פרק א', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנְּבֵלָה – אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. כַּזַּיִת מִבְּשָׂרָהּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וּמְטַמֵּא אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְּגָדִים, כְּמֶרְכַּב הַזָּב.
כֵּיצַד? אָדָם שֶׁנָּגַע בִּנְבֵלָה – נִטְמָא, וַהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. וְאִם נָגַע בְּכֵלִים, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ בַּנְּבֵלָה – הֲרֵי הֵן טְהוֹרִים, וְכֵן כֵּלִים שֶׁעָלָיו טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁהוּא וָלָד, וְאֵין וָלָד מְטַמֵּא כֵּלִים.
אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה – מְטַמֵּא כֵּלִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו" (ויקרא יא,כח), וְאוֹתָן הַבְּגָדִים רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב.
א. מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע. כדין כל אבות הטומאות (הלכות טומאת מת ה,ז). וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר. שכלי חרס נטמא כאשר נכנסת טומאה לתוך חללו (שם א,ה, הלכות כלים יג,א). וּמְטַמֵּא אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְּגָדִים. שאדם הנושא כזית מבשר הנבלה מטמא גם את הבגדים שעליו בשעת נשיאתו, מה שאין כן אדם הנוגע בנבלה, כדלקמן. כְּמֶרְכַּב הַזָּב. כלי הראוי לרכיבה שנטמא על ידי דריסת הזב ('טומאת מדרס', ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ז,א), שאף הוא אינו מטמא את האדם לטמא בגדים אלא על ידי משא, אך לא על ידי מגע (ראה שם ו,ב, לקמן ו,יב).
לְפִי שֶׁהוּא וָלָד. ולד הטומאה, ראשון לטומאה ושלמטה ממנו (הלכות טומאת מת ה,ח). וְאֵין וָלָד מְטַמֵּא כֵּלִים. אלא אוכלים ומשקים בלבד (שם ה"ז).
יְכַבֵּס בְּגָדָיו. משמע שהבגדים שעליו טמאים, והוא הדין לשאר כלים שנוגע בהם בשעת נשיאתו (הלכות פרה ה,ב, וראה פסקים ושיטות שם). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. ו,ב.
ב. אֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה, בֵּין הַמֻּתָּרִין בַּאֲכִילָה בֵּין הָאֲסוּרִין, אִם מֵתוּ – כֻּלָּם בְּשָׂרָן מְטַמֵּא בְּכַזַּיִת. וּשְׁחִיטַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחַיָּה טְהוֹרָה מְטַהֶרֶת אוֹתָהּ בְּכָל מָקוֹם, וַאֲפִלּוּ שָׁחַט חֻלִּין בָּעֲזָרָה וְקָדָשִׁים בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם אֵרַע פְּסוּל בַּשְּׁחִיטָה – הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה.
ב. וּשְׁחִיטַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחַיָּה טְהוֹרָה מְטַהֶרֶת אוֹתָהּ. שאם שחט אותם כהלכה אינם מטמאים משום נבלה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט חֻלִּין בָּעֲזָרָה וְקָדָשִׁים בַּחוּץ. אף על פי שבמקרים אלו השחיטה נעשתה באיסור והבהמה אסורה באכילה (הלכות שחיטה ב,א-ב, הלכות מעשה הקרבנות יח,ג) היא מטהרת את הבהמה או החיה שלא יטמאו כנבלה. וְאִם אֵרַע פְּסוּל בַּשְּׁחִיטָה. שהשחיטה עצמה לא נעשתה כראוי ונפסלה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה. ג,יח.
ג. בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה טְמֵאָה – אֵין הַשְּׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בָּהּ, וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט אוֹתָהּ אוֹ הַנּוֹחֵר אוֹ הַחוֹנֵק אוֹ שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וְכָל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת לְעִנְיַן טֻמְאָה לְכַזַּיִת, אֶחָד טְמֵאוֹת וְאֶחָד טְהוֹרוֹת.
ג. הַנּוֹחֵר. הורג על ידי הוצאת הדם שלא בשחיטה, כגון בדקירה וכדומה. וְכָל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת לְעִנְיַן טֻמְאָה לְכַזַּיִת אֶחָד טְמֵאוֹת וְאֶחָד טְהוֹרוֹת. אף שלעניין איסור אכילה אין הנבלה הטהורה מצטרפת עם הטמאה (הלכות מאכלות אסורות ד,יז).
ד. מֹחַ – הֲרֵי הוּא כַּבָּשָׂר. וְדַם הַנְּבֵלָה אֵינוֹ מְטַמֵּא כַּנְּבֵלָה, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים מִן הַתּוֹרָה.
ד. מֹחַ הֲרֵי הוּא כַּבָּשָׂר. המוח שבתוך העצמות מטמא כבשר הנבלה (ראה גם הלכות טומאת מת ב,ה). הֲרֵי הוּא כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין וכו'. כמשקים שנטמאו, שאינם אלא ראשון לטומאה (לפרטי דיני טומאת משקים ראה לקמן פרק ז).
ה. חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה – טָהוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה" וכו' (ויקרא ז,כד) – מִי שֶׁאִסּוּרוֹ מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה. וְאִם הֻכְשַׁר בְּמַשְׁקִין הַמַּכְשִׁירִין – הֲרֵי הוּא כָּאֳכָלִין טְמֵאִים, וְאֵינוֹ כִּבְשַׂר נְבֵלָה. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֵלֶב הַחוֹפֶה אֶת הַכִּלְיָה קֹדֶם הַפְרָשָׁה – הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּנוֹגֵעַ בַּכִּלְיָה עַצְמָהּ, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בַּחֵלֶב.
אֲבָל הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, וְהַחַיָּה בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה – אֶחָד בְּשָׂרָהּ וְאֶחָד חֶלְבָּהּ לְטֻמְאָה, וּמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכַזַּיִת כִּבְשַׂר הַנְּבֵלָה.
ה. שֶׁנֶּאֱמַר וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה. וממשיך הפסוק "לכל מלאכה", ומכאן למדו שחלב זה אינו מטמא בנבלה (פה"מ עוקצין ג,ט). מִי שֶׁאִסּוּרוֹ מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה. הפסוק מדבר על חלב של בעל חיים ששייכים בו איסורי נבלה וטרפה, דהיינו בהמה טהורה, שהרי בבהמה וחיה טמאה אין איסורים אלו (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,ב), ובחלב חיה טהורה אין איסור משום חלב (שם ז,א, ראה פה"מ שם). וְאִם הֻכְשַׁר בְּמַשְׁקִין הַמַּכְשִׁירִין. שנרטב על ידי אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכלים לקבל טומאה (ראה הלכות טומאת אוכלין א,א-ב). הֲרֵי הוּא כָּאֳכָלִין טְמֵאִים. כדין אוכל הנוגע בנבלה, שהוא ראשון לטומאה. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֵלֶב הַחוֹפֶה אֶת הַכִּלְיָה קֹדֶם הַפְרָשָׁה. שהכליה של הבהמה מכוסה כולה בחלב באופן שקשה לגעת בכליה עצמה כל עוד לא יפרישו את החלב ממנה. שֶׁהֲרֵי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בַּחֵלֶב. כמה חוטים דקים של כליה נמשכים אל מחוץ לחלב וניתן לגעת בהם, לפיכך הנוגע בחלב כנוגע בכליה (ראה מאירי חולין קכו,ב).
ו. הַכּוֹי – חֶלְבּוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ, וְטֻמְאָתוֹ בְּסָפֵק, לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עָלָיו תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים, וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת עַל טֻמְאָתוֹ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ אוֹ עַל אֲכִילַת קָדָשָׁיו.
ו. הַכּוֹי. בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה, ולפיכך נוהגים בו חומרי חיה וחומרי בהמה (ראה הלכות מאכלות אסורות א,יג, הלכות נזירות ב,י-יא, פה"מ ביכורים ב,ח). חֶלְבּוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ. כדין חלב החיה (אך לעניין אכילה, חלבו אסור כדין חלב בהמה – הלכות מאכלות אסורות שם). לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עָלָיו תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אין שורפים את התרומה והקדשים שנטמאו מחמתו. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת עַל טֻמְאָתוֹ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ אוֹ עַל אֲכִילַת קָדָשָׁיו. אין הנטמא ממנו חייב כרת אם נכנס למקדש או אכל קדשים במזיד.
ז. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין מִן הַנְּבֵלוֹת: הָעֲצָמוֹת, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, אֲפִלּוּ עִקָּרָן הָרַךְ שֶׁאִם יֵחָתֵךְ מִן הַחַי יוֹצִיא דָּם, וְהָעוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד, וְהָאֲלָל, וְהַגִּידִים, וְהַמָּרָק, וְהַתְּבָלִים הַמִּתְבַּשְּׁלִין עִמָּהּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁפֵּרְשׁוּ מִן הַנְּבֵלָה. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר – הֲרֵי זֶה טָמֵא, וְהוּא שֶׁהָיָה בַּבָּשָׂר כַּזַּיִת, שֶׁאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מִצְטָרֵף לְכַזַּיִת.
ז. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין מִן הַנְּבֵלוֹת. שאינם נחשבים כבשר לטמא בנבלה (ולעניין טומאתם כאוכלין ראה הלכות טומאת אוכלין ד,ד). וְהַטְּלָפַיִם. החלק הקרני המכסה את קצות האצבעות. אֲפִלּוּ עִקָּרָן הָרַךְ שֶׁאִם יֵחָתֵךְ מִן הַחַי יוֹצִיא דָּם. החלק הפנימי של הקרניים והטלפיים שהוא דומה לבשר בכך שהוא רך ויוצא ממנו דם. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד. והוא עדיין מעט רך. וְהָאֲלָל. שאריות בשר הדבוקות בעור בעת שנפשט מן הבשר (הלכות פסולי המוקדשין יד,ז). וְהַתְּבָלִים. תבלינים.
אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר הֲרֵי זֶה טָמֵא. כאשר הם מחוברים בבשר הנבלה, הנוגע בהם נטמא כאילו נגע בבשר הנבלה עצמו. שֶׁאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מִצְטָרֵף לְכַזַּיִת. לטמא בנבלה, וכן לעניין מלקות על אכילתה (הלכות מאכלות אסורות ד,יח).
ח. הָאֲלָל, בֵּין שֶׁפְּלָטַתּוּ חַיָּה בֵּין שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין – אֵין מִצְטָרֵף לְכַזַּיִת; וְאִם כְּנָסוֹ וְהָיָה בּוֹ כַּזַּיִת – מְטַמֵּא.
ח. הָאֲלָל בֵּין שֶׁפְּלָטַתּוּ חַיָּה בֵּין שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין. בין אם העור עם החתיכות שעליו נתלש משאר הבשר על ידי חיה ובין אם נחתך על ידי האדם באמצעות סכין. וְאִם כְּנָסוֹ וְהָיָה בּוֹ כַּזַּיִת מְטַמֵּא. שכיוון שאדם קיבץ אותו למקום אחד הוא נחשב כבשר ומטמא (אך לא במקרה שהתקבץ מאליו וכדומה, רש"י חולין קכא,א).
ט. וְאֵלּוּ בְּהֵמוֹת שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כַּבָּשָׂר: עוֹר הַחֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב, וְעוֹר חֲטֹרֶת הַגָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, וְעוֹר הַשְּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין מִן הַנְּבֵלָה. וְאִם עִבְּדָן אוֹ הָלַךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבָדָה – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם עָשָׂה בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּטְּלָן – טְהוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָלַךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבָדָה. כֵּיצַד? אֹזֶן חֲמוֹר שֶׁטְּלָיָהּ לִקְפִיפָתוֹ – טְהוֹרָה.
כַּמָּה הִיא כְּדֵי עֲבָדָה? אַרְבַּעַת מִילִין. וְאֵיזוֹ הִיא חֲטֹרֶת רַכָּה? כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טְעָנָהּ. הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעֹן וְלֹא טְעָנָהּ, אוֹ שֶׁטְּעָנָהּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ – הֲרֵי זֶה סָפֵק.
ט. וְאֵלּוּ בְּהֵמוֹת שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כַּבָּשָׂר. שהם רכים כבשר לפיכך דינם כמוהו (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ד,כא). הַחֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. חזיר מבוית. חֲטֹרֶת. דבשת. בֵּית הַבֹּשֶׁת. מקום הערווה של הנקבה. הַשְּׁלִיל. עובר הנמצא במעי בהמה שמתה. וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה. העור שבזנב הכבשה במקום שאין בו שער. הָלַךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבָדָה. דרך עליהם ברגליו במשך זמן הראוי לעיבוד עורות. שֶׁטְּלָיָהּ לִקְפִיפָתוֹ. שהשתמש בה כטלאי לסל שלו. טְהוֹרָה. שהבשר שבאוזן התבטל מתורת בשר ונעשה עור שאינו מטמא בנבלה (תוספות חולין קכב,ב).
כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טְעָנָהּ. שלא טענו עליה משא מעולם (הלכות מאכלות אסורות ד,כא). הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעֹן. הגיע הגמל לגיל שמטעינים עליו משאות.
י. הַמַּפְשִׁיט נִבְלַת בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה: אִם לְשָׁטִיחַ הִפְשִׁיט, כֵּיוָן שֶׁהִפְשִׁיט מִן הָעוֹר כְּדֵי אֲחִיזָה, וְהִיא שְׁנֵי טְפָחִים – הַנּוֹגֵעַ בְּעוֹר זֶה שֶׁהֻפְשַׁט, טָהוֹר; וְעַד שֶׁלֹּא הִפְשִׁיט שְׁנֵי טְפָחִים – הַנּוֹגֵעַ בָּעוֹר כְּנוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר.
הִפְשִׁיטָהּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִן הָעוֹר חֵמֶת – הֲרֵי הָעוֹר חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כָּל הֶחָזֶה. וְאִם הִפְשִׁיטָהּ מֵרַגְלָהּ בִּלְבַד – הֲרֵי הָעוֹר כֻּלּוֹ חִבּוּר, וְהַנּוֹגֵעַ בָּעוֹר כְּנוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ הָעוֹר כֻּלּוֹ מֵעַל הַבָּשָׂר.
וְכֵן הַמַּפְשִׁיט בַּשְּׁרָצִים – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ. וְכָל עוֹר שֶׁהוּא חִבּוּר לְטַמֵּא, כָּךְ הוּא חִבּוּר לְהִתְטַמֵּא, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁחוּטָה, וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּעוֹר זֶה שֶׁהוּא חִבּוּר – נִטְמָא הַבָּשָׂר.

י. אִם לְשָׁטִיחַ הִפְשִׁיט. שהמפשיט את העור לצורך שטיח חותך את הבהמה לאורכה מן הזנב ועד הצוואר ומתחיל להפשיט את העור משני הצדדים. כְּדֵי אֲחִיזָה. שיעור עור שנוח לאחוז בו בשעת ההפשטה.

הִפְשִׁיטָהּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִן הָעוֹר חֵמֶת. המפשיט לצורך חמת קורע את העור בין שתי הרגליים ופושט את העור מכל צד עד שיצא העור שלם בהיקפו (פה"מ חולין ט,ג, ומדברים אלו נראה שתחילת ההפשטה נעשית מבטן הבהמה, אך מדברי רש"י בחולין קכג,א נראה שתחילת ההפשטה נעשית מכנגד פיה). מֵרַגְלָהּ בִּלְבַד. שמפשיט את כל העור מן הרגל כך שהוא יוצא שלם ללא חיתוכים (פה"מ שם).
וְכֵן הַמַּפְשִׁיט בַּשְּׁרָצִים חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ. מדובר בשרצים שאין עורותיהם כבשרם (ראה לקמן ד,ח), שלאחר שהופשטו מהבשר טהורים. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר. שמפשיטים אותו בפני עצמו. שֶׁאִם הָיְתָה שְׁחוּטָה. בהמה טהורה שנשחטה שאינה מטמאת כנבלה אלא מקבלת טומאה כשאר אוכלים.

יא. עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת נְבֵלָה – הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבִשְׂעָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הָעוֹר – נִטְמָא, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר בִּשְׂעָרוֹ שׁוֹמֵר לַבָּשָׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁפְּלָטַתּוּ חַיָּה. אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין, אִם הָיָה מְרֻדָּד – בָּטֵל עַל גַּב הָעוֹר.
יא. בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ. רצועה דקה שנקרעה מן העור כנגד הבשר (פה"מ חולין ט,ד), ויש מפרשים שהכוונה לרצועת בשר דקה היוצאת מן הבשר (רש"י חולין קכד,א). מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר בִּשְׂעָרוֹ שׁוֹמֵר לַבָּשָׂר. דבר המחובר למאכל ושומר עליו (כקליפה וכדומה) מכונה 'שומר' ודינו שנטמא ומטמא כמאכל עצמו (ראה הלכות טומאת אוכלין ה,א-ד). וכן הדין לעניין טומאת נבלה שהעור והשער שעליו נחשבים כ'שומר' לבשר ומטמאים כמוהו (אך שלא כטומאת אוכלים, אין השומר מצטרף לנבלה לשיעור טומאה, כדלעיל ה"ז). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁפְּלָטַתּוּ חַיָּה וכו'. העור וכזית בשר הנבלה שעליו מטמאים רק כאשר נתלשו משאר הבשר על ידי חיה, אבל אם נחתכו על ידי האדם באמצעות סכין והבשר שטוח ברדידות על פני העור אין הם מטמאים, שבאופן זה בטל הבשר על גבי העור.
יב. עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בְּשַׂר נְבֵלָה – הָעוֹר מְבַטְּלָן, וְאֵינָן מְטַמְּאִין לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא מִן הַנְּבֵלָה בְּמַגָּע, אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא.
אֲבָל שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם – הַנּוֹשֵׂא אוֹתָם טָמֵא, שֶׁהֲרֵי נָשָׂא כַּזַּיִת, וְהַנּוֹגֵעַ טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן מְרֻדָּדִין וּדְבוּקִין זֶה בָּזֶה עַד שֶׁיִּנָּטְלוּ כְּאֶחָד. אֲבָל אִם הָיָה חֲצִי זַיִת זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּקֵיסָם אֶחָד, אֲפִלּוּ הוֹלִיךְ וְהֵבִיא כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – טָהוֹר.
יב. וְלֹא בְּמַשָּׂא. אף על פי שהנושא את העור נושא שיעור כזית בבת אחת. שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא מִן הַנְּבֵלָה בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. שלא כטומאת מת שבה יש אפשרות לטומאת משא גם ללא טומאת מגע (ראה הלכות טומאת מת ב,יא, אבן ישראל).
אֲבָל שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם הַנּוֹשֵׂא אוֹתָם טָמֵא וכו'. ואין אומרים כאן שכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא, שכן אין כאן עור שיבטל את שני החצאים לעניין משא (כס"מ, וראה פסקים ושיטות). שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר. ולכן אין שני החצאים מצטרפים לשיעור כזית לטמא את הנוגע בהם אף על פי שהם נוגעים זה בזה (וכעין זה בהלכות טומאת מת ד,ה). זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּקֵיסָם אֶחָד… טָהוֹר. שכיוון שאינם נוגעים זה בזה אינם מצטרפים לטמא במשא (ולטעם הדבר ראה בבלי חולין קכד,ב).
יג. בְּשַׂר נְבֵלָה שֶׁנִּפְסַד וְהִבְאִישׁ, וְנִפְסַל מִלֶּאֱכֹל הַכֶּלֶב – טָהוֹר. לְפִיכָךְ נֶצֶל הַנְּבֵלָה – סָפֵק אִם מְטַמֵּא בְּכַזַּיִת אוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא. בְּשַׂר הַנְּבֵלָה שֶׁיָּבַשׁ: אִם יָכוֹל לִשְׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְלַחֲזֹר לַח וְרָאוּי לְכֶלֶב – מְטַמֵּא; וְאִם לָאו – טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ כָּאֳכָלִים טְמֵאִים אֵינוֹ מְטַמֵּא.
יג. לְפִיכָךְ נֶצֶל הַנְּבֵלָה סָפֵק אִם מְטַמֵּא וכו'. מאחר וכל הראוי לאכילת כלב מטמא בנבלה, יש מקום להסתפק לגבי דינו של הנצל (שהוא בשר נוזלי הראוי לאכילת כלב, ראה הלכות טומאת מת ב,א) אם הוא נחשב כבשר הנבלה או לא (ערוה"ש קכו,כב). אִם יָכוֹל לִשְׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְלַחֲזֹר לַח. אם הנבלה חוזרת להיות לחה לאחר ששרו אותה במים פושרים למשך עשרים וארבע שעות (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,א). וַאֲפִלּוּ כָּאֳכָלִים טְמֵאִים אֵינוֹ מְטַמֵּא. שאוכל שנטמא ואחר כך נפסל מאכילת כלב יוצא מידי טומאתו (הלכות טומאת אוכלין ב,יח).
יד. בְּשַׂר נְבֵלָה שֶׁהָיָה סָרוּחַ מֵעִקָּרוֹ וְאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ" (דברים יד,כא) – עַד שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלָּתָהּ רְאוּיָה לַגֵּר.
יד. בְּשַׂר נְבֵלָה שֶׁהָיָה סָרוּחַ מֵעִקָּרוֹ וכו'. שהסריח מתחילתו ומעולם לא היה ראוי לאכילת אדם, כגון בהמה שנשתברו אבריה בעודה בחיים ובשרה התליע (רש"י בכורות כג,ב). רְאוּיָה לַגֵּר. ראויה לאכילה לאדם שמותר בה, כגון גר תושב (ראה הלכות עבודה זרה י,ד; להגדרת גר תושב ראה שם ה"ו, הלכות איסורי ביאה יד,ז).
טו. שִׁלְיָה שֶׁל נְבֵלָה – הֲרֵי הִיא כְּפֶרֶשׁ וְכִרְעִי, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה כִּנְבֵלָה. וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה – מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. הַקֵּבָה וְהֶחָלָב שֶׁל נְבֵלָה – טְהוֹרִין מִכְּלוּם.
טו. שִׁלְיָה. הנרתיק שבו נמצא העובר בתוך הבהמה. הֲרֵי הִיא כְּפֶרֶשׁ וְכִרְעִי. שהם דברים הנפלטים מגוף הבהמה שאינם נחשבים כחלק מבשרה (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ד,ה). וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. כיוון שאין רוב בני האדם אוכלים אותה אינה מקבלת טומאת אוכלים עד שיחשוב עליה לאכילה (פה"מ חולין ד,ז; וראה גם הלכות טומאת אוכלין ב,טו). הַקֵּבָה. שאריות המזון המצויות בתוך קיבת הבהמה. וְהֶחָלָב. החלב הנמצא בעטיני הבהמה. טְהוֹרִין מִכְּלוּם. אפילו מטומאת אוכלים, הואיל ואינם נחשבים כאוכל אלא כטינופת שבגוף (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,יט – לגבי הקיבה, הלכות טומאת אוכלין א,כג – לגבי החלב שבכחל; וראה שם שהחלב שבקיבה מטמא טומאת אוכלים אם חשב עליו).
טז. בְּהֵמָה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה – אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ צוּרַת נֵפֶל, לְפִי שֶׁהִיא בְּטֵלָה בְּרֹב הַיּוֹצֵא עִמָּהּ, לְפִיכָךְ הִיא טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לַגֵּר עַל גַּב אִמָּהּ.
טז. שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם. פלטה חתיכת דם. אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. שחזקתה שהוולד בתוכה (הלכות בכורות ד,יא). לְפִי שֶׁהִיא בְּטֵלָה בְּרֹב הַיּוֹצֵא עִמָּהּ. שיוצא עמה רוב דם המפסיד את הנפל ומבטלו (שם). אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לַגֵּר עַל גַּב אִמָּהּ. אף שחתיכה זו ראויה לטמא כבשר הנבלה שהרי הייתה ראויה לאכילה בעודה בבטן אמה, מכל מקום היא טהורה הואיל והדם מבטלה.
יז. נְבֵלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁחוּטָה: אִם רֹב מִן הַשְּׁחוּטָה – בָּטְלָה הַנְּבֵלָה בַּשְּׁחוּטָה, וְאֵין הַכֹּל מְטַמֵּא בְּמַגָּע; אֲבָל אִם נָשָׂא הַכֹּל – נִטְמָא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לַשְּׁחוּטָה שֶׁתַּחֲזֹר נְבֵלָה, אֲבָל הַנְּבֵלָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּטְהַר כְּשֶׁתִּסְרַח, לְפִיכָךְ תִּבְטַל.
יז. אֲבָל אִם נָשָׂא הַכֹּל נִטְמָא. שבוודאי נשא את הנבלה. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לַשְּׁחוּטָה שֶׁתַּחֲזֹר נְבֵלָה אֲבָל הַנְּבֵלָה… לְפִיכָךְ תִּבְטַל. נראה שהדברים מוסבים על תחילת ההלכה ובאים לבאר כיצד הטומאה יכולה להתבטל על ידי התערובת (נאם דוד, ערוה"ש קכז,לח).

תקציר הפרק 

פרק א הלכות שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת

יישר כח על ההתמדה וסיום החלק הראשון של טהרה א'.
לפנינו 20 יום מרתקים בדיני שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת

נבלה – כזית מבשר בהמה וחיה שמתו (כשרות או לא כשרות), הינו אב הטומאה. שאר החלקים, כגון עצמות ודם, טהורים. אך עור המחובר לבשר, וכן חלב בהמה טמאה וחיה, טמאים כבשר;
שחוטה – בעל חי טהור שנשחט כהלכה, טהור.
בשר נבלה סרוח אינו מטמא.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נבילה היא חיה טמאה שמתה?

2.לבש בגד עשוי עור נבילה-נטמא?

3.נבילה סרוחה-טהורה?

תשובות

1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן