רָדַף אַחֲרֵי עֶרְוָה, וְהָיוּ אֲחֵרִים רוֹדְפִין אַחֲרָיו לְהַצִּילָהּ, וְאָמְרָה לָהֶם: 'הַנִּיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי' – אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַבְהִילִין אוֹתוֹ וּמוֹנְעִין אוֹתוֹ מִלִּבְעֹל, בְּאֵבָרָיו; וְאִם אֵינָן יְכוֹלִין לְמָנְעוֹ בְּאֵבָרָיו – אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יב. וְהֶעֱרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ. הכניס רק את קצה איברו (הלכות איסורי ביאה א,י). אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין. שכבר נעשתה העברה (ראה שם). הַנִּיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי. שחוששת שכשיראה שרודפים אחריו והוא אינו יכול לבצע את זממו, יהרוג אותה. ומכיוון שאינה מסכימה שיאנוס אותה ורק מפני החשש מבקשת להניח לו, לא שומעים לה והורגים אותו (וראה פסקים ושיטות). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ז.
יג. כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל בְּאֵבֶר מֵאֵבָרָיו וְלֹא טָרַח בְּכָךְ, אֶלָּא הִצִּיל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וְחַיָּב מִיתָה, אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ.
יג. וְחַיָּב מִיתָה אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. חייב מיתה לשמים (כס"מ). אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. כיוון שעסק בהצלה (ב"י חו"מ תכה, וראה שם טעם נוסף).
יד. כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל – עוֹבֵר עַל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז). וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם אוֹ לִיסְטִים בָּאִין עָלָיו אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו, וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל, אוֹ שֶׁשָּׁמַע גּוֹיִם אוֹ מוֹסְרִין מְחַשְּׁבִין עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גָּלָה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ, אוֹ שֶׁיָּדַע בְּגוֹי אוֹ בְּאַנָּס שֶׁהוּא קוֹבֵל עַל חֲבֵרוֹ, וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ וּלְהָסִיר מַה בְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
יד. לִיסְטִים. שודדים חמושים. מוֹסְרִין. מלשינים. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּגוֹי אוֹ בְּאַנָּס שֶׁהוּא קוֹבֵל עַל חֲבֵרוֹ. שיש לו טענה ותלונה כנגד חברו והלה מתכנן לפגוע בו.
טו. הָרוֹאֶה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ אַחַר עֶרְוָה לְבָעֳלָהּ, וְיָכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל – הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" (דברים כה,יב), וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין: עַל "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (שם) וְעַל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז).
טו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ… לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ. שנאמרו לגבי הצלת הנרדף (לעיל ה"ז).
טז. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאוִין אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַעֲשֶׂה – חֲמוּרִין הֵן, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ אִבֵּד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
טז. שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַעֲשֶׂה. הלכות סנהדרין יח,ב. שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת וכו'. ראה גם שם יב,ג.

תקציר הפרק 

🤔 וואכּף וולא אנא בטוחאכּ!
מכירים את המשפט שבכותרת? – הוא חלק מנוהל מעצר חשוד הצה"לי. כשרואים דמות חשודה ולא משנה מוצאה, תחילה יש להזהיר את החשוד שעליו לעצור, בעברית, "עצור או שאני יורה!", או בערבית " וואכּף וולא אנא בטוחאכּ!". אם החשוד לא עצר ולא הזדהה, מותר לירות ירייה באוויר, ואם גם זה לא עזר – מותר לירות לעבר פלג הגוף התחתון של החשוד, בתנאי שהוא אכן מהווה סכנה ליורה. אם אפשר היה לעצור את החשוד באמצעות פגיעה באחד מאבריו, אבל היורה בחר לעצור אותו באמצעות ירי מסכן חיים – הרי זה שופך דמים, לפי החוק וגם לפי ההלכה, העוסקת בדין דומה של אדם הרודף אחרי חברו, וכפי שכתב רמב"ם: "כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף, והרגו – הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה". שלא נדע מצרות ☝🏽

🤷‍ כופר נפש או פדיון נפש?
כופר נפש? – אסור! פדיון נפש? – מותר! – מה בין זה לזה? "כופר נפש" הוא ממון שמשלם רוצח כדי לפטור עצמו מן הדם, ודבר זה אסור, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה, לא), "פדיון נפש", לעומת זאת, הוא מנהג חסידי של תפילה וצדקה להצלת נפשו של אדם. בכל מקרה, מי שלוקח כופר נפש, חוטא חטא חמור, ש"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ… כי הדם, הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה, לג)" 🤑

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם יתכן שנכד יהרוג את סבו שרצח בשוגג?

2.טוב שגואל הדם יוותר לרוצח ויפטור אותו?

3.אנס שרודף אחרי רווקה – האם מותר להורגו?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן