לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת, אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שָׁוֶה מֵאָה בְּדִינָר אוֹ לָקַח לוֹ שָׁוֶה דִּינָר בְּמֵאָה – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי.
לְפִיכָךְ. משום שתוקף המינוי של השליח מתבסס על העיקרון שהשליח נשלח לתקן ולא לעוות. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אין המוכר יכול לחזור בו מהעסקה. וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי. צריך המשלח לשלם לשליח מה שהוציא, שהרי התנה עמו ששולחו בין לתקן בין לעוות.
אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי לְאָדָם אֶחָד', וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם – מִמְכָּרוֹ בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו. אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי' וְלֹא פֵּרֵשׁ, אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה – מִמְכָּרוֹ קַיָּם.
וְלֹא פֵּרֵשׁ. לכמה קונים ימכור אותה. אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם. שאין זה מעביר על דבריו שהרי אמר אמירה סתמית ולא פירש.
הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ, וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בַּמִּנְיָן אוֹ בַּמִּשְׁקָל אוֹ בַּמִּדָּה – כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִין הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר אֵין לוֹ קִצְבָּה – הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת.
וְהוֹסִיפוּ. המוכרים, ונתנו לו כמות גדולה יותר ממה שראוי לקבל עבור סכום זה. כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִין הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם. שבשער קצוב וידוע ברור שהתוספת היא מתנה שניתנה לשליח, ומשום שהנאה זו הגיעה לשליח על ידי מעות המשלח, חולקים ביניהם. וְאִם הָיָה הַדָּבָר אֵין לוֹ קִצְבָּה הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. משום שבדבר שאין מחירו קבוע, אין התוספת מתנה אלא חלק מהמכירה.
וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'קַח הַשְּׁטָר וְתֵן לוֹ הַמָּעוֹת', בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר', וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי לְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת.
וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר. וכאשר החוב בשטר הדין הוא שצריך לפרעו בעדים (הלכות מלווה ולווה יא,א). בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר. אף על פי שהמשלח לא אמר לשליח שייקח את השטר לפני נתינת המעות, וניתן להבין מכך שהוא סומך על בעל החוב, על השליח מוטלת החובה לקיים את שליחותו בשלמות. וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר. אך אם נתן בעדים, אף אם לא לקח את השטר, אין האחריות מוטלת על השליח. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אם יתבע בעל החוב את המשלח, מחויב השליח לשלם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ מַכְחִישׁ אֶת בַּעַל חוֹב וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. אֲבָל אִם בָּא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: 'נָתַתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ לִי' – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
וְכֵן אִם מֵתוּ הַשְּׁלוּחִין אוֹ הָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הַשָּׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח, אֶלָּא מַחֲרִים הַלֹּוֶה חֵרֶם סְתָם, וּמְשַׁלֵּם הַחוֹב שֶׁעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שהמשלח מחייב את השליח בשבועה. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ. ומכיוון שהמשלח אינו יודע בוודאות שהשליח לא עשה שליחותו אלא הוא מסתפק בדבר אינו יכול להשביעו, שאין נשבעים שבועת היסת על טענת ספק (הלכות טוען ונטען א,ז).
וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה. והמלווה טוען שלא קיבל מהשליחים את מעות ההלוואה. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח. שהרי השליחים אינם לפנינו כדי שיאמרו שעשו שליחותם. אֶלָּא מַחֲרִים הַלֹּוֶה חֵרֶם סְתָם. מתקנת הגאונים במקרים מסוימים כאשר אדם חושד באדם אחר שטוען כנגדו בשקר ואינו יכול לחייבו שבועה, הוא יכול להטיל חרם (קללה) באופן כללי על מי שמשקר כנגדו באותו העניין בלי להזכיר את שמו של החשוד (ראה הלכות גזלה ד,ז-ח, מ"מ הלכות טוען ונטען א,ד).
אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכְּתָב בִּכְתַב יָדוֹ, אוֹ שֶׁאֵין הַלֹּוֶה יוֹדֵעַ אִם הוּא כְּתַב יָדוֹ אוֹ אֵינוֹ, אֲפִלּוּ הָיוּ כְּתוּבִין בּוֹ סִימָנִין וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּיִחוּד, אִם טָעַן רְאוּבֵן וְאָמַר: 'לֹא שָׁלַחְתִּי כְּתָב, וַאֲחֵרִים רִמּוּ בְּךָ' – שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן, אַחַר שֶׁיַּחֲרִים עַל מִי שֶׁשָּׁלַח כְּתָב זֶה מִדַּעְתּוֹ וְלֹא יוֹדֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל, כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
סִימָנִין וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּיִחוּד. סימנים מוסכמים ביניהם המופיעים בכתבים ששניהם שולחים זה לזה. שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן. משום שאין לו הוכחה שמדובר בכתב ידו של ראובן, הרי דינו כמי שאינו יודע אם פרע שחייב לשלם ללא שבועה מצד המלווה (כס"מ, וראה הלכות טוען ונטען א,ט). וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. משום שאולי באמת כתב לו ושכח שכתב, ולכן יישבע כדי שידייק בתביעתו (כס"מ). כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. שנשבעים בנקיטת חפץ (הלכות טוען ונטען א,ב).
ט. לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן וְלָקַח חֲמִשִּׁים. משמעון כפירעון לחובו כלפי ראובן (ראה שו"ת הרי"ף סי' ד). הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לִקַּח עֶשְׂרִים… כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת. המפרשים התקשו מדוע נחשב ראובן מודה במקצת וחייב בשבועה מן התורה, והרי הוא נשבע כדי ליטול ממון מהלווה ואילו מודה במקצת נשבע כדי להיפטר מהתביעה. ויש שפירשו שראובן נחשב מודה במקצת מול טענת לוי שטוען שנתן לו חמישים והוא מודה רק בעשרים (ש"ך קכא ס"ק יב, וראה כס"מ וב"ח שפירשו באופנים אחרים). וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. כגון שהייתה ההלוואה בשטר שאז חייב שמעון לשלם לראובן את השלושים החסרים לפירעון החוב ואינו יכול להיפטר בטענה ששילם הכול ללוי. אבל אם הייתה ההלוואה בעל פה יכול שמעון להיפטר בטענה זו (ראה גר"א קכא ס"ק לט).