א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁבֹּת מִמְּלָאכָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" (ויקרא כג,לב). וְכָל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה – בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבֶעָשׂוֹר וכו' כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כט,ז). וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּיוֹם זֶה? אִם עָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן – חַיָּב כָּרֵת, וְאִם עָשָׂה בִּשְׁגָגָה – חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה.
ב. כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בְּשַׁבָּת סְקִילָה – חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בֶּעָשׂוֹר כָּרֵת. וְכָל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּשַׁבָּת – חַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה – אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאִם עָשָׂהוּ – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ עַל הַשַּׁבָּת. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָמְרוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת – כָּךְ אָסוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, אֶלָּא שֶׁזְּדוֹן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּסְקִילָה, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּכָרֵת.
ב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה. כגון איסורים מדברי חכמים (ראה הלכות שבת כא,א ואילך). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים. שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. חפצים שאסרו חכמים לטלטל בשבת (ראה שם כד,יב-יג). וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָמְרוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. דיבור ופעולות שנוגעים לעסקי חול שנאסרו בשבת (ראה שם כד,א-ב).
ג. וּמֻתָּר לְקַנֵּב אֶת הַיָּרָק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה. וּמַה הוּא הַקִּנּוּב? שֶׁיָּסִיר אֶת הֶעָלִים הַמְעֻפָּשׁוֹת וִיקַצֵּץ הַשְּׁאָר וִיתַקֵּן אוֹתוֹ לַאֲכִילָה. וְכֵן מְפַצְּעִין בָּאֱגוֹזִין וּמְפָרְרִין בָּרִמּוֹנִים מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – אָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק וּבִפְצִיעַת אֱגוֹזִים וּבִפְרִירַת רִמּוֹנִים כָּל הַיּוֹם. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּשִׁנְעָר וּבַמַּעֲרָב שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ בְּיוֹם הַצּוֹם, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשַׁבָּת לַכֹּל.
ג. מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה. לפנות ערב, כשעתיים וחצי קודם השקיעה ואילך. הֶעָלִים הַמְעֻפָּשׁוֹת. שאינו רוצה לאכלם. מְפַצְּעִין בָּאֱגוֹזִין וּמְפָרְרִין בָּרִמּוֹנִים. מפצחים את קליפות האגוזים ומפרידים את גרעיני הרימון. מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. למרות שפעולות אלו אסורות בשבת, התירו חכמים לעשותן ביום הכיפורים כדי שלא יהיה צער מרובה במוצאי יום הכיפורים בזמן ההמתנה להכנת האוכל. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אָסוּר… כָּל הַיּוֹם. משום שבורר את העלים המעופשים מהעלים הטובים. ולמרות שגם העלים המעופשים נאכלים בדוחק ואין כאן מלאכת בורר מן התורה, הדבר אסור מדרבנן (מ"מ). בְּשִׁנְעָר. בבל. וּבַמַּעֲרָב. מדינות צפון מערב אפריקה.
ד. מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,כט); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: עִנּוּי שֶׁהוּא לַנֶּפֶשׁ – זֶה הַצּוֹם. וְכָל הַצָּם בּוֹ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בּוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה… וְנִכְרְתָה" (שם כג,כט); מֵאַחַר שֶׁעָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת לְמִי שֶׁלֹּא נִתְעַנָּה, לָמַדְנוּ שֶׁמֻּזְהָרִין אָנוּ בּוֹ עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכָל הָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה בּוֹ בְּשׁוֹגֵג – חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה.
ד. מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת. מלבד השביתה ממלאכה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. לפי מסורת חכמים. מֵאַחַר שֶׁעָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת וכו'. ממה שנאמר שהאוכל חייב כרת, אנו למדים שיש איסור בדבר זה, אף שאינו כתוב בצורה מפורשת.
ה. וְכֵן לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאָסוּר לִרְחֹץ בּוֹ אוֹ לָסוּךְ אוֹ לִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל אוֹ לִבְעֹל, וּמִצְוָה לִשְׁבֹּת מִכָּל אֵלּוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹבֵת מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא טז,לא; כג,לב): "שַׁבָּת" – לְעִנְיַן מְלָאכָה, וְ"שַׁבָּתוֹן" – לְעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בִּלְבַד, אֲבָל אִם רָחַץ אוֹ סָךְ אוֹ נָעַל אוֹ בָּעַל – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ה. לָסוּךְ. למרוח עצמו בשמן לשם הנאתו. שַׁבָּת לְעִנְיַן מְלָאכָה וכו'. מהמילה 'שבת' נלמדת חובה לשבות ממלאכה, ומהמילה 'שבתון' – שישנה חובה לשבות מהנאות אלו. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בִּלְבַד. שבתורה נכתב שנענשת בכרת "כל הנפש אשר לא תעֻנה", וכתוב זה נתפרש כאיסור אכילה ושתייה בלבד (כדלעיל ה"ד).
ו. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּת מְלָאכָה בּוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, כָּךְ שְׁבוּת שֶׁל עִנּוּי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל קֹדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב…" (ויקרא כג,לב), כְּלוֹמַר: הַתְחֵל לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת מֵעֶרֶב תִּשְׁעָה סָמוּךְ לָעֲשִׂירִי. וְכֵן בַּיְצִיאָה, שׁוֹהֶה בְּעִנּוּיוֹ מְעַט מִלֵּילֵי אַחַד עָשָׂר סָמוּךְ לָעֲשִׂירִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (שם).
ו. כָּךְ שְׁבוּת שֶׁל עִנּוּי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. חובת התענית מתחילה כבר מן הערב, ולא רק בבוקר יום הכיפורים (וראה הלכות תעניות ה,ז). לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל קֹדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. להוסיף זמן מעט לפני כניסת יום הכיפורים ומעט אחרי סיומו שבו נוהגים בדיני יום הכיפורים. שֶׁנֶּאֱמַר וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב וכו'. אף שיום הכיפורים הוא "בעשור לחדש השביעי", מכל מקום התענית מתחילה כבר בתשיעי לחודש לקראת ערב. מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. משמע שצריך להוסיף גם ביציאתו כבכניסתו.
ז. נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחָשֵׁכָה, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל קֹדֶשׁ – אֵין מְמַחִין בְּיָדָן, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹטֵר בְּבֵית כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהַזְהִיר נָשָׁיו, וְהַנַּח לָהֶן שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה.
ז. אֵין מְמַחִין בְּיָדָן. לא מוחים בהן על שעושות זאת. שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. שייתכן מאוד שתמשכנה במנהגן, וכעת הן שוגגות, אך אם תדענה תהיינה מזידות, והדבר חמור יותר.
א. קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה. קרבן חטאת הבא תמיד מן הבהמה, בניגוד לקרבן 'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד).