פרק א', הלכות שבת, ספר זמנים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁבִיתָה בַּשְּׁבִיעִי מִמְּלָאכָה – מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות כג,יב; לד,כא). וְכָל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה – בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שם כ,ט; דברים ה,יג). וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה? אִם עָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן – חַיָּב כָּרֵת; וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה – נִסְקָל; וְאִם עָשָׂה בִּשְׁגָגָה – חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה.
א. שְׁבִיתָה בַּשְּׁבִיעִי מִמְּלָאכָה. הפסקה והימנעות ממלאכה ביום השבת. וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה. מהו עונשו של המחלל שבת. חַיָּב כָּרֵת. עונש מוות בידי שמים. עֵדִים וְהַתְרָאָה. עדים למעשה העברה המעידים עליו בפני בית דין, ואזהרה קודם מעשה העברה (הלכות סנהדרין יב,א-ב). נִסְקָל. עונש מוות בסקילה (ראה במדבר טו,לב-לו, הלכות סנהדרין טו,י). קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה. קרבן חטאת הבא תמיד מן הבהמה, בניגוד לקרבן 'עולה ויורד' שתלוי במצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד).
ב. כָּל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה 'חַיָּב' – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת; וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה – חַיָּב סְקִילָה; וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג – חַיָּב חַטָּאת.
ג. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה 'פָּטוּר' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכָּרֵת וּמִן הַסְּקִילָה וּמִן הַקָּרְבָּן, אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר בְּשַׁבָּת, וְאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הַרְחָקָה מִן הַמְּלָאכָה. וְהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בְּזָדוֹן – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר 'אֵין עוֹשִׂין כָּךְ וְכָךְ', אוֹ 'אָסוּר לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ בְּשַׁבָּת', הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ דָּבָר בְּזָדוֹן – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ג. אָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר בְּשַׁבָּת. יש להימנע מלעשות פעולה זו, אף שאין היא בכלל מלאכה גמורה שאסורה מן התורה. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דברי חכמים. הַרְחָקָה מִן הַמְּלָאכָה. שאותה הפעולה קרובה למלאכה שיש בה חיוב. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
ד. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר 'מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר 'אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם' אוֹ 'פָּטוּר מִכְּלוּם' – אֵין מַכִּין אוֹתוֹ כְּלָל.
ד. מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה. היתר גמור הוא לעשות את אותה הפעולה. אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם אוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם וכו'. שאף אלה מבטאים דברים שאין בהם כל איסור, אלא שמתייחסים למצב שאחר מעשה.
ה. דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין לַעֲשׂוֹתָן בְּשַׁבָּת, וּבִשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן אֶפְשָׁר שֶׁתֵּעָשֶׂה בִּגְלָלָן מְלָאכָה וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה, אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְאוֹתָהּ מְלָאכָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד? גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה וְכִסֵּא וּמִגְדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַחְפֹּר חָרִיץ בַּקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּרִירָתָן. וּלְפִיכָךְ אִם חָפְרוּ הַקַּרְקַע – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּכָךְ, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן. וְכֵן מְהַלֵּךְ אָדָם עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲקֹר אוֹתָן. לְפִיכָךְ אִם נֶעֶקְרוּ – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְרוֹחֵץ יָדָיו בַּעֲפַר הַפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַשִּׁיר הַשֵּׂעָר. לְפִיכָךְ אִם נָשַׁר – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. פִּרְצָה דְּחוּקָה – מֻתָּר לְהִכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן כְּגוֹן זֶה – מֻתָּר.
ה. אֶפְשָׁר שֶׁתֵּעָשֶׂה בִּגְלָלָן מְלָאכָה וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה. ייתכן שעם עשיית הפעולה תתבצע מלאכה האסורה בשבת. לֹא נִתְכַּוֵּן לְאוֹתָהּ מְלָאכָה. אלא רצה לעשות פעולה מותרת בלבד. גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה וכו'. שפעולת הגרירה כשלעצמה מותרת בשבת. וּמִגְדָּל. ארון. לַחְפֹּר חָרִיץ בַּקַּרְקַע. שעשיית חריץ באדמה היא מלאכה האסורה (לקמן ז,ב). חָפְרוּ הַקַּרְקַע. יצרו חפירה כלשהי בקרקע. לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן. לעשות חריץ, אלא לגרור בלבד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲקֹר אוֹתָן. שתלישת צמחים היא מלאכה האסורה (לקמן ח,ג-ה). בַּעֲפַר הַפֵּרוֹת. אבקה העשויה ממיני צמחים ומשמשת לניקוי (ראה עוד לקמן כב,יג). לְהַשִּׁיר הַשֵּׂעָר. שהיא פעולה האסורה בשבת (שם). פִּרְצָה דְּחוּקָה. פתח צר. שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת. שמפיל אבנים שהיו בצדי הפתח.
ו. עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְנַעֲשֵׂית בִּגְלָלוֹ מְלָאכָה שֶׁוַּדַּאי תֵּעָשֶׂה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ, חַיָּב, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה אוֹתָהּ מְלָאכָה. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁצָּרַךְ לְרֹאשׁ עוֹף לְשַׂחֵק בּוֹ לַקָּטָן, וְחָתַךְ רֹאשׁוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹף מְגַמָּתוֹ לַהֲרִיגַת הָעוֹף אֶלָּא לַחְתֹּךְ רֹאשׁוֹ בִּלְבַד – חַיָּב, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּחָתֵךְ רֹאשׁ הַחַי אֶלָּא וְהַמָּוֶת בָּא בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. מְלָאכָה שֶׁוַּדַּאי תֵּעָשֶׂה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. שהיא תוצאה הכרחית של אותה הפעולה. חַיָּב שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה אוֹתָהּ מְלָאכָה. ולפיכך אי אפשר לומר שהמלאכה נעשתה ללא כוונתו. לְשַׂחֵק בּוֹ לַקָּטָן. לשם משחקו של ילד. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹף מְגַמָּתוֹ לַהֲרִיגַת הָעוֹף וכו'. למרות שהמטרה העיקרית אינה הריגת העוף כשלעצמה, אלא חיתוך ראשו לצורך המשחק, חייב. משום שהמתת העוף צפויה בהכרח והיא נחשבת אפוא לפעולה מכוונת.
ז. כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַמְּלָאכָה – חַיָּב עָלֶיהָ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁכִּבָּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לַשֶּׁמֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף חֶרֶשׂ שֶׁל נֵר – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה, וַהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַכִּבּוּי, וְלֹא כִּבָּה אֶלָּא מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶן אוֹ מִפְּנֵי הַחֶרֶשׂ – הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן הַמַּעֲבִיר אֶת הַקּוֹץ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ הַמְכַבֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהֶן רַבִּים – חַיָּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַכִּבּוּי אוֹ לְגוּף הַהַעֲבָרָה, אֶלָּא לְהַרְחִיק אֶת הַהֶזֵּק – הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַמְּלָאכָה. עושה את המלאכה שלא לשם מטרתה העיקרית, אלא לשם תכלית שונה. שֶׁהוּא צָרִיךְ לַשֶּׁמֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד. כדי לחסוך בשמן. מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה. לקמן יב,ב. וַהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת. ואין זה בגדר מלאכה שנעשתה שלא בכוונה (לעיל ה"ה), שהרי מעוניין בהתרחשות פעולה זו. וְכֵן הַמַּעֲבִיראֶת הַקּוֹץ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שטלטול כל חפץ ברשות הרבים אסור (לקמן יד,יא). כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהֶן רַבִּים. שלא יינזקו העוברים שם מאותם המפגעים, ולא מפני שהוא מעוניין בטלטול או בכיבוי עצמם.
ח. כָּל הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וְנַעֲשֵׂית לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ – פָּטוּר עָלֶיהָ, לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ. כֵּיצַד? זָרַק אֶבֶן אוֹ חֵץ בַּחֲבֵרוֹ אוֹ בִּבְהֵמָה כְּדֵי לְהָרְגָן, וְהָלַךְ וְעָקַר אִילָן בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא הָרַג – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. קַל וָחֹמֶר אִם נִתְכַּוֵּן לְאִסּוּר קַל וְנַעֲשָׂה אִסּוּר חָמוּר, כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק בְּכַרְמְלִית וְעָבְרָה הָאֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים – שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת דָּבָר הַמֻּתָּר וְנַעֲשֵׂית מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר – אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ. שלא התקיים מה שתכנן (ראה גם הלכות שגגות ב,ז, ז,יא). זָרַק אֶבֶן אוֹ חֵץ בַּחֲבֵרוֹ אוֹ בִּבְהֵמָה כְּדֵי לְהָרְגָן. ובשבת יש איסור הריגה (לקמן יא,א-ד). וְהָלַךְ. החץ או האבן. וְעָקַר אִילָן בַּהֲלִיכָתוֹ. שעקירת צמח מגידולו בקרקע היא פעולה אסורה (לקמן ח,ג). לִזְרֹק בְּכַרְמְלִית. לזרוק חפץ למרחק ארבע אמות בכרמלית, שהיא רשות האסורה בטלטול מדברי חכמים (לקמן יד,יא). וְעָבְרָה הָאֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים. שבה איסור הטלטול הוא מן התורה (שם). לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וכו'. שרצה לחתוך צמח וחשב שהיה מנותק מן הקרקע, והתברר שחתכו בעוד שהיה מחובר לקרקע.
ט. נִתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנִים שְׁחֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִלְקֹט עֲנָבִים וְאַחַר כָּךְ תְּאֵנִים וְנֶהְפַּךְ הַדָּבָר וְלִקֵּט תְּאֵנִים בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עֲנָבִים – פָּטוּר; אַף עַל פִּי שֶׁלִּקֵּט כָּל שֶׁחָשַׁב, הוֹאִיל וְלֹא לִקֵּט כַּסֵּדֶר שֶׁחָשַׁב – פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת.
ט. תְּאֵנִים שְׁחֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת. והתאנים הלבנות נחשבות מין פרי שונה. שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת. מלאכה מתוכננת, וכאן התוצאה שונה מן התכנון.
י. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת אוֹ כָּבוֹת, וְנִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת זוֹ וְכִבָּה אֶת זוֹ, אוֹ לְהַדְלִיק זוֹ וְהִדְלִיק זוֹ – חַיָּב, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מִן הַמְּלָאכָה שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹתָהּ. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנָה זוֹ וְלִקֵּט תְּאֵנָה אַחֶרֶת אוֹ לְמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית מְלָאכָה שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹתָהּ.
י. שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מִן הַמְּלָאכָה שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹתָהּ. נוסח אחר: "מין המלאכה". ואף שאין מדובר בדיוק באותו החפץ, המלאכה נעשתה כפי שתוכננה ('מלאכת מחשבת', לעיל ה"ט). לְמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנָה זוֹ… אוֹ לְמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה. שמבחינת המלאכה עצמה אין הבדל בין מה שתוכנן למה שקרה (ונחלקו המפרשים אם מדובר דווקא באופן שאינו מקפיד איזה תאנה ילקוט או את מי יהרוג – וכגון שהרג בעל חיים – או אף אם מקפיד על כך יהיה חייב, מכיוון שמבחינת מהות המלאכה אין הבדל בין התכנון לביצוע – ראה ישועות מלכו, ר"י קאפח, אורה ושמחה ועוד).
יא. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַדְלִיק רִאשׁוֹנָה וּלְכַבּוֹת שְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ, וְנֶהְפַּךְ הַדָּבָר וְכִבָּה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ הִדְלִיק שְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ – פָּטוּר. כִּבָּה זוֹ וְהִדְלִיק זוֹ בִּנְשִׁימָה אַחַת – חַיָּב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִקְדִּים הַהַדְלָקָה, הֲרֵי לֹא אֵחַר אוֹתָהּ, אֶלָּא עָשָׂה שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת, וּלְפִיכָךְ חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּמִתְעַסֵּק וְלֹא נִתְכַּוֵּן לָהּ – פָּטוּר.
יא. וְנֶהְפַּךְ הַדָּבָר… פָּטוּר. שאין זו מלאכת מחשבת (לעיל ה"ט). שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִקְדִּים הַהַדְלָקָה הֲרֵי לֹא אֵחַר אוֹתָהּ. ולא השתנה הסדר ממה שתכנן בתחילה. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּמִתְעַסֵּק. עשה את הפעולה בדרך של משחק והתעסקות ולא התכוון למלאכה (ראה הלכות שגגות ז,יא).
יב. כָּל הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וְנַעֲשָׂת בְּיָתֵר עַל כַּוָּנָתוֹ – חַיָּב; בְּפָחוֹת מִכַּוָּנָתוֹ – פָּטוּר. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא מַשָּׂא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו – חַיָּב, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְנַעֲשָׂת שְׁמִירָה מְעֻלָּה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא בִּשְׁמִירָה מְעֻלָּה וְהוֹצִיא בִּשְׁמִירָה מְעוּטָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. וְנַעֲשָׂת בְּיָתֵר עַל כַּוָּנָתוֹ. בצורה מועילה יותר ממה שהתכוון. לְהוֹצִיא מַשָּׂא לְאַחֲרָיו. כשהוא נושא אותו על גבו. וְנַעֲשָׂת שְׁמִירָה מְעֻלָּה. כשהמשא לפניו הוא יכול להשגיח עליו. שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא בִּשְׁמִירָה מְעֻלָּה וְהוֹצִיא בִּשְׁמִירָה מְעוּטָה. ולא נעשתה כוונתו במלואה.
יג. הָיָה חָגוּר בְּסִינָר וְהִשְׁלִיךְ הַמַּשָּׂא בֵּין בְּשָׂרוֹ וַחֲלוּקוֹ, בֵּין שֶׁבָּא זֶה הַמַּשָּׂא שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹצִיאוֹ כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת לְפָנָיו בֵּין שֶׁבָּא לְאַחֲרָיו – חַיָּב, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת חוֹזֵר.
יג. הָיָה חָגוּר בְּסִינָר וְהִשְׁלִיךְ הַמַּשָּׂא וכו'. הסינר כאן הוא חגורה הנקשרת מעל החלוק באזור המותניים, ובחגירתו מתהדק החלוק לגוף ובכך נוצר בין הגוף והחלק העליון של החלוק מעין כיס, שאפשר להניח בו דברים (פה"מ שבת י,ד). הַמַּשָּׂא שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹצִיאוֹ בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. משא קל, שנוהגים להוציאו באופן זה. שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת חוֹזֵר. שהמשא סובב מפנים לאחור ולהפך, ואין בכך משום מיעוט השמירה.
יד. כָּל הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהִתְחִיל בָּהּ וְעָשָׂה כַּשִּׁעוּר – חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁלִים כָּל הַמְּלָאכָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַשְׁלִימָהּ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִכְתֹּב אִגֶּרֶת אוֹ שְׁטָר בְּשַׁבָּת – אֵין אוֹמְרִין: לֹא יִתְחַיֵּב זֶה עַד שֶׁיַּשְׁלִים חֶפְצוֹ וְיִכְתֹּב כָּל הָאִגֶּרֶת אוֹ כָּל הַשְּׁטָר, אֶלָּא מִשֶּׁיִּכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – יִתְחַיֵּב. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לֶאֱרֹג בֶּגֶד שָׁלֵם – מִשֶּׁיֶּאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִין יִתְחַיֵּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַשְׁלִים; הוֹאִיל וְעָשָׂה כַּשִּׁעוּר בְּכַוָּנָה – חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יד. וְעָשָׂה כַּשִּׁעוּר. הכמות המזערית המחייבת של אותה המלאכה. אִגֶּרֶת אוֹ שְׁטָר. שיש בהם כתב הרבה. מִשֶּׁיִּכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת יִתְחַיֵּב. שהוא שיעור חיוב כתיבה (לקמן יא,ט). מִשֶּׁיֶּאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִין יִתְחַיֵּב. שהוא שיעור חיוב אריגה (לקמן ט,יח).
טו. כָּל מְלָאכָה שֶׁהַיָּחִיד יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ לְבַדּוֹ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם בְּשֻׁתָּפוּת; בֵּין שֶׁעָשָׂה זֶה מִקְצָתָהּ וְזֶה מִקְצָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁעָקַר זֶה הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת זוֹ וְהִנִּיחוֹ הַשֵּׁנִי בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, בֵּין שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, כְּגוֹן שֶׁאָחֲזוּ שְׁנֵיהֶם בַּקֻּלְמוֹס וְכָתְבוּ אוֹ אָחֲזוּ כִּכָּר וְהוֹצִיאוּהוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.
טו. בשֻׁתָּפוּת. ביחד. כְּגוֹן שֶׁעָקַר זֶה הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת זוֹ וְהִנִּיחוֹ הַשֵּׁנִי בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. שמלאכת הוצאה מרשות לרשות כוללת עקירתו מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת (לקמן יג,א; וראה גם יג,ה). וְכָתְבוּ. שהיא מלאכה האסורה בשבת (לקמן יא,ט ואילך). כִּכָּר. כיכר לחם, שהיחיד נושא אותו בקלות (השווה לקמן הט"ז).
טז. וְאִם אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ לְבַדּוֹ עַד שֶׁיִּצְטָרְפוּ, כְּגוֹן שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ קוֹרָה וְהוֹצִיאוּהָ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הוֹאִיל וְאֵין כֹּחַ בְּאֶחָד מֵהֶן לַעֲשׂוֹתָהּ לְבַדּוֹ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ בְּשֻׁתָּפוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין, וְשִׁעוּר אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. הָיָה כֹּחַ בְּאֶחָד מֵהֶן לְהוֹצִיא קוֹרָה זוֹ לְבַדּוֹ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְבַדּוֹ, וְנִשְׁתַּתְּפוּ שְׁנֵיהֶם וְהוֹצִיאוּהָ – זֶה שֶׁיָּכוֹל חַיָּב, וְהַשֵּׁנִי מְסַיֵּעַ הוּא, וּמְסַיֵּעַ אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טז. קוֹרָה. שהיא גדולה וכבדה, ואחד אינו יכול לשאת אותה לבדו. וְשִׁעוּר אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. אף שמדובר בחיוב לשניים, אין צורך שיהיה במלאכה שיעור כפול. הָיָה כֹּחַ בְּאֶחָד וכו'. אחד הנושאים היה יכול לשאת את הקורה לבדו, ונשתתף אתו אחר שאינו מסוגל לכך. זֶה שֶׁיָּכוֹל חַיָּב וְהַשֵּׁנִי מְסַיֵּעַ הוּא וכו'. שבמקרה זה אינם נידונים כשניים שעשו מלאכה בשותפות, שהרי אין יחסי הכוחות שווים, אלא היכול נחשב שעשה את המלאכה בשלמות, ואילו השני נחשב שלא עשה דבר משמעותי במעשה המלאכה אלא סייע בלבד.
יז. כָּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ בִּבְהֵמָה דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה, וְכֵן אִם קָרַע בְּגָדִים אוֹ שְׂרָפָן אוֹ שָׁבַר כֵּלִים דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. חָפַר גֻּמָּא וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ – הֲרֵי זֶה מְקַלְקֵל, וּפָטוּר; אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה, הוֹאִיל וְכַוָּנָתָם לְקַלְקֵל – פְּטוּרִין.
יז. כָּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין. שעשו מלאכה של היזק שאין בה כל תועלת. הֲרֵי שֶׁחָבַל. שהחובל לצורך חייב (ראה לקמן ח,ז-ח). דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. באופן של היזק שאין בו כל צורך. חָפַר גֻּמָּא… הֲרֵי זֶה מְקַלְקֵל. שאותה הגומה אינה אלא נזק בשטח שבו נחפרה. אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה הוֹאִיל וְכַוָּנָתָם לְקַלְקֵל פְּטוּרִין. למרות שנעשתה בכך מלאכה, כוונתם לקלקל ולא לעשיית המלאכה כלל (השווה לעיל ה"ז).
יח. כָּל הַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן – חַיָּב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁסָּתַר כְּדֵי לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁמָּחַק כְּדֵי לִכְתֹּב בַּמָּקוֹם שֶׁמָּחַק, אוֹ חָפַר גֻּמָּא כְּדֵי לִבְנוֹת בְּתוֹכָהּ יְסוֹדוֹת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – חַיָּב. וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַמְתַקֵּן.
יח. שֶׁסָּתַר כְּדֵי לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ. הרס מבנה בכדי לבנות דבר אחר באותו המקום. וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַמְתַקֵּן. השיעור לחיוב על הקלקול במקרה זה, הוא שיפנה מקום לתקן כשיעור שבו מתחייב במלאכת התיקון (ראה לקמן י,טו, יא,ט).
יט. כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִקְצָתָהּ בִּשְׁגָגָה וּמִקְצָתָהּ בְּזָדוֹן, בֵּין שֶׁהֵזִיד וּלְבַסּוֹף שָׁגַג בֵּין שֶׁשָּׁגַג וּלְבַסּוֹף הֵזִיד – פָּטוּר, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁעוּר הַמְּלָאכָה כֻּלּוֹ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף בְּזָדוֹן, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה חַיָּב כָּרֵת וּסְקִילָה, אוֹ יַעֲשֵׂהוּ כֻּלּוֹ בִּשְׁגָגָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה.
יט. מִקְצָתָהּ בִּשְׁגָגָה וּמִקְצָתָהּ בְּזָדוֹן. כגון שבזמן תחילת הפעולה לא זכר את איסורי שבת, ואחר כך נזכר (ראה גם הלכות שגגות ב,א).

תקציר הפרק 

פרק א הלכות שבת

ספר חדש: זמנים🕯🕯

במשנה תורה לרמב"ם יש 1000 פרקים המסודרים ב- 83 נושאים. משמע שכל שבועיים מתחלף נושא. הלכות שבת שומר על מקום של כבוד בשיא של 30 פרקים. לא בכדי חז"ל כינו את הלכות שבת "הררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (חגיגה א,ח) בספר המצוות ישנם 5 מצוות על שמירת שבת ופירוטן גדול.

כללי המלאכות

🔹 העושה מלאכה בשבת ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. בשוגג חייב קרבן חטאת, במזיד ללא עדים והתראה – כרת, ואם יש עדים והתראה – סקילה. במקומות בהם נאמר שהעושה פטור הכוונה היא שאינו חייב, אך יש איסור מדרבנן בדבר.
🔹 אם אדם עושה פעולה המותרת בשבת אך ייתכן שפעולה זאת תגרום למלאכה האסורה בשבת, אם לא מתכון למלאכה האסורה (דבר שאינו מתכוון) – מותר. אולם אם עשיית הפעולה בהכרח תגרום למלאכה להיעשות – חייב, כשם שלא ניתן לחתוך ראש עוף ולומר שלא הייתה כוונה להורגו ( פסיק רישיה ולא ימות?).
🔹 אם עשה מלאכה, אף שהתכוון לתוצאה צדדית של המלאכה (מלאכה שאינה צריכה לגופה) – חייב. אם התכוון למלאכה אחת ועשה מלאכה אחרת (מתעסק) – פטור. שניים שעשו מלאכה אחת, שכל אחד מהם היה יכול לעשותה ללא עזרת חברו (שניים שעשאוה) – פטורים.
🔹אם אדם עשה מלאכה בדרך קלקול, שלא על מנת לתקן (מקלקל) – פטור.

🗯🗯🗯
הרמב"ם כאן פוסק כדעת ר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. אולם רוב הראשונים סוברים שהלכה כדעת ר' שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכן נפסק בשו"ע.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.התכוון לחתוך פרח באגרטל ולבסוף הסתבר שמדובר בעציץ-האם חייב?

2.התכוון לכבות את האור במקפיא ובטעות כיבה את האור במקרר-האם חיייב?

3.שיחק עם הרגל וחפר בור בחול-האם חייב?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן