א. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'צֵא וּמְכֹר לִי קַרְקַע' אוֹ 'מִטַּלְטְלִין' אוֹ 'קְנֵה לִי' – הֲרֵי זֶה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ לוֹ וְעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין. וְאֵין הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים, אֶלָּא בַּאֲמִירָה בִּלְבַד בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְאֵין צְרִיכִין עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶן, כִּשְׁאָר כָּל הַטְּעָנוֹת.
א. וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין. יש תוקף הלכתי למה שהוא עושה במסגרת שליחותו. וְאֵין הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן. אין צורך בקניין סודר כדי לתת תוקף לשליחות (אמנם נהגו במקומות רבים לעשות קניין על כך כדי להודיע שהמינוי נעשה באופן רציני – ראה הלכות מכירה ה,יא-יג). וְאֵין צְרִיכִין עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶן כִּשְׁאָר כָּל הַטְּעָנוֹת. אין צורך בעדים כדי לתת תוקף לשליחות, אלא רק כדי לגלות מה סיכמו ביניהם במקרה של כפירה של אחד הצדדים (ראה גם הלכות מכירה ה,ט, הלכות זכייה ומתנה ג,ד).
ב. שָׁלִיחַ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי מְשַׁלְּחוֹ – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם טָעָה בְּכָל שֶׁהוּא, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין – חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת'. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַהוֹנָיָה בְּמִטַּלְטְלִין שְׁתוּת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן הוֹנָיָה, אֶלָּא בְּמוֹכֵר שֶׁלּוֹ אוֹ קוֹנֶה לְעַצְמוֹ; אֲבָל הַשָּׁלִיחַ שֶׁטָּעָה בְּכֻלָּם – בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר.
ב. לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אין תוקף למעשיו. וְכֵן אִם טָעָה בְּכָל שֶׁהוּא. שקנה במחיר גבוה או מכר במחיר נמוך ממחיר השוק, אפילו במעט. חוֹזֵר. המשלח יכול לחזור בו מהשליחות והמכר בטל. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת. השליחות היא על דעת שיועיל למשלח ולא שיקלקל וירע לו. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַהוֹנָיָה בְּמִטַּלְטְלִין שְׁתוּת. במכירה רגילה כשיש הפרש של שישית ('שתות') בין הדבר הנמכר למחירו בשוק, יכול המתאנה לדרוש לקבל את ההפרש בחזרה, ואם ההפרש גדול משישית הוא יכול לבטל את המקח (הלכות מכירה יב,ב-ד). וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן הוֹנָיָה. במכירה רגילה של דברים אלו אין הונאה כלל אף אם ההפרש במחיר של המקח גדול משתות מהמחיר המקובל בשוק (שם יג,ח). אֲבָל הַשָּׁלִיחַ שֶׁטָּעָה בְּכֻלָּם בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר. ראה גם שם ה"ט.
ג. נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע, וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת – הֲרֵי זֶה עִוֵּת, וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה, וְחוֹזֵר וּמוֹכֵר אוֹתָהּ לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת, הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו, וְהָאַחֲרָיוּת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת, אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שָׁוֶה מֵאָה בְּדִינָר אוֹ לָקַח לוֹ שָׁוֶה דִּינָר בְּמֵאָה – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי.
לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת, אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שָׁוֶה מֵאָה בְּדִינָר אוֹ לָקַח לוֹ שָׁוֶה דִּינָר בְּמֵאָה – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי.
ג. וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת. שהמוכר התנה שאינו מקבל על עצמו אחריות להחזיר לקונה את כספו במקרה שתילקח ממנו הקרקע מחמת שעבוד להלוואה וכדומה (ראה הלכות מכירה יט,ח). אבל אם המוכר לא התנה זאת בפירוש, הדין הוא שיש אחריות על המכר אף על פי שהדבר אינו מפורש בשטר המכירה (שם ה"ג). הֲרֵי זֶה עִוֵּת. שמכירה רגילה היא באחריות, ולא היה השליח צריך להסכים לתנאי המוכר. וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ וכו'. המפרשים התקשו מדוע מעשי השליח קיימים במקרה זה ולא חוזר המקח כבהלכה הקודמת. ורבים פירשו שמדובר במקרה שהשליח לא אמר בפירוש למוכר שהוא שליח ולכן המקח קיים והשליח נושא באחריות (כדלקמן ב,ד, כס"מ ועוד). וְחוֹזֵר וּמוֹכֵר אוֹתָהּ לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו. אבל אם קנה השליח במעותיו שלו, יכול לקחת את הקרקע לעצמו ואינו מחויב כלפי המשלח (סמ"ע סי' קפב ס"ק י).
לְפִיכָךְ. משום שתוקף המינוי של השליח מתבסס על העיקרון שהשליח נשלח לתקן ולא לעוות. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אין המוכר יכול לחזור בו מהעסקה. וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי. צריך המשלח לשלם לשליח מה שהוציא, שהרי התנה עמו ששולחו בין לתקן בין לעוות.
לְפִיכָךְ. משום שתוקף המינוי של השליח מתבסס על העיקרון שהשליח נשלח לתקן ולא לעוות. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אין המוכר יכול לחזור בו מהעסקה. וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי. צריך המשלח לשלם לשליח מה שהוציא, שהרי התנה עמו ששולחו בין לתקן בין לעוות.
ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'מְכֹר לִי מִשָּׂדֶה שֶׁלִּי בֵּית סְאָה', וּמָכַר לוֹ בֵּית סָאתַיִם – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו, וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ בֵּית סְאָה בִּלְבַד. אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי בֵּית סָאתַיִם', וּמָכַר לוֹ בֵּית סְאָה – הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו, וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ.
אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי לְאָדָם אֶחָד', וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם – מִמְכָּרוֹ בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו. אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי' וְלֹא פֵּרֵשׁ, אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה – מִמְכָּרוֹ קַיָּם.
אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי לְאָדָם אֶחָד', וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם – מִמְכָּרוֹ בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו. אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי' וְלֹא פֵּרֵשׁ, אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה – מִמְכָּרוֹ קַיָּם.
ד. בֵּית סְאָה. שטח של חמישים על חמישים אמה. וּמָכַר לוֹ בֵּית סָאתַיִם. כפול ממה שאמר לו. הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו. המכירה של חצי השדה שמכר השליח על פי דברי המשלח חלה כדין, אלא שהשליח הוסיף דבר שלא הייתה רשות בידו לעשותו ולגבי מה שהוסיף השליח ללא רשות המשלח לא חלה המכירה. הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ. במקרה זה נחשב כאילו עשה הכול מדעת עצמו, והמכירה לא חלה כלל.
וְלֹא פֵּרֵשׁ. לכמה קונים ימכור אותה. אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם. שאין זה מעביר על דבריו שהרי אמר אמירה סתמית ולא פירש.
וְלֹא פֵּרֵשׁ. לכמה קונים ימכור אותה. אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם. שאין זה מעביר על דבריו שהרי אמר אמירה סתמית ולא פירש.
ה. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקַּח לוֹ בָּהֶן חִטִּים אוֹ מִין מִמִּינֵי סְחוֹרָה, וְלֹא לָקַח – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. נָתַן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶם חִטִּים, בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִסְחוֹרָה, וְהָלַךְ וְלָקַח לוֹ בָּהֶם שְׂעוֹרִים, אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ לִקְנוֹת שְׂעוֹרִים וְהָלַךְ וְלָקַח חִטִּים: אִם פָּחֲתוּ דְּמֵי זֶה שֶׁלָּקַח – פָּחֲתוּ לַשָּׁלִיחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה; וְאִם הוֹסִיפוּ דְּמֵיהֶם – הוֹסִיפוּ לְבַעַל הַמָּעוֹת.
הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ, וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בַּמִּנְיָן אוֹ בַּמִּשְׁקָל אוֹ בַּמִּדָּה – כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִין הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר אֵין לוֹ קִצְבָּה – הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת.
הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ, וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בַּמִּנְיָן אוֹ בַּמִּשְׁקָל אוֹ בַּמִּדָּה – כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִין הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר אֵין לוֹ קִצְבָּה – הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת.
ה. אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. המשלח אינו יכול לתבוע את השליח אלא רק להתרעם עליו שלא עשה כדבריו (ראה גם לקמן ז,ו). אִם פָּחֲתוּ דְּמֵי זֶה שֶׁלָּקַח פָּחֲתוּ לַשָּׁלִיחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה. אם הסחורה שקנה הוזלה, על השליח לשלם את ההפרש למשלח ולשאת בהפסד, שהרי שלחו לתקן ולא לעוות. וְאִם הוֹסִיפוּ דְּמֵיהֶם הוֹסִיפוּ לְבַעַל הַמָּעוֹת. אם הסחורה התייקרה הרווח הוא למשלח, שהרי קנה אותה במעות המשלח (לדין דומה בשותפות ראה לקמן ה,ב).
וְהוֹסִיפוּ. המוכרים, ונתנו לו כמות גדולה יותר ממה שראוי לקבל עבור סכום זה. כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִין הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם. שבשער קצוב וידוע ברור שהתוספת היא מתנה שניתנה לשליח, ומשום שהנאה זו הגיעה לשליח על ידי מעות המשלח, חולקים ביניהם. וְאִם הָיָה הַדָּבָר אֵין לוֹ קִצְבָּה הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. משום שבדבר שאין מחירו קבוע, אין התוספת מתנה אלא חלק מהמכירה.
וְהוֹסִיפוּ. המוכרים, ונתנו לו כמות גדולה יותר ממה שראוי לקבל עבור סכום זה. כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִין הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם. שבשער קצוב וידוע ברור שהתוספת היא מתנה שניתנה לשליח, ומשום שהנאה זו הגיעה לשליח על ידי מעות המשלח, חולקים ביניהם. וְאִם הָיָה הַדָּבָר אֵין לוֹ קִצְבָּה הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. משום שבדבר שאין מחירו קבוע, אין התוספת מתנה אלא חלק מהמכירה.
ו. מִי שֶׁהָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָמוֹן, בֵּין מִשּׁוּם מִלְוָה בֵּין מִשּׁוּם פִּקָּדוֹן אוֹ שְׂכִירוּת, וְנָתַן הַמָּמוֹן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: 'הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לְבַעַל חוֹבִי' – אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לְהִטַּפֵּל וְלִתֵּן לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם אָמַר לַשָּׁלִיחַ: 'אַל תִּפְרַע חוֹב זֶה אֶלָּא בְּעֵדִים', וּפְרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – חַיָּב לְשַׁלֵּם.
וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'קַח הַשְּׁטָר וְתֵן לוֹ הַמָּעוֹת', בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר', וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי לְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת.
וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'קַח הַשְּׁטָר וְתֵן לוֹ הַמָּעוֹת', בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר', וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי לְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת.
ו. לְהִטַּפֵּל. לעסוק ולטרוח בכך. אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לְהִטַּפֵּל וְלִתֵּן לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. שכן המלווה את חברו בעל פה, אפילו הלווהו בעדים, אין הלווה צריך לפרעו בעדים (הלכות מלווה ולווה יא,א), וכן הדין בפיקדון (הלכות טוען ונטען ט,ב). ולכן גם השליח לא צריך לפרוע בעדים. וּפְרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. האחריות מוטלת על השליח משום ששינה מדברי המשלח, ואם יטען בעל החוב שלא קיבל את ממונו ויתבע את המשלח, חייב השליח לשלם.
וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר. וכאשר החוב בשטר הדין הוא שצריך לפרעו בעדים (הלכות מלווה ולווה יא,א). בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר. אף על פי שהמשלח לא אמר לשליח שייקח את השטר לפני נתינת המעות, וניתן להבין מכך שהוא סומך על בעל החוב, על השליח מוטלת החובה לקיים את שליחותו בשלמות. וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר. אך אם נתן בעדים, אף אם לא לקח את השטר, אין האחריות מוטלת על השליח. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אם יתבע בעל החוב את המשלח, מחויב השליח לשלם.
וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר. וכאשר החוב בשטר הדין הוא שצריך לפרעו בעדים (הלכות מלווה ולווה יא,א). בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר. אף על פי שהמשלח לא אמר לשליח שייקח את השטר לפני נתינת המעות, וניתן להבין מכך שהוא סומך על בעל החוב, על השליח מוטלת החובה לקיים את שליחותו בשלמות. וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר. אך אם נתן בעדים, אף אם לא לקח את השטר, אין האחריות מוטלת על השליח. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אם יתבע בעל החוב את המשלח, מחויב השליח לשלם.
ז. הַשּׁוֹלֵחַ מָמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ: 'הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ', וְהָלַךְ וְנָתַן לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: 'נָתַתִּי', וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל אוֹמֵר: 'לֹא לָקַחְתִּי', וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין – הַשָּׁלִיחַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁנָּתַן, וְהַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא לָקַח, וִישַׁלֵּם הַלָּה לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לַפּוֹעֵל אוֹ לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁלוּחִין שְׁנַיִם – אֵין עֵדוּתָן מוֹעֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן, שֶׁהֲרֵי חַיָּבִין לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ מַכְחִישׁ אֶת בַּעַל חוֹב וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. אֲבָל אִם בָּא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: 'נָתַתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ לִי' – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
וְכֵן אִם מֵתוּ הַשְּׁלוּחִין אוֹ הָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הַשָּׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח, אֶלָּא מַחֲרִים הַלֹּוֶה חֵרֶם סְתָם, וּמְשַׁלֵּם הַחוֹב שֶׁעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ מַכְחִישׁ אֶת בַּעַל חוֹב וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. אֲבָל אִם בָּא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: 'נָתַתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ לִי' – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
וְכֵן אִם מֵתוּ הַשְּׁלוּחִין אוֹ הָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הַשָּׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח, אֶלָּא מַחֲרִים הַלֹּוֶה חֵרֶם סְתָם, וּמְשַׁלֵּם הַחוֹב שֶׁעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. נמצאים לפנינו וטוענים זה בפני זה. הַשָּׁלִיחַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁנָּתַן. השליח נשבע לבעל החוב או לפועל ששילם, ונפטר מן הטענה. שבועת היסת היא שבועה שתיקנו חכמים למי שנתבע וכופר בכול, ושבועה זו קלה משבועה רגילה שכן היא נעשית ללא נקיטת חפץ (הלכות טוען ונטען א,ג). וְהַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע הֶסֵּת. אף שבדרך כלל הנשבע על מנת ליטול ממון צריך להישבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ (ראה הלכות מלווה ולווה טז,ה) במקרה זה תיקנו שדי בשבועת היסת (בטעם העניין ראה ספר התרומות שער כט חלק ב אות ג בשם הר"י מיגאש ורבנו אפרים, תוספות רי"ד קידושין מג,ב). מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן שֶׁהֲרֵי חַיָּבִין לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת. שאם לא נלך אחר עדותם יצטרכו להישבע, ולכן יש להם עניין להעיד, והנוגע בעדות אינו יכול להיות בה עד (הלכות עדות טו,א).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שהמשלח מחייב את השליח בשבועה. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ. ומכיוון שהמשלח אינו יודע בוודאות שהשליח לא עשה שליחותו אלא הוא מסתפק בדבר אינו יכול להשביעו, שאין נשבעים שבועת היסת על טענת ספק (הלכות טוען ונטען א,ז).
וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה. והמלווה טוען שלא קיבל מהשליחים את מעות ההלוואה. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח. שהרי השליחים אינם לפנינו כדי שיאמרו שעשו שליחותם. אֶלָּא מַחֲרִים הַלֹּוֶה חֵרֶם סְתָם. מתקנת הגאונים במקרים מסוימים כאשר אדם חושד באדם אחר שטוען כנגדו בשקר ואינו יכול לחייבו שבועה, הוא יכול להטיל חרם (קללה) באופן כללי על מי שמשקר כנגדו באותו העניין בלי להזכיר את שמו של החשוד (ראה הלכות גזלה ד,ז-ח, מ"מ הלכות טוען ונטען א,ד).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שהמשלח מחייב את השליח בשבועה. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ. ומכיוון שהמשלח אינו יודע בוודאות שהשליח לא עשה שליחותו אלא הוא מסתפק בדבר אינו יכול להשביעו, שאין נשבעים שבועת היסת על טענת ספק (הלכות טוען ונטען א,ז).
וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה. והמלווה טוען שלא קיבל מהשליחים את מעות ההלוואה. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח. שהרי השליחים אינם לפנינו כדי שיאמרו שעשו שליחותם. אֶלָּא מַחֲרִים הַלֹּוֶה חֵרֶם סְתָם. מתקנת הגאונים במקרים מסוימים כאשר אדם חושד באדם אחר שטוען כנגדו בשקר ואינו יכול לחייבו שבועה, הוא יכול להטיל חרם (קללה) באופן כללי על מי שמשקר כנגדו באותו העניין בלי להזכיר את שמו של החשוד (ראה הלכות גזלה ד,ז-ח, מ"מ הלכות טוען ונטען א,ד).
ח. רְאוּבֵן שֶׁשָּׁלַח כְּתָב לְשִׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: 'מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, שָׁלְחֵהוּ לִי בְּיַד לֵוִי' – אִם רָצָה לְשָׁלְחוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה מִלְוָה בֵּין שֶׁהָיָה פִּקָּדוֹן, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ. וְאִם טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר: 'לֹא כָּתַבְתִּי וְלֹא שָׁלַחְתִּי לְךָ' – יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה הֶסֵּת שֶׁכְּתַב יָדוֹ בָּא אֵלָיו וּלְפִיכָךְ שָׁלַח, וְיִפָּטֵר. וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי.
אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכְּתָב בִּכְתַב יָדוֹ, אוֹ שֶׁאֵין הַלֹּוֶה יוֹדֵעַ אִם הוּא כְּתַב יָדוֹ אוֹ אֵינוֹ, אֲפִלּוּ הָיוּ כְּתוּבִין בּוֹ סִימָנִין וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּיִחוּד, אִם טָעַן רְאוּבֵן וְאָמַר: 'לֹא שָׁלַחְתִּי כְּתָב, וַאֲחֵרִים רִמּוּ בְּךָ' – שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן, אַחַר שֶׁיַּחֲרִים עַל מִי שֶׁשָּׁלַח כְּתָב זֶה מִדַּעְתּוֹ וְלֹא יוֹדֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל, כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכְּתָב בִּכְתַב יָדוֹ, אוֹ שֶׁאֵין הַלֹּוֶה יוֹדֵעַ אִם הוּא כְּתַב יָדוֹ אוֹ אֵינוֹ, אֲפִלּוּ הָיוּ כְּתוּבִין בּוֹ סִימָנִין וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּיִחוּד, אִם טָעַן רְאוּבֵן וְאָמַר: 'לֹא שָׁלַחְתִּי כְּתָב, וַאֲחֵרִים רִמּוּ בְּךָ' – שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן, אַחַר שֶׁיַּחֲרִים עַל מִי שֶׁשָּׁלַח כְּתָב זֶה מִדַּעְתּוֹ וְלֹא יוֹדֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל, כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
ח. כְּתָב. מסמך הכתוב בכתב ידו. וְאָמַר לוֹ. כתב לו במסמך. מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שאתה חייב לי. אִם רָצָה לְשָׁלְחוֹ. אם שמעון הסכים לשלוח לו על ידי לוי (שכן רשאי שמעון שלא להסכים ולטעון שברצונו להחזיר ישירות לבעל דינו כדלקמן ג,ה). אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. מאחר שראובן הסכים לפירעון באמצעות לוי נפטר שמעון ברגע שנתן ללוי את המנה, גם אם בסופו של דבר המנה לא הגיע לראובן. בֵּין שֶׁהָיָה מִלְוָה בֵּין שֶׁהָיָה פִּקָּדוֹן. בין אם ראובן הלווה לשמעון מנה בין אם הפקיד אותו אצלו. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ. שיהיה ניכר לשמעון מתוך הכתב שזהו כתב ידו של ראובן. לֹא כָּתַבְתִּי וְלֹא שָׁלַחְתִּי לְךָ. וגם טוען שלוי לא הביא לו את המנה ששמעון היה חייב לו, והכתב אינו נמצא כעת בידי שמעון. יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה הֶסֵּת שֶׁכְּתַב יָדוֹ בָּא אֵלָיו. משום שטוען שפרע דינו ככופר בכול שנשבע שבועת היסת ונפטר.
סִימָנִין וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּיִחוּד. סימנים מוסכמים ביניהם המופיעים בכתבים ששניהם שולחים זה לזה. שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן. משום שאין לו הוכחה שמדובר בכתב ידו של ראובן, הרי דינו כמי שאינו יודע אם פרע שחייב לשלם ללא שבועה מצד המלווה (כס"מ, וראה הלכות טוען ונטען א,ט). וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. משום שאולי באמת כתב לו ושכח שכתב, ולכן יישבע כדי שידייק בתביעתו (כס"מ). כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. שנשבעים בנקיטת חפץ (הלכות טוען ונטען א,ב).
סִימָנִין וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּיִחוּד. סימנים מוסכמים ביניהם המופיעים בכתבים ששניהם שולחים זה לזה. שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן. משום שאין לו הוכחה שמדובר בכתב ידו של ראובן, הרי דינו כמי שאינו יודע אם פרע שחייב לשלם ללא שבועה מצד המלווה (כס"מ, וראה הלכות טוען ונטען א,ט). וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. משום שאולי באמת כתב לו ושכח שכתב, ולכן יישבע כדי שידייק בתביעתו (כס"מ). כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. שנשבעים בנקיטת חפץ (הלכות טוען ונטען א,ב).
ט. לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן וְלָקַח חֲמִשִּׁים, וּבָא רְאוּבֵן וְאָמַר: 'לֹא שְׁלַחְתִּיו לִקַּח אֶלָּא עֶשְׂרִים, וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא לִי' – הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לִקַּח עֶשְׂרִים וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא לוֹ, כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת, וְלֵוִי נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁ'הַחֲמִשִּׁים שֶׁנָּתַתָּה לִי נָתַתִּי לִרְאוּבֵן', וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ט. לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן וְלָקַח חֲמִשִּׁים. משמעון כפירעון לחובו כלפי ראובן (ראה שו"ת הרי"ף סי' ד). הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לִקַּח עֶשְׂרִים… כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת. המפרשים התקשו מדוע נחשב ראובן מודה במקצת וחייב בשבועה מן התורה, והרי הוא נשבע כדי ליטול ממון מהלווה ואילו מודה במקצת נשבע כדי להיפטר מהתביעה. ויש שפירשו שראובן נחשב מודה במקצת מול טענת לוי שטוען שנתן לו חמישים והוא מודה רק בעשרים (ש"ך קכא ס"ק יב, וראה כס"מ וב"ח שפירשו באופנים אחרים). וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. כגון שהייתה ההלוואה בשטר שאז חייב שמעון לשלם לראובן את השלושים החסרים לפירעון החוב ואינו יכול להיפטר בטענה ששילם הכול ללוי. אבל אם הייתה ההלוואה בעל פה יכול שמעון להיפטר בטענה זו (ראה גר"א קכא ס"ק לט).
